מלחמת העצמאות

ערך זה עוסק במלחמת העצמאות של ישראל. אם התכוונתם למלחמות עצמאות נוספות, ראו מלחמת העצמאות (פירושונים).

מלחמת העצמאות (הסכסוך הישראלי ערבי)
הנפת דגל הדיו באילת, המסמנת את סיום המלחמה
תאריך: 29 בנובמבר 1947 - 20 ביולי 1949 מקום: ארץ ישראל תוצאה: הקמת מדינת ישראל, הסכמי רודוס וחלוקת השליטה בשטח פלשתינה-א"י המנדטורית בין ישראל, ירדן ומצרים. שינויים בטריטוריות: קביעת הקו הירוק כקו שביתת הנשק בין מדינת ישראל ושכנותיה; שלטון ירדני בגדה המערבית ומצרים ברצועת עזה (ראו הפסקה תוצאות המלחמה) הצדדים הלוחמים ישראל מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון ערב הסעודית צבא השחרור של קאוקג'י ערביי פלשתינה (א"י) מפקדים דוד בן-גוריון, יעקב דורי, יגאל ידין ג'ון באגוט גלאב, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, חסן סלאמה, פאוזי קאוקג'י, אחמד עלי אל-מאוואווי המלך עבדאללה הראשון פארוק הראשון כוחות בתחילה 30,577, בהמשך 115,000 חיילים. מצרים: בתחילה 10,000, בהמשך 20,000 חיילים; עיראק: בתחילה 5,000, בהמשך כ-17,000 ; סוריה: 2,500–5,000; ירדן: 6,000–13,000; לבנון: בתחילה 1,000, בהמשך 2,000; ערב הסעודית בתחילה 1,000, בהמשך 3,000; סה"כ: 25,500 חיילים מצבאות ערב בהתחלה, בהמשך 64,200 חיילים. פלסטינים וערביים מקומיים: 10,000‏[1]; אבידות 6,373 (כ-4,000 חיילים ו-2,373 אזרחים). בין 10,000-15,000 חיילים.

מלחמת העצמאות (או מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) הייתה המלחמה על עצמאותה של מדינת ישראל, כנגד ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, שרצו למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המנדטורית, בהתאם לתוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות. המלחמה הסתיימה בניצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. עם זאת, מחיר הדמים ששילם היישוב היהודי היה כבד מאוד, חרבו מספר יישובים יהודיים והעיר העתיקה של ירושלים נותרה בשליטתה של ממלכת ירדן. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה").

המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949, אף כי הקרבות הסתיימו כבר במרץ 1949, כעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות. בשלב ראשון פתחו ערביי ארץ ישראל בלחימה, כשהם נעזרים בכוחות ערבים בלתי סדירים שבאו מבחוץ. בתחילת אפריל 1948, לאור כישלון המגננה כנגד המתקפות הערביות, החל שלב שני בו פתחה ההגנה במתקפה בהתאם לתוכנית ד' כדי להשתלט על השטחים שיועדו למדינה היהודית ולהתכונן לפלישת צבאות ערב. בשלב שלישי מדינות ערב הצטרפו למלחמה, עם צבאותיהן הסדירים, בפלישה למדינה שזה עתה הוקמה, מיד עם תום המנדט הבריטי ב-15 במאי 1948. המדינה שהוקמה במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט והכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם "כוחות המגן" הוכרזו ב-26 במאי 1948 כצבא הגנה לישראל.

רקע

עם סיום מלחמת העולם השנייה התבררו ממדיה הנוראים של שואת יהודי אירופה. רבים ביישוב היהודי הניחו כי ההגבלות על העלייה תבוטלנה הואיל ובבריטניה עלתה לשלטון מפלגת הלייבור, שהבטיחה במצע הבחירות שלה לבטל את ההגבלות האלו, אך לא כך היה. ראש הממשלה החדש קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין החליטו להמשיך במדיניות של הגבלות על עלייתם של יהודים, כולל ניצולי השואה. המוסד לעלייה ב' החליט לסייע לפליטים להגיע ארצה באמצעות העפלה. במבצע זה שנמשך כשלוש שנים, נשלחו יותר מ-85,000 מעפילים ניצולי השואה, מעשרות נמלים מאירופה לארץ ישראל. וכן השתתפו גם צעירים מארץ ישראל, אשר פיקדו על ספינות המעפילים, שמרו עליהן והשיטו אותן בשעת הצורך.

עד סוף שנת 1946 נהגו הבריטים לכלוא את המעפילים במחנות מעצר בארץ, ולשחרר אותם לאחר שהושגו עבורם רישיונות עלייה. מאוחר יותר, כאשר מחנות המעצר בארץ התמלאו בפליטים, החלו הבריטים לגרש את הפליטים למחנות מעצר בקפריסין. שנת תש"ז-1947 הייתה שנת שיא בהעפלה: במהלך שנה זו הגיעו לחופי הארץ כ-25,000 מעפילים. החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הביאה לשינוי במדיניות של הבריטים, ולמרות זאת נמשכו מבצעי ההעפלה. עם הקמת המדינה בוטלו ההגבלות על עליית יהודים לישראל, ומעל 600,000 עולים, פליטים וניצולי השואה מאירופה וכן פליטים יהודים ממדינות ערב, הגיעו למדינת ישראל בתוך שלוש שנים.

