מילק (סרט)
מילק (באנגלית: Milk) הוא סרט קולנוע ביוגרפי אמריקאי משנת 2008 המתאר את חייו ומותו של פעיל זכויות הלהט"ב והפוליטיקאי הארווי מילק, שהיה ההומוסקסואל הגלוי הראשון שנבחר לכהונה ציבורית בכירה בקליפורניה, כחבר במועצת העיר סן פרנסיסקו.
 | |
| כרזת הסרט בישראל | |
| בימוי |
גאס ואן סנט  |
|---|---|
| הופק בידי |
ברוס כהן, דן ג'ינקס |
| תסריט | דסטין לאנס בלאק |
| עריכה |
אליוט גראהם |
| שחקנים ראשיים |
שון פן ג'וש ברולין אמיל הירש ג'יימס פרנקו בויד הולברוק |
| מוזיקה |
דני אלפמן |
| צילום |
האריס סביידס |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
Focus Features |
| חברה מפיצה |
Budapest Film, Focus Features, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
 26 בנובמבר 2008 12 במרץ 2009 |
| משך הקרנה |
128 דק' |
| שפת הסרט | אנגלית |
| סוגה |
סרט ביוגרפי, סרט דרמה, סרט להט"בי |
| תקציב | $20,000,000 |
| הכנסות | $53,009,741 (5 באפריל 2009) |
| הכנסות באתר מוג'ו | milk |
| פרסים | 2 פרסי אוסקר |
|
www | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
את הסרט ביים גאס ואן סנט, ומככבים בו שון פן בתפקיד מילק וג'וש ברולין בתפקיד חבר המועצה דן וייט, שהתנקש בחייו של מילק. הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר וזכה בשניים: עבור השחקן הטוב ביותר (פן) ועבור התסריט המקורי הטוב ביותר.
עלילה עריכה
הסרט נפתח בצילומי ארכיון של פשיטות משטרתיות על ברים של הומוסקסואלים בשנות ה-50 וה-60, ולאחר מכן נראית מסיבת עיתונאים מ-27 בנובמבר 1978, שבה מודיעה דיאן פיינסטיין (אז ממלאת מקומו של ראש עיריית סן פרנסיסקו) על הירצחם של מילק ושל ראש עיריית סן פרנסיסקו, ג'ורג' מוסקוני. במהלך הסרט רואים את מילק מקליט את צוואתו, תשעה ימים לפני הירצחו. לאחר מכן הסרט חוזר לאחור לניו יורק בשנת 1970, ליום הולדתו ה-40 של מילק ולמפגש הראשון שלו עם מאהבו הצעיר ממנו בהרבה, סקוט סמית' (מגולם על ידי ג'יימס פרנקו).
מילק וסמית' מחליטים לעבור לסן פרנסיסקו, בתקווה שאורח חייהם יתקבל שם בצורה טובה יותר. הם פותחים חנות צילום בשם "קסטרו קאמרה" ברחוב קסטרו, הנמצא בלב שכונה של בני מעמד הפועלים, שהופכת בהדרגה להיות שכונה שרוב תושביה הם להט"בים ושידועה כשכונת הקסטרו. מתוסכל מההתנגדות לה הוא וחבריו זוכים מצדם של תושבי השכונה הוותיקים, שהם בעיקר אירים-קתולים. מילק מחליט להפוך לפעיל למען זכויות הלהט"בים. בשלב הראשון, סמית' משמש כמנהל הקמפיין של מילק, אך בהמשך הוא אינו יכול להתמודד עם התמסרותו האובססיבית של מילק לפוליטיקה, והוא עוזב אותו. מאוחר יותר פוגש מילק את ג'ק לירה, בחור צעיר ובלתי מאוזן נפשית (דייגו לונה), שהופך לבן זוגו. אולם, כמו סמית' לפניו, גם לירה אינו יכול לסבול את התמסרותו של מילק לפעילותו הפוליטית, ובסופו של דבר הוא תולה את עצמו.
לאחר שני קמפיינים פוליטיים בהם ניסה ללא הצלחה להיבחר למועצת העיר סן פרנסיסקו, בשנים 1973 ו-1975, ולאחר שנכשל בניסיונו להיבחר לבית המחוקקים התחתון של מדינת קליפורניה ב-1976, מצליח מילק לבסוף להיבחר בשנת 1977 למועצת העיר סן פרנסיסקו, כנציג של המחוז החמישי. ניצחונו הפך אותו להומוסקסואל הגלוי הראשון בתולדות קליפורניה שנבחר לכהונה ציבורית בכירה. בתפקידו החדש פוגש מילק את עמיתו, חבר המועצה דן וייט (ג'וש ברולין) - יוצא צבא, שוטר וכבאי לשעבר. לווייט, הנחשב לשמרן מבחינה פוליטית וחברתית, יש מערכת יחסים קשה עם מילק. הוא מפתח טינה הולכת וגדלה כלפי מילק, בעיקר בשל תשומת הלב הרבה לה זוכה מילק הן מהתקשורת והן מעמיתיו הפוליטיקאים.
