מיניות ביהדות

יהדות, כדת העוסקת במכלול חייו של האדם, מקדישה מקום לא מבוטל לנושאי מיניות. מצוות אחדות עוסקות בנושא זה, ובהן מצוות עשה ומצוות לא תעשה. סיפורי המקרא כוללים סיפורים אחדים המציגים מגוון התנהגויות מיניות, והתלמוד, כמו גם מדרשים, מוסיפים עליהם שלל סיפורים משלהם. למצוות הקשורות למיניות מוקדש דיון נרחב במשנה ובתלמוד (בעיקר בסדר נשים) ובספרי הלכה מאוחרים יותר.

"ואת ערום ועריה", פרט מתוך הגדת רוטשילד. איור המציג דמות אישה בעירום חלקי, המלמד על גישה מתירנית לעירום נשי ביהדות איטליה של המאה ה-15, ועל לגיטימיות של הופעה כזו אף בתוך טקסים ליטורגיים.

לשונות המיניות במקרא

על פי רוב, יחסי מין מכונים בתורה בלשון ביאה, למשל, ”וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ” (ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ל"א). כינוי נוסף ליחסי אישות במקרא הוא ידיעה, למשל, ”וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ” (ספר בראשית, פרק ד', פסוק א'). הרמב"ן מסביר שידיעה מהותה הבנת עניין חיצוני וקירובו אל השכל, וגם הביאה, לפי התורה, מבטאת קרבה של שני אנשים מבחינה גופנית, רוחנית ונפשית. גם המילה שכיבה הושאלה לתיאור יחסי מין בתורה, במיוחד יחסים כפויים, כמו במקרה של שכם ודינה שעליו סופר: ”וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ב'), או אצל אבימלך מלך גרר: ” כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ” (ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק י'). השורש ש.ג.ל להטיותיו, שמשמעותו הזדווגות, נחשב לשלילי, ועל כן בחלק מאזכוריו, השורש מופיע אך בגרסת הכתיב, ואילו בגרסת הקרי משתנה המילה ללשון משכב.

סיפורים מיניים במקרא

בתנ"ך מובאים כמה סיפורים בעלי מוטיב בולט של מיניות:

• אדם וחוה: אדם וחוה מכסים את ערוותם לאחר אכילת הפרי מעץ הדעת.
• חם ונח: בסיפור שכרותו של נח, חם בנו רואה את אביו מתגולל עירום, ומספר על כך לאחיו, שם ויפת. מנימת הטקסט המקראי עולה, כי חם לא רק "ראה" אלא גם עשה מעשה רע כלשהו. על כך נאמר בתלמוד: "רב ושמואל, חד אמר סירסו, שני אמר רבעו [קרי: ביצע בו מעשה סדום]". המדרש גורס כי חם סירס את נח, כדי שלא ייוולדו לו עוד בנים, שגם להם יהיה חלק בארץ וכך יקטן חלקו. על כן נח קילל את כנען, בנו של חם, ואת כל צאצאיו, משהקיץ משכרותו לעבדות עולם לאחיו.
• אברם, שרי ופרעה: אברם ושרי מגיעים למצרים ואברם חושש שהמצרים ינסו להרוג אותו כדי לזכות באשתו היפה שרי. אברם מחליט שיציגו את עצמם כאח ואחות, ושרי פרעה אכן מתרשמים מיופייה של שרי ולוקחים אותה לבית פרעה בתמורה לרכוש רב שניתן לאברם בעבורה. אחרי שפרעה וביתו לוקים בנגעים כעונש על לקיחת אישה מבעלה, נודע לפרעה כי שרי היא למעשה אשתו של אברם, והוא משלח את שניהם.
• לוט ובנותיו: לאחר מהפכת סדום ועמורה, בנותיו של לוט מסיקות שכל העולם כולו נחרב, ולכן הן משקות את לוט יין על מנת לשכב עמו בעודו שיכור, בעבור המשכיות קיום המין האנושי. ממעשים אלו של גילוי עריות נוצרים, על פי המקרא, שני עמים, מואב (מאב) ועמון, שנקרא בעת הולדתו בן-עמי (פירושו: "בנו של אבי"), שמרמז גם כן על מוצא הבן. חז"ל קישרו לאחר מכן בין המתירנות המינית של עמים אלו לתחילת יצירתם, אך גם מביעים הבנה למעשיהן, ומכנים את מעשה הבנות "עבירה לשמה", דהיינו – עבירה שנעשתה לשם שמים, לפחות מנקודת מבטן של הבנות – המשך קיום המין האנושי.
• שכם ודינה: דינה הייתה הבת היחידה של יעקב. היא נאנסה על ידי שכם בן חמור, שלאחר מכן התאהב בה וביקש לשאת אותה לאישה. שכם ואביו פנו אל יעקב ובניו וביקשו שיתנו את דינה לשכם לאישה. משפחתה של דינה הסכימה בתנאי ששכם וכל בני עירו ימולו את עצמם. בזמן שבני עירו של שכם התאוששו מהמילה, הרגו אותם שמעון ולוי בניו של יעקב ללא ידיעת אביהם, בזזו את עירם והשיבו לביתם את דינה.
• יהודה ותמר: תמר נישאה לער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר נישאה, בהתאם לנוהג הייבום, לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות) – היות שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו אלא את שם אחיו. על כן נענש אונן בידי שמים במוות. על פי הנוהג אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר, אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה כי הוא צעיר מדי. תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו, ישבה מכוסה בצעיף כשרק עיניה ניראות וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור בדרך הזו. יהודה, פגש בה וחשב אותה לזונה, כיוון שכיסתה פניה, והתפתה לשכב עמה. כתשלום הציע לה גדי עיזים מעדרו, אך מכיוון שהעדר לא היה עמו דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה כי זנתה, והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה. בטרם ביצוע גזר הדין הוכיחה תמר את זהות האב: ”וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה”. יהודה הודה במעשיו, ואף אמר: "צדקה ממני".
• יוסף ואשת פוטיפר: יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר הטבחים - משרי פרעה. לאחר שהתגלה כאיש ארגון מוצלח הוא הושם להיות אחראי על בית פוטיפר. אשת פוטיפר חשקה לקיים יחסי מין עם יוסף, וניסתה פעמים מספר לשכנעו בדברים, אך יוסף סירב בהתמדה. לבסוף, ביום חג מקומי, נותרה אשת פוטיפר בבית בתואנה שהיא חולה וקיוותה לנצל את ההזדמנות כדי לגרום לו לשכב עמה. יוסף ברח מהבית ובגדו נשאר בידה. אשת פוטיפר שחששה מהתגלות ניסיונה לבגוד בבעלה, האשימה את יוסף בניסיון לאנוס אותה. ועקב כך הוא הושם בבית הסוהר.

