מיכאל שלו
מיכאל שלו (נולד ב-16 בינואר 1949) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.
 | |
| לידה |
16 בינואר 1949 (בן 75) ניו זילנד  |
|---|---|
| שם לידה |
מיכאל סילבר |
| ענף מדעי |
סוציולוגיה |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
מיכאל שלו נולד בניו זילנד כמיכאל סילבר. את לימודיו לתואר הראשון - במינהל ציבורי, פסיכולוגיה וסוציולוגיה – עשה באוניברסיטת ויקטוריה שבניו זילנד, וסיים ב-1970, השנה בה עלה לישראל. את תוארו השני עשה בבית הספר לכלכלה של לונדון, ואת הדוקטורט באוניברסיטת ויסקונסין – שניהם בחקר יחסי עבודה. ב-1979 עם סיום הדוקטורט, חזר לישראל. בין השנים 1981-1979 שימש מרצה באוניברסיטת תל אביב, והחל מ-1980 הוא מרצה באוניברסיטה העברית. היה חוקר ופרופסור אורח באוניברסיטת ברקלי, אוניברסיטת יורק (בטורונטו), אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, אוניברסיטת דיוק, המכון השוודי למחקר חברתי באוניברסיטת סטוקהולם, מרכז המזרח התיכון באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל, ועמד בראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בשנים 2002-1999. באוגוסט 2011 התמנה לפרופסור מן המניין[1].
מחקריו עריכה
חקר השביתות עריכה
במהלך התואר השני החל שלו לחקור את נושא השביתות, שהיה אקטואלי עקב גלי השביתות הגדולים של שנות השישים. בשנות השבעים המוקדמות הוא הועסק מטעם ארגון ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי) כיועץ, ועבד על הכנת מונוגרפיה על מגמות בשביתות בעולם המערבי. אך כשהפרסום הוקפא, לאחר שגלי השביתות שככו, הפך הנושא לתימת הדוקטורט שלו. עבודת הדוקטור של שלו עסקה במחקר היסטורי, השוואתי וסטטיסטי אודות שביתות בארצות הברית ובמדינות המערב האחרות. במהלך לימודיו פגש את הסוציולוג השוודי הנודע וולטר קורפי ויחד איתו ערך מחקר השוואתי על שביתות. שלושת מאמריהם שפורסמו בנושא היו בעלי השפעה על התחום של חקר הקונפליקט המעמדי[2]. קורפי סבר כי קרל מרקס טעה בחושבו שהגיבוש וההתארגנות של הפועלים יקדמו את המהפכה, ולראיה הביא את המקרה של מדינות סקנדינביה שבהן כוחם של ארגוני העובדים הוא שגרם להם לקבל זכויות ותמיכה מן המדינה בתמורה לויתור על שביתות.
מחקריו של שלו היו חלק מגל חדש של מחקרים שלימים הוגדרו כ"כלכלה פוליטית" בסוציולוגיה ומדע המדינה. זהו מחקר חוצה גבולות, המקשר בין פוליטיקה, חברה וכלכלה, ומסביר תופעות כלכליות כגון שביתות ואינפלציה על ידי יחסי כוח, ולאו דווקא כתוצר של כוחות שוק א-פוליטיים ועל-פוליטיים. התחום של כלכלה פוליטית צמח מאוד עקב המשברים הכלכליים של שנות השבעים והשמונים שעוררו ניגודי אינטרסים סביב מדיניות כלכלית וחברתית. עליות באינפלציה ובאבטלה, ואחר-כך עליית ההון הגלובלי, האיצו את כניסתם של חוקרי החברה והפוליטיקה לחקר הכלכלה ושוק העבודה, המדיניות הציבורית והפוליטיקה המעמדית.
כששב שלו לישראל אחרי סיום לימודיו, כתב מספר מאמרים ברי השפעה בנושא הניתוח הפוליטי-מעמדי המתפתח של מדינת הרווחה[3].
הוא עמד על היתרונות והמגבלות של התובנות והממצאים האמפיריים של עבודות שהדגישו את השפעת הצביון המעמדי (ימין-שמאל) של הממשלה על מדיניות חברתית וכלכלית והעלו על נס את ההישגים של ממשלות סוציאל-דמוקרטיות. במקביל, החל שלו לחקור את ישראל תוך ניסיון ליישם את התאוריות החדשות של הכלכלה הפוליטית שהתבססו על חקר מדינות מערביות. הוא הגיע למסקנה כי המשמעות של מושגים כמו ימין ושמאל ומוסדות כמו איגוד מקצועי ומפלגת עבודה שונים מהותית בישראל.