אחרי מלחמת העולם השנייה התבצעה פעילות ההעפלה באמצעות המוסד לעלייה ב', וההעפלה עמדה במרכז המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. רוב ספינות המעפילים בשנים 1946–1947 נתפסו בידי הבריטים, אך כל ספינה הביאה להפגנות הזדהות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם המעפילים, והגבירה את הלחץ על השלטון הבריטי עד להקמת המדינה. בנוסף למבצע ההעפלה שבו הגיעו לארץ יותר מ-85,000 פליטים מאירופה, הגיעו לארץ גם כ-5,000 עולים מארצות המזרח, שהועלו ארצה בדרך היבשה באמצעות אישורי הגירה מזויפים – מסוריה ומלבנון, מעיראק וגם מאיראן. לקראת סופה של תקופת ההעפלה היו גם שלוש העפלות מוטסות – שתי טיסות מעיראק וטיסה אחת מדרום איטליה.

מלחמת העצמאות החלה למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית ב-29 בנובמבר 1947. הוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]". הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית). מדינות ערב דחו את הרעיון כי פליטי השואה היהודים ייושבו מחדש בארץ, בטענה כי מדובר בבעיה פנימית של אומות אירופה, שיש לפותרה על אדמת אירופה ולא באמצעות הגירתם לארץ. הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה, והחלה לחימה בדרכים ובערים המעורבות והתקפות על יישובים יהודיים מבודדים. כוחות המנדט הבריטי ששלטו בארץ התרכזו בהיערכותם לפינוי ומנעו עלייה חופשית של יהודים, אסרו על הכנסת נשק, אחזקת נשק והתארגנות צבאית יהודית. כוחות המגן היהודים היו מורכבים משלושה ארגונים שפעלו בתנאי מחתרת: ההגנה, שהיה הגדול והדומיננטי והיה מזוהה עם מחנה הפועלים והיישוב העברי המאורגן בא"י, האצ"ל והלח"י שהיו ארגונים קטנים יותר והיו מזוהים עם הרוויזיוניסטים.

מיד לאחר החלטת האו"ם החלה התארגנות לקראת עזיבת הבריטים וביסוס וחיזוק כוחות המגן, כאשר היה ברור שתהיה מלחמה. ההתארגנות הייתה במספר תחומים: גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחו"ל והברחתו לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. ההתארגנות הייתה עדיין על בסיס התנדבותי.

שלבי המלחמה

ערך מורחב – מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות היו מספר שלבים:

• 29 בנובמבר 1947 - 3 באפריל 1948, השלב הראשון של מלחמת האזרחים שהתבטא בלחימה בדרכים ובערים המעורבות. הערבים ריכזו את התקפותיהם בדרכים במאמץ לנתק את היישובים היהודים בהצלחה לא מבוטלת.
• 3 באפריל 1948 - 14 במאי 1948, השלב השני של מלחמת האזרחים, היזמה בידי ההגנה בהבטחת דרכים ובהבטחת רציפות השטח בהתאם לתוכנית ד'. הכוחות הערבים מובסים.
• 15 במאי 1948 - 11 ביוני 1948, פלישת צבאות ערב הסדירים. היוזמה בידי הצבאות הפולשים והמטרה היא בלימתם.
• 11 ביוני 1948 - 9 ביולי 1948, ההפוגה הראשונה. הזמן מנוצל לגיבוש כוחות לקראת המשך המלחמה. בתקופה זו מתרחשת פרשת אלטלנה.
• 9 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948, קרבות עשרת הימים, היזמה בידי צה"ל שכובש שטחים נוספים ברחבי מדינת ישראל.
• 19 ביולי 1948 - 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יוזם צה"ל מספר מבצעים גדולים הנמשכים כל אחד מספר ימים, כמו מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה.

במלחמת העצמאות הוקמו 12 חטיבות.

ערך מורחב – חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות

מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'

מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה, לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ויקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, זו לצד זו, תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. על הכוחות נמנו אנשי צבא ההצלה שהגיעו מסוריה ועיראק, בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שפעל בצפון, ה"ג'יהאד הקדוש" בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שפעלו באזור ירושלים, וקבוצות של האחים המוסלמים ממצרים שפעלו בדרום. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של "אגד" (30 בנובמבר), שבה נהרגו חמישה יהודים מנוסעיו. על היישוב היהודי הגנו אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה צבא סדיר למחצה ובו כ-25,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), מיליצייה שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ) – הזרוע הסדירה והמגוייסת של ההגנה המאומנים אימון קרבי; ובמידה פחותה יותר, ארגוני המחתרת: האצ"ל שלו 3,000 לוחמים והלח"י שלו מאות אחדות של לוחמים.