דמותה של אשת פוטיפר הפכה לסמל האשה המפתה, המנצלת את מעמדה מצד אחד ואת יצריו של יוסף מצד שני (במונחי ימינו, סיפור אשת פוטיפר הוא מקרה מובהק של הטרדה מינית, ולא של פיתוי). חז"ל הקדישו מדרשים ואגדות רבות לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, ראו בו את אחד המבחנים המוסריים הגדולים שעמד בהם יוסף הצעיר, ובעמידתו בפיתויה של אשת פוטיפר נתחשלה דמותו כמנהיג גדול וראוי לבני ישראל.

• פילגש בגבעה: איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לעיר גבעה, שם נאנסת הפילגש באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה.
• דוד ובת שבע: דוד המלך הבחין מגג ארמונו באישה נשואה, בת שבע, רוחצת, וחשק בה. לאחר שהרתה לו, שלח דוד את בעלה של בת שבע למלחמה כדאי שיהרג על מנת שיוכל להינשא לה.
• אמנון ותמר: תמר הייתה אחות אבשלום, בתם של דוד המלך ושל מעכה בת תלמי מלך גשור. סיפור האונס שעברה על ידי אמנון, אחיה מאב, מופיע בספר שמואל ב', פרק י"ג. יופיה של תמר ניכר בה, ואמנון אחיה, בכורו של דוד, אהב אותה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לעיניו לביבות ותטפל בו כדי שיבריא. תמר עשתה כבקשת דוד וכשבאה לחדרו, תבע אותה למשכב. תמר הפצירה בו שלא יענה אותה "כי לא יעשה כן בישראל", אלא יבקש את ידה מאביה במקום (מתוקף מעמדה כגיורת שלפי ההלכה אין לה אחים ואחיות, הם היו רשאים להנשא), אך הוא גבר עליה ואנס אותה. תמר נותרה פגועה מאוד. היא בכתה, שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלה. אבשלום אחיה ראה בצערה ואימץ אותה אליו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום, הרג אבשלום את אמנון וברח לבית סבו שבגשור.

על אהבת אמנון לתמר נאמר במסכת אבות:

כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן.

לפי חז"ל בתלמוד הבבלי, כתוצאה ממעשה אמנון ותמר גזרו על איסור ייחוד עם אישה לא נשואה.

