מלחמת המחנות

ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מלחמת המחנותערבית: حرب المخيمات) היה אחד מהסכסוכים הפנימיים במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, כשהמיליציה השיעית אמל צרה על מחנות הפליטים הפלסטיניים. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אלברנג'ה נחרבו כמעט עד היסוד[1]. ההערכה הרשמית הלבנונית אמדה את מספר ההרוגים במלחמת המחנות על 3,781 איש. כ-25 פלסטינים ברחו לדרום המדינה לאזורי שליטת הדרוזים, עם זאת לא הצליח אמל לכבוש אף אחד ממחנות הפליטים הפלסטיניים.

לעיתים מתוארת מלחמת האזרחים כאחת שהתנהלה בין הנוצרים למוסלמים, אולם היא הייתה סכסוך רב עדתי ודתי, בו היו כמעט באותה מידה סכסוכים פנים-דתיים; מלחמת המחנות הייתה אחת ממלחמות קטנות אלו, שנערכה בין מאמיני אותה דת, אם כי מפלגים שונים. ניתן להשוות את מלחמת המחנות למאבק של שנת 1990 בין הכוחות הלבנונים, המיליציה הנוצרית-מרונית, לבין מישל עון מפקד הצבא הלבנוני, המרוני גם הוא.

רקע עריכה

במהלך מלחמת העצמאות של ישראל, מאות אלפים מתושביה הערבים נסו לדרום לבנון. פלסטינים בעלי ממון ומקצוע הורשו לגור בערים, ולנהל חיים תקינים; אולם מרביתם, שהיו עניים וחסרי מקצוע, הושמו במחנות פליטים צפופים, ולא זכו לאזרחות לבנונית.

לאחר הקמתו של אש"ף, הפלסטינים בלבנון החלו להקים יחידות חמושות, שגרמו לניכור כלפי הפלסטינים, מצד הלבנונים המקומיים. יחידות אלו נהגו להקים מחסומים, בהן הלבנונים חויבו לשלם "אגרה" לתמיכה במאבק הפלסטיני. בשלהי שנות ה-60 החלו הקבוצות הפלסטיניות להשתלט על דרום לבנון, ולהופכה למעשה למדינה משלהם, ממנה יצאו להתקפות טרור על ישראל.

למרות תמיכתם של השיעים הלבנונים במאבקם של הפלסטינים בישראל, התנהלותם של פלגיי אש"ף הקיצוניים יותר בדרום לבנון, גרמה לשיעים רבים להתרעם על נוכחותם של הפלסטינים.

במהלך מבצע שלום הגליל, ישראל הבריחה את יאסר ערפאת ולוחמים פלסטינים אחרים ב-1982; אולם ערפאת שב ללבנון חצי שנה מאוחר יותר, והתבסס בטריפולי (עיר חוף בצפון). בשלב זה, החליט חאפז אל-אסד, נשיא סוריה לגרש את ערפאת מלבנון.

אסד נכנס למערכה עריכה

חאפז אל-אסד היה מעוניין להשתלט על אש"ף בשל התנהלותם הפזיזה של הלוחמים בלבנון, שבמתקפותיהם נגד ישראל עלולים היו לגרור פלישה ישראלית נוספת ללבנון. כמו כן, רצה לזכות בשליטה גדולה יותר על אש"ף, בשל חששו ליציבות משטרו של המיעוט העלווי בסוריה, מצידם של הפלסטינים הסונים שעלולים לעודד את מרידותיהם הנוספות של סונים קיצונים בארצו (ראו למשל טבח חמאת). מלכתחילה עודדה סוריה את ארגוני הפלסטינים משטחה להיכנס ללבנון, ביניהם א-סאעקה, החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית וחברים פרו סוריים של פת"ח בהנהגתו של אבו מוסא, והקימה לצורך זה את "חזית הישע הלאומית הפלסטינית" שאיגדה את התנועות השונות. אולם, בנות בריתה של סוריה היו חזקות רק באזורים בהם סוריה שלטה, כדוגמת הבקאע. באזורים מעבר לשליטתה של דמשק, התברר במהרה כי הארגונים הפלסטיניים העצמאיים, כמו פת"ח, החזית הדמוקרטית" והחזית העממית זכו לתמיכה רבה יותר.

על כן, אסד גייס את אלוף-משנה אבו מוסא, כדי לגרש את ערפאת מלבנון. אבו מוסא היה חבר בפת"ח, שהשתמש בנכונותו של ערפאת לנהל משא ומתן עם ישראל, כתואנה למאבק עמו. בנובמבר 1983, פלגי פת"ח המורדים של אבו מוסא נלחמו בפלגיו של ערפאת במשך חודש בטריפולי, עד שערפאת עזב שוב, הפעם לתוניס.