Labour and the Political Economy in Israel עריכה
"Labour and the Political Economy in Israel" הוא שם ספרו של מיכאל שלו שראה אור ב-1992 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד[4]. הספר ניסה להציג את ההיסטוריה והמהות של ההסתדרות ומפא"י, לימים מפלגת העבודה, החל מהקמת ההסתדרות ב-1920 וכלה במשבר הכלכלי של שנות השמונים. הספר מציג שלוש תזות מרכזיות:
התזה הראשונה היא שעוצמתה של מפלגת העבודה ניזונה בעיקר מקשרי הגומלין בינה לבין ההסתדרות, והמשאבים החומריים (כלכליים וגם מוסדיים) שנבעו מכך. כוחה של ההסתדרות הוכרע לפני קום המדינה, כתוצאה מתחרות בלתי אפשרית עם הפועל הערבי, אשר היוותה בעיה קיומית לא רק לפועל העברי אלא אף לתנועה הציונית כולה. שיתוף הפעולה ההדוק אשר נוצר בין שני הגופים, אשר במרכזו העברת כספים להסתדרות על ידי מוסדות ציוניים, איפשר להסתדרות לסבסד את הפועל העברי באמצעות לשכת העבודה, קופת חולים ועוד מפעלים רבים. בעניין זה ממשיך שלו את מחקרו של גרשון שפיר על התקופה שקדמה להקמת ההסתדרות[5], וטוען שביסוד החיבור בין קולקטיביזם ואקסקלוסיביות לאומית, שאפיין את תנועת הפועלים הציונית, עמדו אינטרסים כלכליים.
התזה השנייה היא שבפועל המדיניות החברתית-כלכלית שאפיינה את מפלגת העבודה בשלטון לא הייתה בעלת אופי סוציאל-דמוקרטי. מדיניות זו אמנם תרמה רבות להצלחה הפוליטית של תנועת העבודה, אך גרמה להעמקת אי-השוויון האתני והלאומי, מה שתרם בדיעבד לנפילתה של מפלגת העבודה מהשלטון ב-1977. שלו טוען כי מפלגת העבודה חפרה את קברה לא בשל הזהות הקולקטיבית והכיבוש, אלא בעיקר בשל מדיניות פנים שעיצבה את הריבוד החברתי-כלכלי בישראל.
התזה השלישית של הספר היא שהמשבר הכלכלי של ההיפר-אינפלציה בתחילת שנות ה-80 היה בעיקרו תולדה של עליית עוצמתם של העסקים הגדולים בישראל. בזה אימץ שלו את עבודתו של שמשון ביכלר[6], אלא שטען שאת תפקידם המכריע של מוסדות המדינה בהיווצרות המשבר ניתן להבין רק בסיוע כלים אנליטיים שמקורם בתאוריות פוליטיות, כגון "קורפורטיזם" ו"אוטונומיה של המדינה". מניתוח זה עולה שהמדינה (דווקא ברשות תנועת העבודה) הקימה עסקים גדולים שנתמכו כלכלית ביד רחבה – מה שבסופו של דבר הקשה מאוד על הממשלה והמשרדים הכלכליים למשול כלכלית, והניע אותם ליזום הפרטות והליכים אחרים של "ליברליזציה".