שלב זה בלחימה התנהל תוך כדי יציאת הבריטים מארץ ישראל. שטחים שפינו הבריטים הפכו במהירות לאזור קרבות. לנסיגה הבריטית הייתה משמעות עמוקה יותר לגבי התפתחות הלחימה: הבריטים פינו את כוחותיהם על צירי פינוי מסוימים, וסירבו לאפשר לצדדים להילחם על צירים אלו, כל עוד הם לא פינו משם כוחות. במקרים מסוימים אף אילצו הבריטים את הכובשים (יהודים או ערבים) של שטח כזה או אחר לפנות אותו, כדי שלא להפריע ליציאתם מן הארץ. כמו כן, בזמן הפינוי הבריטי חששו היהודים להשתלט על שטחים נרחבים, מתוך חשש מפעולת תגמול בריטית. אי לכך, התמצתה בחלק ניכר של המקרים הלחימה היהודית בפעולות תגמול צבאיות כנגד ערביי ארץ ישראל, ואז נסיגה לאחור. לאחר "מפנה חיפה" שהחל ב-21 באפריל 1948 – שבו פינה הצבא בריטי את תחומי העיר חיפה – השתנתה הקונספציה היהודית, והארגונים הצבאיים של "המדינה שבדרך" תקפו יישובים ערביים על מנת לכובשם.

במהלך הלחימה הבלתי סדירה התמקדו הקרבות בשלושה סוגי אזורים עיקריים:

• לחימה בערים המעורבות: לחימה בערים כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה וגבול תל אביב-יפו, שבהן חייתה אוכלוסייה יהודית וערבית. הלחימה התנהלה בעיקר בהתקפות ירי וצליפות ובהחדרת מטעני נפץ והיא שיתקה את המסחר, החינוך ואת החיים התקינים בערים אלו.

• לחימה ביישובים היהודיים המבודדים: לחימה זו נועדה להגן על היישובים היהודיים באזורים שבשליטה ערבית, כדוגמת גוש עציון, יחיעם, בן שמן ויישובי הנגב. יישובים יהודיים הפכו עד מהרה למוצבים צבאיים, והושקעו מאמצים ואמצעים רבים בהגנתם ובהובלת שיירות ציוד ואספקה אליהם. הנהגת היישוב החליטה שלא לפנות אף יישוב על מנת שכל שטח שיוחזק יישאר בתחומי המדינה היהודית כשתקום, ואכן, עד אמצע מאי עמד היישוב בהחלטה זו.

• לחימה על צירי התנועה: כדי לשבש את התחבורה על ציר תנועה אין צורך בארגון צבאי מסודר וחזק, והכוחות הערבים הבלתי סדירים ניצלו זאת היטב. ההשתלטות על צירי התנועה מנעה מעבר ציוד, מזון ותרופות ליישובים, ולכן השקיעו הכוחות הערבים מאמצים רבים בלחימה מסוג זה. לחימה זו הייתה קשה ורבת קורבנות. הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין ונשלחו שיירות אל העיר. מספר שיירות כשיירת נבי דניאל, שיירת הדסה, ושיירת יחיעם הושמדו כולן או חלקן. הערבים נהנו מיתרון בלחימה זו כיוון שהם יצאו מכפריהם שהיו מפוזרים לאורך הדרכים וברוב המקרים שלטו על נקודות התצפית הגבוהות ונהנו מיתרון טופוגרפי זה.

כשלונות ההגנה בשלב זה של המלחמה הביאו את נציג ארצות הברית באו"ם, וורן אוסטין, ב-17 במרץ 1948 להעלות הצעה במועצת הביטחון לדחות את תוכנית החלוקה ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם כדי לקיים את השלום ולא לכפות חלוקה על הערבים.

הפעלת תוכנית ד'

ערך מורחב – תוכנית ד'

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.

המבצע הגדול שנערך במסגרת תוכנית ד' היה מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, בכוח של מספר חטיבות שפעלו בתאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך מחמת חוסר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה (כוח מתנדבים ערביים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י שבא מסוריה לעזרת ערביי ארץ ישראל) על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות "ההגנה".

עד להכרזת המדינה נכבשו העיר יפו והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת וכן עשרות כפרים ערביים, והחלה המנוסה של ערביי ארץ ישראל, שהפכו לפליטים וכך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים. באמצע מאי נכבשה גם עכו. הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב.

פלישת צבאות ערב

ב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם לדון בהצעתו של שר החוץ האמריקאי הגנרל ג'ורג' מרשל (שנדחתה כבר על ידי הוועד הערבי העליון), לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה. ההכרעה על הכרזת המדינה במועד שנקבע מראש, עם תום המנדט הבריטי ב־15 במאי, נתקבלה בהצבעה. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. באותו הלילה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. רוב מדינות ערב היו נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, אולם צירוף מתקפה בו זמנית של חמישה צבאות סדירים, מצוידים בחיל שריון ובארטילריה, נעזרים בכוחות ים ואוויר של מצרים היה יתרון לזכותם. בנוסף לכך, הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהטובים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, וקציניו עברו הכשרה בבתי ספר לקצינים בבריטניה או בהדרכת קצינים בריטים בירדן. היה זה אתגר צבאי כבד למדינה הצעירה ולצבאה. הכוח הישראלי, שניצב מול הפלישה, נפל בציודו ובחימושו מן הכוח התוקף. חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית, ביניהם דגניה א', דגניה ב', משמר הירדן, גשר, נגבה כפר דרום ויד מרדכי. חלק מהיישובים, כמו מסדה ושער הגולן ננטשו, ואילו ניצנים, יד מרדכי ומשמר הירדן נכבשו בידי צבאות ערב. בלימת ההתקפה במשך קרוב לחודש ימים מיום הפלישה ועד ליום תחילת ההפוגה, הייתה הישג כביר למדינה, תושביה וצבאה.