לאכזבתו של אסד, כוחותיו של ערפאת התגנבו חזרה ללבנון במהלך השנתיים הבאות, והסתתרו במחנות הפליטים הפלסטיניים בדרום. עם חזרתם של לוחמים פלסטינים לדרום, חרדתו של אסד גברה, לאור חששו כי פעולות טרור חדשות של פת"ח יגרמו לפלישה ישראלית נוספת. הפעם, אסד החל לתמוך במיליציה השיעית החזקה אמל, במאבקן נגד הפלסטינים בדרום. מטרת שותפותו עם אמל הייתה להבטיח את שליטתו של המלאה על לבנון, בעזרתם של כוחות מקומיים.

התועלת שהשיגה אמל מהשותפות הייתה נקמה על עשורים של התנהלות חצופה ויהירה של הפלסטינים בדרום לבנון, אזור מחייתם של מרבית השיעים. הפלסטינים הטרידו של התושבים הלבנונים, גבו "מיסים" למאבקם, וביצעו מתקפות טרור, שגרמו לתגובות ישראליות חריפות במקום מחייתם של השיעים. מטרה נוספת הייתה הגברת עוצמתה של המיליציה בסיוע סורי, שתגדיל את השפעתם של השיעים שנחשבו לעדה המקופחת והגדולה ביותר בלבנון. באותה עת המיליציה הייתה זקוקה לתמיכה גם בשל מאבקה עם המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של הדרוזים באזור השוף, שזכו לתמיכתם של הפלסטינים.

הלחימה בין המחנות עריכה

קרב ראשון: מאי 1985 עריכה

לאחר נסיגתו של הכוח הרב לאומי מביירות (בעקבות מספר פיגועי טרור קטלניים נגד גופים מערביים), בפברואר 1984, אמל והמפלגה הסוציאליסטית פרוגרסיבית הדרוזית השתלטו על מערב ביירות. אמל הקימו מספר מאחזים מסביב למחנות הפליטים הפלסטיניים בביירות ובדרום המדינה. ב-15 באפריל 1985 אמל והמיליציה הדרוזית תקפו את האל-מורביטון, המיליציה הסונית החזקה ביותר, ובת בריתה של אש"ף בלבנון. אל-מורביטון הושמדה במהלך הלחימה, ומנהיגה איברהים קוליאט ברח לגולה.

ב-19 במאי 1985, חילופי אש כבדים פרצו בין אמל לפלסטינים על השליטה במחנות הפליטים סברה, שתילה ובורג' אל-ברנג'יה בפאתי ביירות. אמל נתמכה על ידי החטיבה השישית של צבא לבנון שהורכבה מחיילים שיעים, וגם מספר גדודים של החטיבה השמינית שמרבית חייליה היו נוצרים, שהוצבה במזרח ביירות.

ב-30 במאי 1985 סברה נפלה בפני אמל. בשל לחץ סובייטי וערבי על סוריה, הוחלט על כינוס חירום של הליגה הערבית בנושא ב-8 ביוני, שגרם לאמל להכריז על הפסקת אש חד צדדית יום לאחר נפילת המחנה לידיהם. עם זאת, לחימה בעצימות נמוכה נמשכה בשתילה ובבורג' אל-ברנג'יה. הפלסטינים השתלטו מחדש על חלק משתילה סביב המסגד. אל בורג' אל-ברנג'יה לא חדרו כוחות אמל, אולם המחנה נותר תחת מצור של אמל, שמנע הכנסת אספקה למחנה, ויציאת תושבים ממנו. בתום הלחימה, מרבית מחנות הפליטים הפכו לעיי חורבות.

מספר הקורבנות של הלחימה במהלך חודש זה אינו ידוע, אם כי מוערך כגבוה. לחץ בינלאומי גרם לחתימה על הסכם הפסקת אש בין אמל לפלסטינים ב-17 ביוני בדמשק. עימותים לא-סדירים פרצו שוב בין הצדדים בספטמבר 1985 ולמשך שבוע החל מה-29 במרץ 1986. בצידון אמל תקף קבוצות פלסטיניות שניסו להתארגן מחדש בדרום לבנון.

קרב שני: מאי 1986 עריכה

המצב נותר מתוח ולחימה ספורדית בין אמל לפלסטינים התרחשה שוב בספטמבר 1985 ומרץ 1986. שנה בדיוק לאחר הקרב הראשון, ב-19 במאי 1986, הלחימה הקשה פרצה שוב. על אף החימוש החדש (ובכלל זה טנקים) שסופקו על ידי סוריה, אמל לא הצליחו להשתלט על המחנות סביב ביירות. הפסקות אש רבות הוכרזו, אולם מרביתן לא שרדו יותר מימים ספורים. לאחר פריסתם של מספר חיילים ב-24 ביוני, המצב החל להירגע.