• רות ובועז: בעצת נעמי חמותה, רות רומזת לבועז על רצונה שייבם אותה, באמצעות שכיבה לצידו בגורן. בועז עונה שיש קרוב משפחה קרוב יותר בעל זכות היבום, אך לאחר שמתברר שזה לא מעוניין לממש את זכותו, בועז נושא את רות לאישה.
• שיר השירים: שיר אהבה של גבר ואישה זה לזה. שיר השירים מפורש במקומות רבים כאלגוריה ליחסים בין ה' לעם ישראל.
• מגילת אסתר: המיניות נמצאת ברקע הסיפור שבמגילת אסתר. אחשוורוש המלך עורך משתה ובשיאו, כטוב לב המלך ביין, הוא מזמין את ושתי המלכה "להראות העמים והשרים את יופיה". ושתי ממאנת, והמלך בחמתו מזמן את יועציו, אשר יועצים לו להוציא להורג את ושתי, ולמנות תחתיה מלכה אחרת. המלך מתחיל בחיפוש יורשת לושתי, ומצווה לכנוס את כל הבתולות מרחבי הממלכה. בתוך הבתולות הרבות המגיעות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר, והמלך בוחר בה כמלכה. בהמשך העלילה, לאחר גזירת המן על השמדת כל היהודים, מזמינה אסתר את אחשוורוש והמן למשתה, ובמהלכו מצליחה אסתר לגרום למלך לקצוף על המן, והמלך יוצא בחמתו אל הגינה. המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה להתחנן על נפשו, וכאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, גוברת חמתו, והוא מצווה בו במקום לתלות את המן.

בניגוד לתפיסה המקובלת בנצרות הקתולית של גן עדן כמקום אידיאלי, לפיה אין בו יחסי מין, לפי השקפת חז"ל אדם וחוה קיימו יחסי מין בגן עדן. לפי חז"ל ישנה הכרה שלמרות צידו השלילי של יצר המין, העשוי להביא לחטאים שונים על רקע מיני, יש בו צורך לקיום העולם. עם זאת ישנו ביטוי מסוים לפרישות ביחס לקיום יחסי מין בקרב יחידי סגולה. התפישה הרווחת בחז"ל היא תפישה דואליסטית של שני יצרים המצויים באדם, היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני.

בסיפור תלמודי מפורסם (יומא סט ע"ב) מסופר שיצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם בימי שיבת ציון, ואתו בטל גם יצר המין, אולם לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת פרייה ורבייה) הוחזר יצר זה, אם כי עוצמתו הוחלשה. מדרש ידוע אחר (בראשית רבה פרשה ט) מוסר רעיון דומה:

הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.

להלכה, הרמב"ם מציג גישה מורכבת למעשה המיני - מתירה מחד ומסתייגת מאידך:

אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך איברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו.

— משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פרק כא

מיניות ומגדר

ערכים מורחבים – יחסי אישות (הלכה), סוטה (הלכה)

הכלל התלמודי גורס ש"השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה". אולם בתחום המיניות ההלכה רואה אותם כשונים מהותית זה מזה. רוב האיסורים בתחום הצניעות הם א-סימטריים ונועדו למנוע חשיפה של נשים לגברים. לדוגמה, מאישה מצופה שלא לשיר או לחשוף את גופה בפני גברים ("כי קולך ערב ומראך נאוה"), ומגברים מצופה שלא להאזין לשירת נשים או להסתכל בגופן החשוף.

הנישואים ההלכתיים אוסרים על האישה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים. זהו איסור ניאוף, האוסר על אשת איש לקיים יחסים עם מי שאינו בעלה, ואוסר על גבר לקיים יחסי מין עם אישה הנשואה לאחר. דין הגברים והנשים העוברים עליו, לפי ההלכה, הוא חנק, וצאצאי יחסים אלו יחשבו לממזרים. חרם דרבנו גרשום אוסר על גבר נשוי לישא אישה נוספת.

קיים יחס ייחודי לאישה נשואה המועלת באמון בעלה (בוגדת בו). נאסר על בעלה לקיים עימה יחסי מין, ומופקעות מחויבויות הבעל לכתובת אשתו.

אם נראתה מתייחדת עם אחר אך אין עדות מובהקת ("כמכחול בשפופרת") לכך שקיימה יחסי מין עם אחר, רשאי הבעל לקחתה לבית המקדש, שם היא תעבור טקס הכולל את שתיית "מים מרים", אשר אמורים להזיק לה במקרה שזנתה, או לחלופין להוכיח שלא קיימה יחסי מין עם אחר. משחרב בית המקדש לא ניתן להמשיך ולקיים את הטקס.

בכל הנוגע לקיום יחסי מין ביהדות בין בני זוג נשואים, הרמב"ם, בהלכות "איסורי ביאה" המגדירות יחסי מין אסורים, מתיר (ובעקבותיו הטור והרמ"א) לבעל לבעול את אשתו באיזה אופן שירצה: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה... ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך..." בהלכות אישות המגדירות את המחויבויות ההדדיות בין בעל ואישה, מצריך הרמב"ם את הסכמת האישה ליחסי האישות: "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה."