החזית המצרית

לאחר חצות ב-15 במאי 1948 חצה הצבא המצרי את הגבול בדרום בכוח של 10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את הנמל ואת שדה התעופה. המטוסים המצרים נתקלו באש נגד מטוסים מתותחים שפורקו לילה קודם מספינה, ושניים מהם הופלו. חרף האבדות, המשיכו המטוסים המצרים בהפצצת אזורי מגורים.

בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, האחד נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים. תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. הטור המצרי התקדם צפונה כ-3 קילומטר אחרי איסדוד ונעצר ליד ג'סר איסדוד שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי והתקדמותו נבלמה. מאז נקרא הגשר "עד הלום".

מטוסי Avia S-199 של חיל האוויר הישראלי, אשר הגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב אך המצרים לא המשיכו את מסעם. כוחות ישראל תקפו את הטור המצרי בתחילת חודש יוני, במסגרת מבצע פלשת, שנועד לפרוץ את הדרך ליישובים המנותקים בנגב. ההתקפה נכשלה, אך המצרים לא חידשו שוב את התקדמותם לכיוון תל אביב, אלא פנו לתקיפת היישובים הנצורים בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר היישובים החזיקו מעמד.

החזית הסורית

צבא סוריה התקדם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של קיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה, כוח ארטילריה של שניים מן התותחים הראשונים שלו, "נפוליונצ'יקים" קלים ומיושנים מתוצרת צרפת, שאך זה הגיעו ארצה, שהופעלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו. כוחות צבא ההצלה, שלחמו בגליל עוד לפני הכרזת המדינה, תפסו משלטים בגליל התחתון.

החזית הלבנונית

לצבא לבנון לא היה חלק גדול במלחמת העצמאות. הצבא הלבנוני פלש לגליל העליון עם 4 גדודים וכבש את משטרת נבי יושע ואת מלכיה. בנוסף, הצבא הלבנוני השתלט לצד צבא ההצלה על העיר נצרת ועל חלקים נרחבים באזור הגליל הצפוני. ‏^[2] ‏^[3]

החזית הירדנית

צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) נלחם באזור ירושלים ועמק בית שאן. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה משטח עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת המשטרה בנהריים, שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. נוסף כל כך, נותרו בשטחי יהודה ושומרון חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר גם לאחר המועד האחרון לעזיבת הבריטים את הארץ, יחידות שבין השאר נטלו חלק בהתקפה על גוש עציון ורמת רחל. גוש עציון הותקף ונפל יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסתו למערכה פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה. כוחות הלגיון הערבי תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח שאיפשר דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה ואיפשרה נתיב פתוח לירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא) שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ "מיד ליד", עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות צה"ל.

הקמת צבא הגנה לישראל

תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-31 במאי נאמר בין היתר:

	עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר....הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום והעצמאות של ישראל בארצו... בידיו של צבא זה מופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת.

בהמשך הפקודה מובא נוסח השבועה של חיילי צה"ל:

	אני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי או סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.

טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל נערך מאוחר יותר, ב-29 ביוני 1948.

צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון "ההגנה": רמטכ"ל ההגנה וחברי מטכ"ל ההגנה הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות ההגנה והפלמ"ח הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של ההגנה הפכו לחילות צה"ל. הוכרז גיוס חובה והמתגייסים עברו אימון צבאי כהכנה להשתתפותם בקרבות.

משהוקם צבא הגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולת צה"ל, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל.

ההפוגה הראשונה

לקראת תום חודש הפלישה היו שני הצדדים זקוקים להתאוששות. צה"ל היה זקוק להתארגנות ולאימון מגויסיו החדשים, וכן סבל אבידות ניכרות והיה עליו לקלוט מגויסים רבים. בירושלים נותר מלאי מזון לימים ספורים בלבד. הפולשים מצדם סבלו אבידות כבדות בסדר גודל של כ-2,000 הרוגים וכ-3,500 פצועים.

מועצת הביטחון של האו"ם, שבמשך כל זמן המלחמה גילתה מעורבות בשאלת ארץ ישראל, הגבירה את המאמץ להביא את הקרבות לידי סיום, ובמקום קריאות בלתי מחייבות הוציאה צו הדורש משני הצדדים להסכים לנסיגה - ולא, יוטלו סנקציות על הצד המסרב. ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות.

הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב נפסקו מיד, אולם "צבא ההצלה" תפס משלטים בגליל התחתון. כן נותרה עדיין מובלעת צבאית בריטית דרומית לחיפה במחנות שבסביבת טירה (כיום טירת כרמל), והבריטים ניסו להעבירה לידי הערבים, אך משקיפי האו"ם מנעו זאת מהם. ב-30 ביוני 1948 יצא החייל הבריטי האחרון מנמל חיפה. ב-26 ביוני תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה.

פרשת אלטלנה

באמצע ההפוגה, ב-22 ביוני, פרץ משבר פנימי רציני בצד הישראלי - פרשת אלטלנה. בהסכם עם האצ"ל מה-1 ביוני, התחייב האצ"ל שלא להביא עוד נשק מחו"ל, ולא לפעול "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". כיוון שירושלים טרם הוכרזה חלק ממדינת ישראל, הוסיף האצ"ל להתקיים בה כארגון צבאי עצמאי. לכוחות האצ"ל בירושלים לא הוגשה עזרה צבאית מצד צה"ל ומצד ממשלת ישראל.