מילק ווייט מפתחים מערכת יחסי עבודה מורכבת. מילק מוזמן ומשתתף בטקס ההטבלה של בנו הבכור של וייט, ווייט מבקש את עזרתו של מילק במניעת פתיחתו של בית חולים פסיכיאטרי בתחומי המחוז שלו, בתמורה לכך שישקול לתמוך בחקיקה שיוזם מילק למתן זכויות להומוסקסואלים. כאשר מילק אינו תומך במאבקו של וייט, וייט מרגיש נבגד והופך לחבר המועצה היחיד שמצביע נגד הצעת החוק למען זכויות ההומוסקסואלים. מילק גם פותח במערכה לסיכולה של "הצעה 6", יוזמת חקיקה של ג'ון בריגס, חבר שמרן בבית המחוקקים של קליפורניה, שנועדה למנוע מהומוסקסואלים ולסביות, כמו גם ממי שמביע בהם תמיכה פומבית, לעבוד בבתי הספר הציבוריים של קליפורניה. לאחר מאבק עיקש, מצליחים מילק וחבריו למנוע מהצעת החוק הזו להתקבל.
מצבו הנפשי של חבר המועצה וייט הולך ומתערער. לאחר שניסיונו להביא להעלאת שכרם של חברי המועצה נכשל, הוא מתפטר מתפקידו, אך חוזר בו לאחר זמן קצר. ראש העירייה מוסקוני מסרב לקבל את חזרתו מההתפטרות ואינו מאפשר לו לחזור לתפקידו, וזאת בעצת מילק, לאור תמיכתו של וייט ב"הצעה 6". ב-27 בנובמבר 1978 בבוקר, נכנס וייט לבניין עיריית סן פרנסיסקו דרך חלון בקומת המרתף, כדי שלא יצטרך לעבור דרך גלאי המתכות המותקן בכניסה הראשית. כך הוא מצליח להיכנס אל הבניין כשהוא מסתיר בבגדיו אקדח. הוא מבקש להיפגש פעם נוספת עם ראש העיר, אך זה מסרב להיפגש עמו. בזעמו, וייט יורה מטווח קצר בראש העיר מוסקוני ולאחר מכן גם במילק, והורג את שניהם. הסרט מצביע על כך שמילק האמין שייתכן כי וייט היה הומוסקסואל "בארון".
הסצנה האחרונה בסרט היא צילום אווירי של צעדה ספונטנית לזכרם של מילק ומוסקוני, שנערכה ברחובות העיר, והשתתפו בה עשרות אלפי אנשים נושאי נרות. הסרט מסתיים בהצגת תמונותיהם של האנשים האמיתיים שהוצגו בסרט, ופירוט קצר של המשך חייהם לאחר 1978, כולל העובדה שעורכי דינו של וייט השתמשו ב"הגנת טווינקי" הידועה לשמצה כדי להפחית את הרשעתו של וייט מרצח להריגה.
הפקה עריכה
הניסיונות להפוך את סיפור חייו של מילק לסרט קולנוע החלו כבר לאחר שבשנת 1984 הופק סרט תיעודי על חייו ומותו, בשם "הזמנים של הארווי מילק", שזכה בפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. מספר תסריטים נבחנו בראשית שנות ה-90, אבל כל הפרויקטים לא יצאו אל הפועל, מסיבות שונות, עד לשנת 2007. ב-1991 תכנן אוליבר סטון להפיק סרט על חייו של מילק, ואף כתב את התסריט לסרט. ב-1992 החתימה חברת האחים וורנר את גאס ואן סנט לביים סרט על חייו של מילק, ואת התפקיד הראשי בו אמור היה לגלם רובין ויליאמס. אולם ואן סנט עזב את הפרויקט, בשל חילוקי דעות אמנותיים בינו ובין חברת ההפקה. ב-2007 חידש ואן סנט את מאמציו לביים את הסרט, והצליח לרתום לשם כך את חברת "סרטי פוקוס". שון פן נבחר לגלם את התפקיד הראשי, ולתפקיד רוצחו, דן וייט, לוהק מאט דיימון. לאחר שדיימון פרש מההפקה, בשל אילוצים של לוחות זמנים, לוהק לתפקיד ג'וש ברולין.