מורדת

ערך מורחב – מורדת על בעלה

אישה מחויבת בקיום יחסי אישות עם בעלה ואם היא מסרבת בהתמדה, זכאי בעלה לגרשה ללא כתובה. היא גם זכאית לדרוש מבעלה לקיים עמה יחסי מין, וזכותה זו היא חובה המוטלת עליו מדאורייתא. מניעת קיום חובה זו לאורך זמן, אפילו בהיעדר ברירה מצידו, מאפשרת לאישה לדרוש מבעלה גט וכתובה.

חיובים מיניים

פרייה ורבייה

ערך מורחב – פרייה ורבייה

מצוות פרו ורבו היא המצווה הראשונה בתורה: ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ” (בראשית, א', כ"ח).

”האיש מצווה על פריה ורבייה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו” (משנה, מסכת יבמות ו, ו). להלכה נפסק כמו הדעה הראשונה, שנשים פטורות.

בפשטות, החיוב הוא גם על מי שאינו יהודי, שכן הציווי נאמר לאדם הראשון, שעל פי האמונה הוא אבי האנושות כולה, אך המצווה אינה נכללת בשבע מצוות בני נח.

להלכה, די להוליד זכר ונקבה כדי לקיים מצווה זו.

מצד הדין המקורי קיום המצווה אפשרי מגיל 13, בעוד לפני גיל 13 נישואים אינם מומלצים, אולם כיום נישואי קטינים אינם מומלצים, והרבנות הראשית לישראל פועלת למניעתם בקרב קהילות קטנות שבהן הייתה מקובלת תופעה זו.

החיוב, בשונה ממצוות אחרות, חל רק מגיל 17 לדעת הרמב"ם, או 18 לפי פוסקים אחרים. הימנעות אחרי גיל 20 זו עבירה, והאדם נחשב למבטל מצוות עשה.

עונה

ערך מורחב – מצוות עונה

בנוסף למצוות פרו ורבו, שלקיומה משמשים יחסי מין, מוטלת על הגבר מצוות עונה – המצווה לקיים יחסי מין עם אשתו (בעת שאינה נידה). מקור המצווה בספר שמות, שבו נאמר ביחס לאמה עברייה: ”שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע” (שמות, כ"א, י'). המצווה היא מצוות לא תעשה, שהרי כתוב "לא יגרע", וברשימת המצוות של הרמב"ם היא מופיעה בהתאם כמצווה רס"ב ברשימת מצוות לא תעשה. עם זאת, קיומה אינו מתאפשר בדרך של הימנעות מעשייה, אלא מצריך עשייה מצד הבעל.

המשנה במסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה:

המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.

הרמב"ם עוסק בכך בספרו משנה תורה, וכותב:

אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות, כ"א, י'). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול, ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.

עד כדי כך חשובה המצווה, שלכהן הגדול אסור לכהן בתפקידו אם איננו נשוי, ובתלמוד אף נאמר ”כל אדם שאין לו אשה אינו אדם” (יבמות ס"ג, ע"א).

איסורים מיניים

ערך מורחב – איסור עריות

איסור גילוי עריות, העוסק ביחסי מין אסורים, הוא מהאיסורים החמורים ביותר בתורה, ונמנה עם שלוש העברות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור" ועונשן בכרת או בסקילה. ילד שנולד כתוצאה מגילוי עריות הוא ממזר, שאסור בנשיאת אשה רגילה ורשאי לישא רק ממזרת או שאר נשים חסרות ייחוס (ראו: עשרת היוחסין).

פירוט איסורי העריות מצוי בספר ויקרא י"ח (פרשת אחרי מות). האיסור כולל קיום יחסי מין בין קרובי משפחה, דהיינו, קיום יחסי מין בין אב לבתו, בין אם לִבנהּ, בין אח לאחות, וכן יחסי מין בין אשת איש ובין מי שאינו בעלה, אף שאינם קרובים. בנוסף האיסור כולל את אשת האב, אף שאינה אמו, אשת אחי האב, אחות האישה, אשת האח, חמות ועוד. משכב זכר נכלל אף הוא באיסור עריות. משכב בהמה - יחסי מין בין אדם לבעל חיים - אסור אף הוא.

היהדות קובעת כי גם לבני עמים אחרים נאסר גילוי עריות; איסור זה הוא אחד משבע מצוות בני נח.

הנישואים הם המסגרת המותרת היחידה לקיומם של יחסי מין (ובימים קדומים גם מוסד הפילגש).