באוניה אלטלנה, שנרכשה על ידי הארגון בצרפת, הייתה כמות גדולה של נשק, ולקראת הגעתה לחופי ישראל החל משא ומתן קדחתני בין הממשלה לבין הנהגת האצ"ל בתיווכו של ישראל גלילי. מנהיג האצ"ל מנחם בגין ביקש לקבל 10% מהנשק ללוחמי אצ"ל שבירושלים ואת השאר הסכים להעביר לצה"ל, אך ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל. הארגון החליט לפרוק למרות זאת את הנשק בחוף כפר ויתקין ולהעביר חלק ממנו לכוחותיו בירושלים. לאחר אולטימטום שהציג צה"ל ובו דרש לקבל לידיו את כל הנשק, פרץ עימות מזוין בין הצדדים. לאחר שהושגה הפסקת אש בין הצדדים, הפליגה האונייה לחוף תל אביב, שם פרץ עימות נוסף בין צה"ל לאנשי אצ"ל שעזבו את יחידות צה"ל. בתגובה הורה בן-גוריון להפגיז את הספינה והיא עלתה באש. מנחם בגין, שהכריז בתחילה על ביטול ההסכם וביטל את פקודתו לאנשיו להתגייס לצה"ל, חזר בו כעבור ימים מספר וביטל את הוראתו, ואנשיו חזרו לשורות צה"ל. במהלך חילופי האש נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

קרבות עשרת הימים

בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא והקרבות התחדשו ב-8 ביולי 1948. במשך עשרה ימים התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה בעיקרה בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי "קרבות עשרת הימים".

בבוקר ה-8 ביולי החל הצבא המצרי בהתקפה על כפר דרום. לאחר התקפה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ננטש באותו הלילה. הצבא המצרי פתח בהתקפה לכיוון באר טוביה ונהדף. משלא עלה בידו להכניע את באר טוביה, התקיף את ג'וליס, אך נהדף גם משם. למרות זאת המשיכו המצרים בהתקפה, כשמטרתם ליצור חיץ בין דרום הארץ לבין הנגב ולאחר מכן לשוב ולתקוף את ישובי הנגב. צה"ל היה עתה מצויד טוב יותר וחמוש בארטילריה ובנשק נגד טנקים. כוחות צה"ל ערכו פשיטה על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, וסייעו בכך להדיפתו, אולם התקפה על משטרת עיראק סואידן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות ישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. אבידות המצרים היו כבדות ובידי צה"ל נפלו כמויות רבות של שלל, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.

בסיבוב קרבות זה זכו דווקא העיראקים להצלחה מסוימת כשהדפו את כוחות צה"ל מאזור הגלבוע.

ב-9 ביולי פתח צה"ל במבצע דני בהתקפה רבתי בסיוע טנקים ומשוריינים, שמטרתה הייתה להרחיק את הכוחות הערביים מתל אביב ולהקל את הלחץ מעל ירושלים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את נמל התעופה לוד, שיחרר את בן שמן מן המצור וכבש את לוד ואת רמלה. צפון מערבה משם כבש צה"ל את מג'דל יאבא ואת ראש העין מידי העיראקים והתקרב ללטרון מכיוון מערב.

בצפון הארץ פתח צה"ל במבצע דקל לשחרור הגליל התחתון מידי הכוחות הערבים שכללו את "צבא ההצלה", גדוד עיראקי וערב רב של מתנדבים ממדינות שונות. כוחות אלה פתחו בהתקפה נוספת על סג'רה, אך הונסו. צה"ל כבש את שפרעם, ציפורי והעיר נצרת.

בגזרת ירושלים פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית מירושלים וכבש את עין כרם. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה. צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. ההתקפות נהדפו על ידי הכוחות הערביים.

בחזית האווירית ביצע חיל האוויר הישראלי, במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממפציצים כבדים מסוג B-17 ("המבצר המעופף"), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האוויר הפציץ אף את בירות ערב קהיר ודמשק ואת אל עריש. חיל האוויר המצרי הגיב על הפצצות אלה בהפצצת מטרות אזרחיות בתל אביב וגרם לאבידות רבות. חיל הים הישראלי נטל אף הוא חלק במערכה והפגיז מן הים את נמל צור ומטרות בחוף עזה. בגזרה הסורית לא נחל צה"ל הצלחה בעשרת הימים ומבצע ברוש שנערך לכיבוש משמר הירדן, שנפלה בידי הסורים, נכשל.

ההפוגה השנייה

במשך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון, אולם ממשלת ישראל נאלצה לציית להוראת מועצת הביטחון והערבים נחפזו לציית לה לאור מפלתם בעשרת ימי הקרבות. ב-21 ביולי נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה.

בפני ממשלת ישראל ניצבה בימי ההפוגה השנייה בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח הרוזן ברנדוט בירושלים על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.

ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס בפריז. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם שהתכנסה בפריז, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל, ככל הנראה עקב רצון האמריקאים לדחות את הדיון לחודש נובמבר לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית.

בתחום הצבאי נוצלה ההפוגה השנייה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל ובגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של העולים שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גויסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגויסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה דרגות צה"ל שהוענקו לקציניו ולחייליו.