קרב שלישי: ספטמבר 1986 עריכה

המתח לאור הקרבות סביב ביירות ובצידון הורגש במיוחד בדרום לבנון, בה שהותם של הפלסטינים באזורים בעלי רוב שיעי, גרמו לעימותים תכופים. הקרב המשמעותי השלישי במלחמת המחנות, שגם היה הקטלני ביותר התרחש ב-29 בספטמבר 1986, במחנה הפליטים רשידיה בצור. העימותים התפשטו במהרה גם לביירות וצידון. הכוחות הפלסטיניים בצידון הצליחו לכבוש את העיר הנוצרית מגדוש בהרים המזרחיים לצידון, שהייתה לפני כן בשליטת אמל. בשתילה, עם החלשות אמל, החלו כוחות מיוחדים של הצבא הסורי לסייע לאמל במלחמתם נגד הפלסטינים. בצידון, ישראל ביצעה מספר תקיפות אוויריות נגד עמדות פלסטיניות ברחבי העיר. הליגה הערבית, כבעבר, לחצה על הצדדים להפסיק את הלחימה. לאחר משא ומתן בין אמל לקבוצות הפלסטיניות הפרו-סוריות ("חזית הישע הלאומית הפלסטינית"), הושגה הסכמה להפסקת אש ב-15 בדצמבר 1986, אולם פלגי הפת"ח שתמכו בערפאת דחו את ההסכם. פת"ח ניסו לשכך את הלחימה על ידי נתינת כמה מעמדותיהם לחזבאללה ולאל-מורביטון, בתמורה לאספקה למחנות הפליטים.

על אף הפסקת האש, הפגזת המחנות נמשכה. בביירות, המצור על המחנות גרם לחוסר משמעותי במזון ותרופות. בתחילת 1987, הצטרפו ללחימה גם חזבאללה והמפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית הדרוזית, לצידם של הפלסטינים. לאור השתלטותם המהירה של הדרוזים על מספר עמדות של אמל במערב בירות, סוריה כבשה את מערב הבירה הלבנונית החל מה-21 בפברואר 1987. מספר קרבות פרצו במהלך ההשתלטות, בין הכוחות הסורים לחזבאללה. ב-17 באפריל אמל בסופו של דבר הסירה את המצור מעל מחנות הפליטים, ומסרה את עמדותיה מסביבם לסורים. מאוחר יותר, בקיץ 1988 אבו מוסא ואנשיו תקפו מחדש מספר לוחמי פת"ח מתומכי ערפאת, לחימה זו גבתה את חייהם של 127 אנשים נוספים. לאחר אירוע זה, נחשב כי מלחמת המחנות הסתיימה (יולי 1988).

השפעות עריכה

התוצאה החשובה ביותר של מלחמת המחנות, הייתה כיבושה של מערב ביירות בידי סוריה. לחימה בין המוסלמים למחנה הרדיקלי (והתנועה הלבנונית הלאומית לשעבר) התקיימה קודם לכן, אך מעולם לא בהיקף והרסנות רבה כל כך. הלחימה פגעה בדימוין הציבורי של מיליציות מוסלמיות רבות, והרסה את מראית העין של אחדות המוסלמים. הובסה המיליציה הסונית העיקרית, אל-מורביטון, ומנהיגהּ עזב לגלות. מבחינה צבאית, התוצאות היו מעורבות, שכן אש"ף הצליח להשתלט בחזרה על מספר מחנות שכבש אמל קודם לכן. השפעה מכרעת נוספת של הלחימה, הייתה החלשותה של אמל על חשבון חזבאללה בקרב השיעים.

עם תום הלחימה בין המחנות, דיווחה ממשלת לבנון כי באופן רשמי מספר ההרוגים בקרבות עומד על 3,781 ו-6,787 פצועים. מלבד זאת, מספר ההרוגים הפלסטינים בעימותים הפנימיים עם פלגים פרו-סוריים וארגונים עצמאיים עומד על כאלפיים. המספר האמיתי של ההרוגים עשוי עם זאת להיות גבוה הרבה יותר, שכן אלפי פלסטינים חיו בלבנון ללא רישום או אזרחות, והמצור על המחנות מנע מגורמים רשמיים להיכנס למחנות ולספור את הנפגעים טרם קבורתם.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Pity the Nation: Lebanon at War Fisk, Robert (2001) עמ' 609