הומוסקסואליות

ערך מורחב – להט"ב ויהדות

התורה אוסרת באיסור חמור על שני גברים לקיים יחסי מין אנאליים. מקור האיסור בפסוק מספר ויקרא: ”וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא” (ויקרא, י"ח, כ"ב), והעונש עליו נלמד מפסוק המופיע שני פרקים לאחר מכן באותו הספר: ”ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם” (ויקרא, כ', י"ג). העונש לעובר על איסור זה במזיד, בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו, הוא מיתת בית דין בסקילה. האיסור בתורה הוא על יחסי מין אנאליים בלבד, כפי שמפרש רש"י: "כמכניס מכחול לשפופרת".

חז"ל הוסיפו סייגים לאיסור זה, ואסרו על גבר להעמיד עצמו במצב שעלול להביאו לעבור עבירה. לדוגמה: אסרו חז"ל על שני רווקים לישון תחת שמיכה אחת.

יחסי מין ללא חדירה בין שני גברים בהם הגיע אחד הגברים לשפיכת זרע, אסורים מאותה סיבה שאוננות אסורה, משום שפיכת זרע לבטלה.

מימוש נטייה מינית לסבית לא נאסר במפורש בתורה, אולם הוא אסור על פי ההלכה וזאת בהתבסס על דרשת הספרא על הפסוק "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו" (ספרא אחרי מות פרשה ט). במאה ה-12 הגדיר הרמב"ם את מעשה "נשים המסוללות זו בזו" כאיסור לאו, וכך פסקו למעשה פוסקים לאורך הדורות.

כמו כן, היחס ההלכתי לשינוי מין הוא שלילי. ההלכה אוסרת על ניתוחים לשינוי מין וכן על לבישת בגדי המין השני.

בישראל פועלים ארגונים אחדים של הומוסקסואלים דתיים, המנסים לקיים אורח חיים דתי מבלי להתכחש לנטייתם המינית.

הוצאת זרע לבטלה

ערך מורחב – הוצאת זרע לבטלה

על אף שהאוננות אינה אסורה במפורש בתורה, ההלכה ומסורת התורה שבע"פ רואות באוננות גברים איסור הלכתי וחטא גדול. היחס אל הזרע הוא כאל חי בפוטנציה, ואל האוננות כמעין רצח שבו האדם מחסל את בניו הפוטנציאליים.

ההלכה מתירה לקיים יחסי מין עם נשים הרות ומבוגרות, על אף שאין בהם פוטנציאל רבייה, לשם קיום מצוות עונה, אך חז"ל שוללים את האוננות, מכיוון שבעיניהם המיניות קיימת לצורך הקשר בין גבר לאישה המיוחדת לו. מכאן ניתן ללמוד שהמונח "זרע לבטלה" אינו מכוון לבטלה מהולדה אלא פשוט לבטלה "שלא לצורך". כלומר כל סוג של שפיכת זרע שלא במהלך קיום יחסי מין עם אישה נקרא "זרע לבטלה". האיסור התלמודי על הוצאת שכבת זרע לבטלה (שז"ל) התעצם במהלך הדורות וקיבל ממדים מיתיים.

יותר מכל נושא אחר בתחום הארוס והדת, זכתה סוגיית שכבת הזרע לפיתוח מיסטי מסועף. בדורות האחרונים פותחו ביתר עוז הדימויים הקבליים המיתיים בנושא, כשהם תומכים בהתמדת תחושת החטא ובהעמקת רגשי האשמה הכרוכים בה, וממילא לתודעת כישלון וחטא בתחום זה. מסורת הקבלה מרבה במיוחד לגנות את האוננות, וקיימת בה דעה כי מניצוצות החיים המתפזרים עם הזרע המבוזבז נוצרים מלאכי חבלה. בכתבי האר"י כתוב כי האוננות במיוחד מאריכה את הגלות ומעכבת את הגאולה. בספר הזוהר אף נאמר כי חטא הוצאת זרע לבטלה הוא החטא היחיד שאין לו כפרה. מקובל להבין שאין כוונת הזוהר כפשוטו, אלא שהכוונה היא להרתיע את האדם מן החטא.

אחד מן הביטויים של היחס הציבורי לאוננות מצד היהדות בדורנו הוא ארגון עצת נפש שהקים הרב שלמה אבינר, שכחלק מפעילותו מנסה לעזור לנערים להפסיק לאונן.

מבחינת המינוח, הוצאת שז"ל בכוונה מכוּנה אוננות, ואילו הוצאה שלא בכוונה מכונה "ראיית קֶרי" או קרי לילה.

היחס לאוננות של אישה, שאינה מוביל להשחתת זרע, שונה. ההלכה המקובלת אינה אוסרת אותה, אך היא מוזכרת פעם אחת בגמרא כמגונה משום שביהדות ההנאה ממין נועדה לזוגיות כשרה ולא להנאה עצמית.