כיבוש הנגב והגליל

במהלך ההפוגה השנייה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האוויר את יישובי הנגב. ב-15 באוקטובר 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השנייה. צה"ל פתח במבצע יואב, בהשתתפות כוחות רגלים ושריון, לפתיחת הדרך לנגב הנצור, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את המשלטים ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. חמישה ימים לאחר פתיחת המבצע עברה שיירה ראשונה ללא הפרעה לישובי הנגב. צה"ל המשיך בתנופה וכבש את באר שבע וכפרים באזור בית גוברין. מבצע יואב נסתיים ב-22 באוקטובר לאחר שהושגו מטרותיו. בעקבות מבצע יואב נותק הקשר בין המצרים שבאזור החוף לבין החטיבה המצרית המזרחית יותר, שכותרה באזור קריית גת של ימינו. המובלעת המצרית כונתה "כיס פלוג'ה". כן נכבש טריז מצפון לעזה ותפיסתו אילצה את המצרים לפנות בהמשך את איסדוד ומג'דל (היום אשקלון).

בתום ההפוגה השנייה התחדשו גם הקרבות עם הלגיון הערבי בגזרת ירושלים במסגרת מבצע ההר ומבצע יקב. במהלך מבצע ההר הורחב השטח שבשליטה ישראלית מדרום לירושלים והורחקו הכוחות המצריים. לעומת זאת, מבצע יקב שנועד לכבוש את רכס בית ג'אלא ולפריצת הדרך לגוש עציון ולהר חברון נכשל ברובו.

בחזית הצפון תקפו יחידות "צבא ההצלה" שיירה ישראלית בדרך לקיבוץ מנרה וכבשו חלק מהאזור. בתגובה פתח צה"ל ב-28 באוקטובר 1948 במבצע חירם שבו שחרר את לב הגליל והגליל העליון. צבא ההצלה ומפקדו פאוזי אל קאוקג'י סולקו מתחומי ישראל ונסו ללבנון.

בין מבצע חירם למבצע חורב לשחרור הנגב, ערך בן-גוריון מהלך רב משמעות לגבי מעמדו של צה"ל ככוח הצבאי היחיד של מדינת ישראל, ללא כוחות צבאיים נוספים בעלי פיקוד נפרד לצידו. מימין, זה מכבר שולבו אנשי האצ"ל והלח"י במסגרת יחידות צה"ל השונות, אך משמאל נמשך קיומו של הפלמ"ח כזרוע עצמאית למחצה בעלת פיקוד נפרד ואוריינטציה פוליטית שמאלית וזיקה לקיבוץ המאוחד ולמפלגת השמאל החשובה דאז, מפ"ם. ב-7 בנובמבר מימש בן-גוריון סופית את המהלך, שהחל בו כבר בחודש אוקטובר, של פירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבותיו ישירות למטכ"ל צה"ל.

בשמיני לנובמבר נכבשה משטרת עיראק סואידן על ידי כוחות חטיבה שמונה, וזאת לאחר ניסיונות רבים קודמים שלא עלו יפה. בהמשך החודש נערך מבצע לוט ובו נפתחה דרך היבשה לסדום מכיוון הנגב. בזאת נסתיים הניתוק של סדום לאחר יותר מחצי שנה, תקופה בה הקשר עמה היה אווירי בלבד.

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי "הסכם מפקדים" להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.

ב-22 בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במבצע חורב, מתקפה רבתי שמטרתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב, ברצועה צרה שבין עוג'ה אל חפיר לביר אל עסלוג'. צה"ל תקף בכוח רב, והשיג במלואן את מטרות המבצע. במסגרת המבצע חדר טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני והגיע עד לאל עריש, כמהלך עוקף שמטרתו להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו. הדבר גרם להתערבות נמרצת של בריטניה ושל ארצות הברית, עד שבן-גוריון הורה למפקד המבצע, יגאל אלון, להחזיר את כוחותיו אל הנגב, מעבר לגבול הבינלאומי. מועצת הביטחון קראה להפסקת הקרבות, וארצות הברית הזהירה את ישראל כי תפסיק את תמיכתה בה אם תמשיך במתקפה.

אל מול לחץ זה ויתר צה"ל על כוונתו להדוף את המצרים ברצועת עזה. עם סיום מבצע חורב ב-7 בינואר 1949 נמצא הנגב כולו בשליטת צה"ל, מלבד "כיס פלוג'ה" שנותר במצור. בזאת תמה למעשה הלחימה במלחמת העצמאות, אך טרם נסתיימה הפעילות הצבאית.

סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק

ערך מורחב – הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

לאחר מבצע חירם לשחרור הגליל, חתימת "הסכם המפקדים" בגזרת ירושלים וגירוש המצרים מן הנגב במבצע חורב, נותרו על אדמת ישראל כוחות צבא ערביים במספר מקומות; כוחות מצריים ב"כיס פלוג'ה", כוחות סוריים במשמר הירדן שנכבשה וכן כוחות ירדניים בגזרת ים המלח ובאום רשרש וכוחות לבנון בראש הנקרה. מאידך נשארה מובלעת ישראלית בתחום לבנון עד נהר הליטני.

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים וב-26 בפברואר יצא צבא מצרים מ"כיס פלוג'ה" וחזר לתחום מצרים.

