מישל דה סרטו
| ערך מחפש מקורות | |
מישל דה סרטו (בצרפתית: Michel de Certeau; 17 במאי 1925 – 9 בינואר 1986) היה כומר ישועי, פילוסוף וסוציולוג, מגדולי התאורטיקנים בצרפת במאה ה-20. במחקריו שילב בין היסטוריה, מדעי החברה, חקר דתות וחקר השיח.
 | |
| מישל דה סרטו | |
| לידה |
17 במאי 1925 שאמברי, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
9 בינואר 1986 (בגיל 60) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
| מקום לימודים |
הפקולטה לאמנויות של פריז, אקול פראטיק דה אוטז אטיד, אוניברסיטת פייר מנדס פראנס, האוניברסיטה הקתולית של ליון, סמינר סנט סולפיס |
| מוסדות |
|
| עיסוק |
היסטוריון, כהן דת, מרצה באוניברסיטה, פילוסוף, סוציולוג |
| מדינה |
צרפת |
| פרסים והוקרה |
prix Constant-Dauguet (1968) |
  | |
ביוגרפיה עריכה
מישל דה סרטו נולד ב-1925 בשאמברי, סבואה. הוא רכש חינוך אקלקטי כחלק ממסורת מימי הביניים. לאחר מכן למד באוניברסיטה של גרנובל, ליון, ומשם קיבל תארו בקלאסיקה ופילוסופיה ולמד את יצירותיו של פייר פארב. לאחר מכן דה סרטו התחנך חינוך דתי בעיר ליון והצטרף למסדר הישועי, בשנת 1950, והוכשר לכמורה בשנת 1956. בהמשך לשנת הסמכתו היה מצוות מייסדי כתב העת "Christus"', שבו היה פעיל רוב חייו. ב-1960 קיבל את תואר הדוקטורט שלו בסורבון.
הפילוסופיה של דה סרטו ופועלו עריכה
דה סרטו התעניין בפרקטיקות שמלוות את חיי היום יום. על ידי הזרה של סיטואציות יום יומיות, הוא בחן קשרים שמתקיימים בין תופעות. דה סרטו התבונן על מעשים שגרתיים – החל בהליכה ברחוב ונסיעה ברכבת, דרך קנייה במכולת, הצבעה בקלפי ועד לאשפוז בבתי-חולים, גסיסה ומוות – והצביע על דפוסים שחוזרים על עצמם ויוצרים את האופן שבו הפרקטיקות מרכיבות את פסיפס החיים. על פי הסברו של דה סרטו, ביום יום מתגלה חכמה רבה ולכן לא ניתן להכניסו למסגרות מִשְמוּע (signification).
בספרו "המצאת היומיום" דה סרטו הציג זאת כך: "למרות שהמסלולים מורכבים ממלים הלקוחות משפות מקובלות (זו של הטלוויזיה, של העיתון, של הסופרמרקט או של שרשרת מוזיאונים) ולמרות שהמלים נשארות כפופות לתחביר נתון מראש (לוחות זמנים ארעיים, סדרים פרדיגמטיים של מקומות וכר), המסלולים מתווים תחבולות של אינטרסים אחרים ושל תשוקות שאינן נקבעות על ידי המערכות שבהן הן מתפתחות" (de Certeau 1974a, 1974b).
השימוש בפרקטיקה יום יומית משרת לדעתו צורות התנגדות לתרבות השלטת. דה סרטו טען שהיות ואין התנגדות מוחלטת לתרבות המרכזית, נוצרים תמיד ובאופן עקבי שימושים מניפולטיביים בתוצריה. לפיכך הפרקטיקה של היום יום פועלת כמכניזם של התקוממות. מיקרו-התנגדות לכוח שמופעל בחברה נוצר, אליבא דדה סרטו, על ידי קריאה מעוותת בטקסטים קאנוניים, צריכה-יצרנית, יצירת אגדות על ידי בריקולאז' וכדומה, בצורה שמאפשרת התחמקות מהסדר התרבותי השולט.
לצד אישים ואסכולות כמישל פוקו, פייר בורדייה, ז'ק דרידה וחברי אסכולת פרנקפורט, דה סרטו נחשב לאחד מראשי המדברים בחקר השיח ובתאוריה הביקורתית. חידושו של דה סרטו היה בכך שהוא תיאר מנגנונים של אנטי-משמעת שנוצרים על ידי אלו שלכודים בתוך השיח הממשמע. פרקטיקות נוגדות משמעת פועלות למעשה בתוך המבנים הטכנוקרטיים והן מתפקדות כמעין וירוס שחודר לתא של אורגניזם ומשנה את דרכי פעולתו. לפי דה סרטו, אופן ההתנגדות של היום יום חשוב וחזק יותר לאין ערוך מאשר התמורות שחלות בחברה דרך מהפכות.