איסורים נוספים

• יחסי מין שלא דרך זוגיות - ”לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה, מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים, כ"ג, י"ח).
• יחסי מין בין יהודים לגויים - אף שבית דין אינו עונש על כך, קיימת הוראה לא מחייבת של "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו".
• אונס - איסור לבעול אשה בניגוד לרצונה. דינו של האונס כדין שאר חבלות, שהחובל עובר איסור ומתחייב לפצות את הנחבל על הנזק שהסב לו (בגין הצער, הבושת וכו'). בדיני עונשין, דינו של האנס כמי שהיה בועל את אותה בעילה ברצון האישה, למעט במקרה של אונס נערה, שבו הטילה התורה על האנס קנס לאשה: לשלם לה מוהר הבתולים ולשאת אתה לאישה, אם רצונה ורצון אביה בכך, בלי שיותר לו לגרשה.

ערך מורחב – יחסי אישות (הלכה)

על פי ההלכה, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון. מפרט הרמב"ם:

אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך איברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות."

— משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, י [ט]

מין וגינאלי נקרא "ביאה כדרכה", ואצל בני זוג נשואים, אם אחד מהם אינו מוכן לקיים סוג כזה של יחסים, הוא נקרא "מורד" וזו עילה מוצדקת לגירושין.

מין אנאלי נקרא ביאה שלא כדרכה, או "הפיכת השולחן" והוא בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים. בעלי התוספות סוברים שאקט זה מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע.

ביאה דרך איברים (שוכב עמה בקירוב בשר) אינה נחשבת לקיום יחסים של ממש, ואינה נחשבת לניאוף, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הדבר נעשה במסגרת יחסים אסורים.

שולחן ערוך, בניגוד לתפיסה המקובלת בהלכה, שולל מכל וכל מין אוראלי, בכותבו (סימן ר"מ): "אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם, אין לו בושת פנים, ועובר על והצנע לכת, ומעביר הבושה מעל פניו. ... וכל-שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה, ועובר גם על 'בל תשקצו את נפשותיכם'".

קיצור שולחן ערוך קובע מגבלות אחדות על קיום מצוות עונה, ובהן:

לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו או שהוא שנוא לה, דאמרה ליה: לא בעינא לך ואף על פי שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה והיא אינה יודעת אף על פי שאינה שנואה לו אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש, גם לא ישמש כשהוא שכור, או היא שכורה.

— סימן קנ, סעיף יג

הרחיב בעניין זה הרב יעקב קנייבסקי, שכתב:

כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא נתונה לפני ארי שדורס ואוכל. ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה.

— איגרת חיובי הבעל לאשתו במצוות עונה אות ב'

במסגרת דיני טהרת המשפחה אסור קיום יחסי מין עם אישה בזמן שהיא נידה - תקופת הווסת ושבעה נקיים שלאחריה, המסתיימת בטבילת האישה במקווה.

בשתי תעניות - יום הכיפורים ותשעה באב - הנמשכות יממה שלמה (משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים), נמנה איסור תשמיש המיטה עם חמשת איסורי ההנאה בשל התענית.

צניעות

ערך מורחב – צניעות

צניעות במשמעה הרחב מייצגת אופן התנהגות מוסרית, בזיקה לענווה. במהלך הדורות הפכה הצניעות בתחום המיני לחלק המרכזי במושג הצניעות, הן בהלכה והן במחשבה היהודית. תחום זה זכה לניסוחים חמורים^{[דרושה הבהרה]}, שתרמו ככל הנראה מבחינה פסיכולוגית להעצמת רגשות האשם ולהנכחת תודעת ה"יצר הרע" אצל יהודים רבים שלא עמדו ברף ההתנהגות שהציבו לעצמם.

בספרות חז"ל נשים זוכות בתואר צנועות בדרך כלל בהקשר המיני. כך מציינת הגמרא לשבח את שרה אמנו, שהייתה באוהל בעת ביקור המלאכים אצל אברהם, "להודיע ששרה אמנו צנועה הייתה", רחל, שנאמר שבשכר צניעות שהייתה בה זכתה ויצא ממנה שאול, ועוד דוגמאות רבות.

התנהגות צנועה של הפרט ושל הציבור בתחום המיני נקשרת אצל חז"ל - ובעקבותיהם גם בספרות המוסר הכללית והקבלית - למושגי ה"קדושה" וה"טהרה", בעוד שהתנהגות לא צנועה קשורה למושג ה"טומאה". למשל, ויקרא, י"ט, ב': "קדשים תהיו כי קדוש אני ה אלהיכם", ורש"י שם מפרש, בעקבות ויקרא רבה פרשה כד: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".