צילומי הסרט החלו בינואר 2008. חלקים רבים מהסרט צולמו ברחוב הקסטרו ובאתרים אחרים ברחבי סן פרנסיסקו. רחוב קסטרו כולו עוצב בזמן הצילומים כך שיתאים לאווירה של שנות השבעים. חנותו לשעבר של מילק, "קסטרו קאמרה", שהפכה בינתיים לחנות מתנות, נשכרה על ידי המפיקים למספר חודשים, ושוחזרה לצורך צילומי הסרט. צילומי הסרט הסתיימו במרץ 2008.
הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית בסמוך ליום הבחירות בנובמבר 2008, במסגרתו נתבקשו תושבי קליפורניה להצביע על "הצעה מס' 8", שביקשה לאסור על נישואים חד-מיניים בקליפורניה. מפיקי הסרט התאמצו להימנע מהפכת הסרט לחלק מהדיון הפוליטי הסוער סביב "הצעה מס' 8", וכחלק ממאמצים אלה הם נמנעו מלהקרינו בפסטיבלי קולנוע בחודש שקדם ליציאתו, וכן נמנעו מלערוך הקרנות מוקדמות לתקשורת, כמקובל. למרות המאמצים, לא ניתן היה להימנע מההשוואה בין "הצעה מס' 6" משנת 1978, שהמאבק לסיכולה הוצג בסרט, ובין "הצעה מס' 8" משנת 2008, ומומחים ומבקרי קולנוע רבים אכן ערכו השוואות כאלו. פעילי זכויות הלהט"ב קראו לחברת ההפקה של הסרט למנוע את הקרנתו ברשת בתי הקולנוע השלישית בגודלה בארצות הברית (סינמארק), משום שמנכ"ל הרשת תרם כספים לקמפיין בעד אישורה של "הצעה מס' 8".
ביקורות והכנסות עריכה
הסרט זכה לביקורות חיוביות ולשבחים רבים ממבקרי הקולנוע. בהתבסס על 198 ביקורות, אתר הקולנוע האמריקאי "Rotten Tomatoes" העניק לסרט ציון 93. איי. או. סקוט מהניו יורק טיימס כתב שמדובר על "סרט פלאי, שיעור היסטוריה מרתק ורב-שכבתי".
בשבוע הראשון ליציאתו בארצות הברית הגיע הסרט למקום העשירי ברשימת שוברי הקופות, עם הכנסות של כ-1.5 מיליון דולר. בסך הכל גרף הסרט הכנסות של כ-32 מיליון דולר מהקרנתו בארצות הברית ובקנדה.
התסריטאי והעיתונאי ריצ'רד דייוויד בויל, שתיאר את עצמו כבן ברית פוליטי לשעבר של מילק, הצהיר כי הסרט עשה מאמץ ראוי לשחזר את התקופה. הוא גם כתב כי פן תפס את "החיוך והאנושיות" של מילק, ואת חוש ההומור שלו לגבי ההומוסקסואליות שלו. בויל שמר ביקורת על מה שהרגיש כי חוסר יכולתו של הסרט לספר את כל סיפור בחירתו ומותו.
האיסור על הקרנת הסרט בסמואה עריכה
במרץ 2009 החליטה מועצת הצנזורה של סמואה לאסור על הפצת הסרט והקרנתו ברחבי המדינה. הצנזור הראשי סירב לבקשת התקשורת העולמית לנמק את ההחלטה. במקרה דומה שאירע ב-2006, החליטה מועצת הצנזורה של סמואה לאסור על הקרנתו של הסרט "צופן דה וינצ'י", בשל הדרך שבה הוא תיאר את הנצרות. החברה הסמואית נחשבת לשמרנית במיוחד, ותושבי המדינה הם ברובם נוצרים אדוקים.
קישורים חיצוניים עריכה
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל להט"ב | ||
אתר האינטרנט הרשמי של מילק
"מילק", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"מילק", באתר נטפליקס
"מילק", באתר AllMovie (באנגלית)
"מילק", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"מילק", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "מילק", באתר Metacritic (באנגלית)
- "מילק", באתר אידיבי
"מילק", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- נועם בוקסבאום, עכבר העיר אונליין, מילק: הגיע לשון פן אוסקר, באתר הארץ, 11 במרץ 2009
- מאיר שניצר, מילק שנשפך, באתר nrg, 6 במרץ 2009