המיתון של אמצע שנות השישים עריכה
אחד מפרקי הספר נשען על מאמר מרכזי של שלו, שעסק בהסבר פוליטי ופוליטי-כלכלי של תקופת "המיתון" של אמצע שנות השישים[7], תקופת משבר כלכלי שאופיין באבטלה גבוהה במיוחד. בהתבסס על תאוריות שפותחו בחו"ל, האיר שלו אור על פרדוקס לכאורה, לפיו ממשלה בשליטה מפלגת "שמאל" - שותפה קרובה של ארגון עובדים חזק, ההסתדרות - מעמיקה ביוזמתה את האבטלה. שלו סבר שהמדיניות לעידוד האבטלה היוותה כלי לשליטה על עובדים, שבתקופת התעסוקה המלאה הפכו חזקים ועצמאיים מדי לטעמה של ההסתדרות, ולטעמה של מפלגת העבודה שלא יכלה להמשיך לחלק טובות הנאה ל"לקוחות" שהיו תלויים בה כלכלית. המיתון היה ניסיון של הממשלה, ובעיקר של שר האוצר פנחס ספיר, להשיב אל מרותה את ההסתדרות, המפלגה והמעסיקים, בתקווה שהחלשת העובדים תתרום לגידול בריווחי המעסיקים, וכתוצאה מכך לגידול בהיקף ההשקעות וחידוש הצמיחה. הרצון לחזק את בעלי ההון היה חלק מתוכנית רחבה יותר של ליברליזציה כלכלית, כלומר צמצום מעורבות המדינה בכלכלה. שינוי אסטרטגי זה נבע מחוסר יכולתה של המדינה להמשיך לסבסד מגזרים רבים בעלי כוח: הפועלים, והמעסיקים החזקים וההסתדרות. זאת מפני שהמקורות העיקריים שעליו נשען הסבסוד - "המתנות" שהממשלה קבלה מחו"ל, בדמות השילומים מגרמניה וסיוע מיהודי התפוצות וממשלות זרות - הצטמצמו בשנות השישים המוקדמות. מכיוון שבשלב זה גם העלייה ההמונית הסתיימה, לא היה ניתן עוד ליצור צמיחה כלכלית באמצעות הקומבינציה של מהגרים חלשים המספקים כוח עבודה זול ומקור לביקושים (בייחוד לדיור), וסיוע חיצוני שמגדיל את הכנסות המדינה ומאפשר לה לעודד את הפיתוח הכלכלי. כל התנאים האלה נמוגו, ויתרה מכך העובדים מרדו בהסתדרות ובמפלגת העבודה. המיתון, אם כן, היה צעד שבאמצעותו ניתן היה להשליט סדר פוליטי ולנווט את הכלכלה הפוליטית לדגם חדש.
הליברליזציה הכלכלית מאז 1985 עריכה
בשלהי שנות התשעים סיים שלו מחקר על הליברליזציה הכלכלית של ישראל מאז תוכנית החירום לעיצוב המשק שאומצה בשנת 1985[8]. ניתוחו את השינויים בכלכלה הפוליטית של ישראל בעשורים האחרונים דומה לניתוחו את המיתון. בשני המקרים קובעי המדיניות הכלכלית נאלצו להתמודד עם שינויים ביחסי הכוח בין המדינה לבין שחקנים מרכזיים בכלכלה, כמו גם עם שינויים בהיקף ובאופי הסיוע מבחוץ. שלו פירש את הצעדים לצמצום תקציב המדינה, הפרטת מפעלים ציבוריים והסתדרותיים, והסרת מחסומים לתחרות פנימית וחיצונית, כמאמץ לבטל את ההגנות והסובסידיות הכלכליות שסופקו עד אז על ידי המדינה, לצמצם את אחריותה על המשק ולהעביר את כובד המשקל הכלכלי לשווקים. הוא טען שהצירוף של חוסר צמיחה והיפר-אינפלציה שאפיין את תחילת שנות השמונים נבע מחוסר יכולתם של מוסדות המדינה להיענות לתביעות של ההסתדרות ובעיקר של ההון הקבוצות העסקיות הגדולות. להשקפתו, כשהמדינה אינה אחראית על הכלכלה המשמעות אינה בהכרח שהיא מנוטרלת. היא מוותרת על פונקציות שאין בכוחה לשלוט בהן, ובתמורה מורידה את תלותה בשחקנים ומגזרים שמבקשים להכתיב את מדיניותה.
הפוליטיקה המעמדית בישראל עריכה
עבודות נוספות של שלו עוסקות באופי החריג של הפוליטיקה המעמדית בישראל, כפי שהיא משתקפת במספר פרדוקסים[9]. ראשית, יחסית למקומות אחרים בעולם, מדינת הרווחה בישראל אינה נושא שנוי במחלוקת בין המעמדות. גם היום, רב הציבור רואה במדינה אחראית לתמוך כלכלית באזרחיה ולצמצם פערים כלכליים ביניהם. סיבה מרכזית לכך היא קבלת העיקרון של סולידריות בין יהודים בנסיבות של סכסוך לאומי ומאבק דמוגרפי. שנית, בישראל השכבות החלשות נוטות לתמוך בימין הפוליטי ואילו השכבות האמידות יותר תומכות בשמאל. למרות שהבוחרים מצביעים במידה רבה על-פי קווים מעמדיים (אם כי באופן הפוך מהמקובל בעולם), נושאים השנויים במחלוקת בין מעמדית אינם תופסים מקום מרכזי בשיח הפוליטי. שלו טוען שמסיבות היסטוריות מקומיות, המערכת המפלגתית בישראל לא נותנת ביטוי לשמאל חברתי שמכוון למעמדות הנמוכים. מצד אחד, מפלגות השמאל הציוניות הפנימו והעצימו את השסע הלאומי בין המגזר הערבי והיהודי, ומצד שני ביחסים הפנים-יהודיים הם פעלו לטובת הוותיקים האשכנזים ויצרו ניכור בקרב מצביעים מזרחיים. יחד עם זאת, טוען שלו, הוויכוח הגלוי בין מפלגות שממוקד בסוגיות לאומיות כמו גבולות המדינה וזיקתה לדת היהודית משקף בעקיפין ניגודי אינטרסים מעמדיים. התוצאה היא שבכל זאת יש דינאמיקה מעמדית לפוליטיקה הישראלית, אם כי תוך היפוך התפקידים המקובלים של ימין ושמאל.