גדרי הצניעות המוטלים על האישה שונים מאלה המוטלים על האיש. הבדלים אלה נובעים – בין השאר – מתפישות שונות של תכונות האישה לעומת תכונות האיש. הדימוי הנשי בעת העתיקה ובימי הביניים בעולם המסורת היהודית היה מבוסס לא רק על כתבי הקודש ועל המסורת הפרשנית שלהם, אלא גם על התאוריות המדעיות של אותן תקופות. מחקרים השוואתיים מצביעים על הדמיון בתפישת האישה בתקופות אלה בתרבות היהודית, הנוצרית והמוסלמית.

בתקופה התלמודית אך במיוחד בימי הביניים התעצמו החרדות מפני הנשים ומפני מיניותן. לטענתם, תאוותה המינית של האישה היא גדולה.^{[דרושה הבהרה]} יש לאישה כוחות דמוניים, שבאמצעותם היא מפתה את הגברים, וגם מסכנת את חייהם.^{[דרוש מקור]} ר' יונה גירונדי אף ראה בכוח הפיתוי הנשי סכנה גדולה מסכנת המוות. כוחה הדמוני של אישה נחשב גדול במיוחד בעת נידתה.

מצד שני, הגבר נתפש כבעל תאוות וכמי שקשה לו לעמוד ביצרו. בעקבות דימוי זה, האישה נדרשת לשמור על צניעותה, בין השאר כדי שלא להוות מכשול לגבר, העלול להכשל באיסורים הלכתיים מחמת יצריו. ראו, למשל, פירוש המשניות לרמב"ם בנושא עזרת נשים במקדש "...כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים". גם ההנחיות למבנה עזרת הנשים בבתי הכנסת בנויים על הנחה זו, למנוע בעיקר הסתכלות של גברים בנשים ולא להפך.

גדרי הצניעות המופנים לאישה כוללים כיסוי של גופה, וכן הוראות שנועדו להצניע אותה.

אחד האיסורים הקשים ביותר להתמודדות המוטלים על הגבר הוא הרהורי עבירה. איסור זה הוא יוצא דופן מאיסורים אחרים החלים רק על מעשים ולא על מחשבות. איסורים אחדים באו למנוע הרהורי עבירה:

• קול באישה ערווה - איסור על האזנה לשירת אישה.
• איסור הסתכלות בערווה - איסור הסתכלות באישה כאובייקט מיני. בחברה החרדית איסור זה שהועמק, הודגש והורחב בתחומי החיים השונים, משמש כאחד היסודות להפרדה מגדרית, והגיע אף לאיסור הצגת תמונות נשים מכל סוג שהוא בפרסומים החרדיים.
• שמירת נגיעה - נגיעה כגון לחיצת יד לשלום, חיבוק ונישוק אסורה. מספר של פוסקים חשובים מתירים נגיעה טכנית שלא בדרך חיבה.
• איסור ייחוד - קבוצת הלכות מפרטת את התנאים בהם נאסר על האיש לשהות ביחידות עם אישה. בין סייגים אלו נדון גם האיסור לרווק ללמד ילדים כדי שלא תיווצר ההזדמנות להתייחד עם אמותיהם, ייחוד רופא עם חולה, מורֵה עם תלמידה ועוד.

'ארוס' בהשקפה היהודית

המחשבה היהודית לדורותיה מגלה יחס דיאלקטי כלפי המין וזיקתו לגוף. מצד אחד, הארוס נתפס כחיוני למען הפריה והרבייה והמשך קיום הדורות (בראשית א:כח). מצד שני, היהדות מקשרת אותו ליצר הרע. במדרש מוצגת גישה סינתטית: 'אילולי יצר הרע, לא בנה אדם בית, ולא נשא אישה, ולא הוליד בנים, ולא נשא ונתן' (בבראשית רבה, ט:ז). יתר על כן, אמנם קיימת אפוא בעייתיות בארוס המנותק ממצוות פרו-ורבו. יחד עם זאת, ההלכה מתירה מין שלא למען העמדת צאצאים. אדרבה, רצוי לבוא אל אישה בזמן הריונה, או כשאין היא מסוגלת להרות – וזאת בתנאי, שהמעשה המיני מתבצע במסגרת הנישואין.

העמדה הדיאלקטית כלפי הארוס, באה לידי ביטוי כבר בספר בראשית: מהצד האחד, הפריה ורבייה היא המצווה הראשונה, שבה מצווה האדם הראשון. הנביאים, מדמים את יחסם של אלוהים לעם ישראל, כיחסים שבין גבר ורעייתו - ושיר השירים, הוא ספר שקשה לא לראות את יסוד המיניות שבו. מהצד השני, כאשר אדם וחווה מפרים את הצו האלוהי, אוכלים מעץ הדעת, ו'היו כאלוהים' (בראשית ב, ג); הרי הם מגלים את ערוותם - ומיניות אפוא קשורה בחיקוי האל בדרכים פסולות.

יחס דו ערכי עובר כחוט השני גם במשנתם של חז"ל: האישה מצד אחד היא הפיתוי בהתגלמותו (בראשית רבה, יז:ט). מצד שני, 'בשעה שהאדם מתחבר עם אשתו, שכינה שרויה ביניהם' (בבלי סוטה יז:ע"א). התשמיש צריך להיעשות בעירום (בבלי כתובות יז-יח); וכל תנוחות התשמיש מותרות (בבלי, נידה כ). אמנם בימי הביניים הרב סעדיה גאון (אמונות ודעות י:ו) וכן רמב"ם (מורה נבוכים י:י) קראו לצמצם את המשגל רק לשם קיום מצוות פרו ורבו. יחד עם זאת, קודם כל הרמב"ם מוסר את דעת חז"ל, ומתיר לאדם לקיים יחסי מין עם אשתו, בדרך הנראית בעיניו (הלכות איסורי ביאה כט:ט). גישה חיובית עוד יותר מבטא רמב"ן באגרת הקודש, שבו הוא טוען כי זהו בגדר של חילול הקודש, לבוז למיניות. הוא למעשה מביע את גישת המיסטיקה היהודית כלפי הארוס. והרי אצל המקובלים, אפילו האל מתואר כישות בעלת סממנים זכריים ונקביים. הזהר למעשה הוא תאולוגיה ארוטית המשגיבה את המיניות האנושית, כתופעה מהותית באלוהות עצמה. חשוב בכל לסייג דברים אלו, והרי החסידות שהלכה בעקבות הזהר, התייחסה אל הקרי בחרדה ובאימה. היא ראתה בקין, את פרי הזימה (נועם אלימלך בפירוש לבראשית ב:ב). המשותף לכל הגישות הללו, הוא שמעולם הארוטיקה לא נפסלה על הסף - אלא לכל היותר, הוטלו סייגים על האדם.

ראו גם

• חור בסדין
• סדר נשים
• הדרכת חתנים וכלות

לקריאה נוספת

• אברהם שמואל, לדעת לאהוב, על יחסי אישות לאור היהדות, 2013.
• יהודה ברנדס, אגדה למעשה - עיונים בסוגיות משפחה חברה ועבודת השם, ספריית אלינר, 2005, עמ' 153–181.
• דניאל בויארין, הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד, תרגם עדי אופיר, הוצאת עם עובד, 1999.
• דוד ביאל, ארוס והיהודים, תרגמה מאנגלית - כרמית גיא, עם עובד, תשנ"ה 1994.
• מאיר גרובר, המינוח המקראי ליחסי אישות אסורים, עיוני מקרא ופרשנות, י', תשע"א, עמ' 501–508
• שמואל בוטח, "סקס כשר: מתכון לתשוקה ולאינטימיות", מאנגלית - נורית לוינסון. תל אביב: הוצאת מודן, 1999.
• שערי אהבה, שכינה ביניהם, יג תמוז תשפ"א

קישורים חיצוניים

• דניאל בויארין, בעלים, נשים ושיח מיני: התלמוד קורא את פוקו, תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993
• גלית חזן-רוקם, ‏החוט המשולש – על מיניות, זוגיות ונשיות ביצירת חז"ל, תיאוריה וביקורת 7, חורף 1995, עמ' 255–264
• ישי רוזן-צבי, ‏יצר הרע, מיניות ואיסורי ייחוד: פרק באנתרופולוגיה תלמודית, תיאוריה וביקורת 14, קיץ 1999, עמ' 55–84
• אברהם שטינברג, השקפת היהדות על החיים המיניים, באתר "דעת"
• אברהם שטינברג, מיניות, באתר מכון שלזינגר
• עונה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הלכות צניעות בקיצור שולחן ערוך
• בנימין בראון, 'תנועת המוסר והיצר המיני: מבט חדש על פי שני מכתבים של ר' ישראל סלנטר', דעת 90 (תשפ"ב), עמ' 598-573.
• הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - ברית מילה, אתר "ערוץ מאיר"
• קרן בר לב, ‏התעוררות, באתר ‏מאקו‏, 5 ביוני 2013
• טלי פרקש, סקס בתנ"ך - מה השתבש בדרך, באתר ynet, 16 בנובמבר 2017
• אברהם סתיו, ‏מיניות יהודית – ניסוח חדש למושגי הצניעות והתשוקה, בעיתון מקור ראשון, 21 בספטמבר 2020
• מין - היבטים דתיים יהדות, דף שער בספרייה הלאומית