מעמד ומגדר בעולם עריכה
החל משנות האלפיים עוסק שלו בסוגיות שקשורות ליחסי הגומלין בין אי-שוויון מגדרי ומעמדי במדינות המערביות. מחקר השוואתי שערך בשיתוף עם ד"ר הדס מנדל מאוניברסיטת תל אביב מראה שהשוני בין מדינות שונות בפער השכר בין גברים ונשים מוסבר חלקית על ידי הבדלים בחומרת אי-השוויון המעמדי[10].
לדוגמה, בארצות הברית חלק מהנשים הצליחו להיכנס לתפקידים ניהוליים ומקצועות אקדמאים, אך בממוצע הפער המגדרי בשכר נותר יחסית גבוה משום שעדיין יותר נשים מגברים סובלות מהשכר המאד נמוך בקצה השני של המדרג המעמדי. לעומת זאת, המחקר מראה שהשילוב שאופייני למדינות סקנדינביה, של מדיניות "ידידותית" גם לשכבות החלשות וגם לנשים, מיטיב עם נשים במעמדות הנמוכים אך דווקא לא עם נשים "חזקות". שלו טוען שזו רק מקרה אחד שבו שסעים מעמדיים בקרב נשים יוצרים ניגודי אינטרסים ביניהן. במאמר שעוסק בעתיד של המדיניות המשפחתית בארצות הברית, טוען שלו שניגודים אלה מהווים מכשול פוליטי שעלול להקשות על ניסיונות לייזום תפקיד יותר פעיל של המדינה האמריקאית בגישור בין עבודה ומשפחה[11].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ העלאות ומינויים, ידיעון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוגוסט 2011
- ^ המאמר המשותף המרכזי Korpi, Walter and Michael Shalev. 1980. “Strikes, Power and Politics in the Western Nations, 1900-1976.” Political Power and Social Theory 1:301-34.
- ^ המאמר העיקרי Shalev, Michael. 1983. “The Social Democratic Model and Beyond: Two 'Generations' of Comparative Research on the Welfare State.” Comparative Social Research 6:315-51.
- ^ Shalev, Michael. 1992. Labour and the Political Economy in Israel. Oxford: Oxford University Press.
- ^ Shafir, Gershon. 1989. Land, Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict 1882-1914. Cambridge: Cambridge University Press.
- ^ ביכלר, שמשון. 1991. הכלכלה הפוליטית של הוצאות הביטחון בישראל. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים.
- ^ "המיתון: ניתוח כלכלי-מדיני של האבטלה בישראל", בתוך אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, תל אביב, ברירות הוצאה לאור, 1993, 171-148. (פורסם בגיליון 9 של מחברות למחקר ולביקורת, פברואר 1984).
- ^ מיכאל שלו, "האם הגלובליזציה והליברליזציה 'נרמלו' את הכלכלה המדינית בישראל?", בתוך דני פילק ואורי רם (עורכים), שלטון ההון: החברה הישראלית בעידן הגלובלי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2004, עמ' 115-84.
- ^ . ראו לדוגמה: מיכאל שלו, גל לוי, "המנצחים והמפסידים בבחירות 2003: אידאולוגיה, מבנה חברתי ושינוי פוליטי", בתוך אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל 2003. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004, עמ' 276-247.
- Shalev, Michael. 2007. “The Welfare State Consensus in Israel: Placing Class Politics in Context.” Pp. 193-213 in The Welfare State, Legitimacy and Social Justice, edited by S. Mau and B. Veghte. Aldershot UK: Ashgate.
- ^ Mandel, Hadas and Michael Shalev. 2009. “How Welfare States Shape the Gender Pay Gap: A Theoretical and Comparative Analysis.” Social Forces, forthcoming.
- ^ Shalev, Michael. 2008. “Class Divisions among Women.” Politics Society 36(3):421-44.