ב-5 במרץ 1949 פתח צה"ל במבצע עובדה, שהיה מסע להשתלטות על הערבה ואילת שנכללו בתחום מדינת ישראל. המסע עבר כמעט ללא קרב וללא נפגעים. במקביל השתלטו כוחות צה"ל, ללא קרב, במסגרת מבצע יצוב על אזור עין גדי. ב-10 במרץ הגיעו כוחות צה"ל לאילת. מבצע עובדה סיים את הלחימה במלחמת העצמאות ובסיומו שיגרו הלוחמים מברק לממשלה:

"העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ולי"א באדר, מגישות

חטיבות הנגב וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל"

ב-23 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני.

ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, לאחר שקודם לכן במסגרת מבצע עובדה לא גילתה ירדן התנגדות למהלך השתלטות ישראל על גזרת ים המלח, הערבה ואילת. לאחר חתימת ההסכם נותרו בשליטת ממלכת ירדן הרובע היהודי בעיר העתיקה, גוש עציון מדרום לירושלים ונוה יעקב ועטרות מצפון לה. ב-20 במאי 1949 נכנסו כוחות צה"ל לאום אל פאחם וישובי ואדי ערה, אשר בהסכם עם ירדן נמסרו לשליטת ישראל.

ב-20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו בראשית המלחמה. הייתה זאת הפעולה האחרונה במלחמה.

במסגרת ההסכמה כי קווי הפסקת האש יהיו לקווי שביתת הנשק, אבדה ישראל את השליטה בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון, בעטרות ובנוה יעקב שמצפון לירושלים, בבית הערבה שלחוף ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח על הפסקת האש של משקיפי או"ם, באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. חתימת הסכמי שביתת הנשק הפיחה בישראל רוח של תקווה כי בעקבותיהם יבואו הסכמי שלום, אך תוחלת זו נכזבה.

חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות

ערך מורחב – חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות

שש חטיבות ההגנה - גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני ו-3 חטיבות הפלמ"ח - הראל, יפתח והנגב, היו לחטיבות צה"ל. בהמשך הוקמו 3 חטיבות חדשות - חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת.

חיילי הגח"ל והמח"ל

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שהובאו ארצה כמתנדבים להלחם במלחמת העצמאות, והוטלו לקרב מיד עם הגיעם לארץ. רבים מהם נפלו בקרבות לטרון ובקרבות אחרים, בטרם חויילו באופן מסודר, מבלי ששמם נודע ונקברו כאלמונים.

מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה (ומיעוטם - עוד קודם להכרזת המדינה), חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקאים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, התותחנים והשריון. רוב אנשי צוות אוויר של הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל.

מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות

מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות
שם	דרגה	תפקיד	הערות
יעקב דורי	רב אלוף	רמטכ"ל	ראש המטה הכללי הראשון של צה"ל. עקב מחלה התקשה לפקד על הצבא במלחמת העצמאות, אך תרם רבות לארגונו
יגאל אלון	אלוף	מפקד הפלמ"ח	פיקד על המבצעים הגדולים של צה"ל בכל החזיתות, לאחר ההפוגה הראשונה מונה למפקד חזית הדרום
יוסף אבידר	אלוף	ראש אגף אפסנאות
איתן אבישר	אלוף	נשיא בית הדין הצבאי העליון	שירת כלוחם בצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה
דן אבן	אלוף	מפקד חזית המרכז, אחראי על הגנת אזורי תל אביב ונתניה	פיקד על כיבוש יפו
צבי איילון	אלוף	סגן הרמטכ"ל ומפקד חזית המרכז
אליהו בן חור	אלוף	ממפקדי מבצע נחשון וראש אגף ההדרכה	בעיצומה של המלחמה, עקב חילוקי דעות עם דוד בן-גוריון, ויתר על דרגת האלוף ויצא לחזית כנהג זחל"ם בחטיבת גבעתי בדרגת טוראי
מרדכי גרין	אלוף	ראש המחלקה לתפקידי מטה	רב סרן בצבא הבריטי, עלה ארצה ערב מלחמת העצמאות
יגאל ידין	אלוף	ראש אגף המבצעים	בשל מחלתו של יעקב דורי, שימש כרמטכ"ל בפועל במערכה נגד צבאות ערב
משה כרמל	אלוף	מפקד חזית הצפון	פיקד על המבצעים לכיבוש החלק הערבי של חיפה ולשחרור הגליל
דוד מרכוס (מיקי סטון)	אלוף	מפקד חזית ירושלים	קצין יהודי אמריקאי בוגר ווסט פוינט, ששירת בצבא ארצות הברית באירופה בעת מלחמת העולם השנייה והגיע לדרגת קולונל. הגיע לארץ בראשית המלחמה כאיש מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). ב-28 במאי 1948 נתמנה למפקד חזית ירושלים, וב-11 ביוני 1948 נורה בשגגה על ידי זקיף ישראלי.
משה צדוק	אלוף	ראש אגף כוח אדם
אהרון רמז	אלוף	מפקד חיל האוויר	שירת כטייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה
יוחנן רטנר	אלוף	ראש אגף התכנון	אדריכל במקצועו, היה נספח צה"ל במוסקבה
דוד שאלתיאל	אלוף	מפקד חטיבת עציוני ואזור ירושלים	הוחלף על ידי משה דיין
יצחק שדה	אלוף	ראש שירות המשוריינים, מפקד חטיבה 8, מפקד חטיבה 7	פיקד על המערכה של משמר העמק ועל מבצע יבוסי בחזית ירושלים
פול שולמן	אלוף	מפקד חיל הים	קצין בחיל הים האמריקאי במלחמת העולם השנייה. עלה ארצה ב-1948. מונה בנובמבר 1948 למפקד הראשון של חיל הים. עד אז עמד בראש חיל הים גרשון זק, אזרח ללא עבר צבאי אשר שימש כראש השירות הימי עוד מתקופת ההגנה ותפקידו היה לארגן את החיל. פול שולמן היה הימאי הראשון שנקרא לעמוד בראש החיל כמפקדו. לאחר שירותו בחיל הים שימש כיועץ לשר הביטחון דוד בן-גוריון.
שלמה שמיר	אלוף	מפקד חטיבה 7, מפקד קרבות לטרון, ראש המחלקה לתפקידי מטה, מפקד חזית המשולש
עמנואל שחר	סגן אלוף	מפקד חיל ההנדסה	הקים את חיל ההנדסה הישראלי כאשר מיזג את שרות ההנדסה עליו פיקד עם שירות האכסון
שמעון אבידן	סגן אלוף	מפקד מבצע נחשון, מפקד חטיבת גבעתי
אפרים בן ארצי	סגן אלוף	סגן ראש אגף אפסנאות, נספח צה"ל בארצות הברית
מיכאל בן גל	סגן אלוף	מפקד חטיבת קרייתי
בן דונקלמן	סגן אלוף	קצין מטה בחטיבת הראל, מפקד חטיבה 7 בקרבות הגליל	פיקד על גדוד נחיתה קנדי בפלישה לנורמנדי. היה ממארגני המח"ל בחו"ל. עלה ארצה ב-1948.
משה דיין	סגן אלוף	מפקד גדוד הסיור של חטיבה 8, מפקד חטיבת עציוני ואזור ירושלים	כמפקד הגדוד פרץ ללוד ולרמלה. ניהל עם נציגי עבדאללה הראשון מלך ירדן ועם המלך עצמו את השיחות שהביאו להסדר עם ירדן בגזרת ירושלים
יוסף טבנקין	סגן אלוף	מפקד חטיבת הראל מתום ההפוגה הראשונה	בנו של יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד
מולה כהן	סגן אלוף	מפקד גדוד בפלמ"ח, סגנו של יגאל אלון בחזית הצפון, מפקד חטיבת יפתח במבצע דני
חיים לסקוב	סגן אלוף	מפקד קורס הקצינים הראשון של צה"ל, מפקד גדוד בחטיבה 7, מפקד חטיבה 7 בקרבות הגליל
משה מן	סגן אלוף	מפקד חטיבת גולני	המפקד הראשון של החטיבה
מרדכי מקלף	סגן אלוף	קצין המבצעים של חטיבת כרמלי, מפקד חטיבת כרמלי	פיקד על כיבוש החלק הערבי של חיפה, השתתף בקרבות הגליל המערבי וכיבוש עכו, השתתף בקרבות בעמקים הצפוניים ובשחרור הגליל, עמד בראש משלחת ישראל לשיחות עם סוריה ולבנון להסכמי שביתת הנשק
ישראל עמיר	סגן אלוף	מפקד אזור ירושלים, מפקד חיל האוויר
שלום עשת	סגן אלוף	יועץ שר הביטחון	מהנדס במקצועו וקצין צבא מקצועי שלמד באקדמיה הצבאית של וינה, שירת כקצין בצבא האוסטרי וכסרן בבריגדה היהודית והיה בוגר בית הספר הבריטי לפיקוד ומטה, במלחמת העצמאות שימש כיועץ צבאי לשר הביטחון דוד בן-גוריון, נחשב לבר סמכא בכל הקשור לארגון הצבא ולתכנונים מבצעיים
יצחק רבין	סגן אלוף	מפקד חטיבת הראל, סגן מפקד החטיבות הראל-יפתח, קצין המבצעים של חזית הדרום	היה מפקד חטיבת הראל בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, קרבות שייך ג'ראח, קטמון, והר ציון, פיקד על שחרור רמת רחל מן הכיבוש הירדני - מצרי, היה סגנו של יגאל אלון במפקדה המשותפת לחטיבות הראל ויפתח, לאחר מכן היה קצין המבצעים של חזית הדרום בעת שחרור הנגב, היה חבר משלחת ישראל לשיחות עם מצרים על הסכם שביתת הנשק
מישאל שחם	סגן אלוף	מפקד חטיבת גולני
נחום שריג	סגן אלוף	מפקד חטיבת הנגב	פיקד על מבצעי חזית הדרום, ביניהם מבצע יואב, מבצע חורב, מבצע לוט ומבצע עובדה

ראשי המערכת האזרחית

• דוד בן-גוריון: שימש כראש היישוב ולאחר מכן כראש ממשלת ישראל הראשון.
• לוי אשכול: איש התיישבות וכספים. במלחמת העצמאות שימש למעשה כסגן שר הביטחון, מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. עסק בארגון הצבא, ברכש, בתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. היה ממארגני השיירה הגדולה שהגיעה ערב פסח תש"ח לירושלים הנצורה. טיפל בסלילת דרך בורמה.
• ישראל גלילי: ראש המפקדה הארצית (הרמ"א) האחרון של "ההגנה". בראשית מלחמת העצמאות, לפני הכרזת המדינה עסק בארגון והקמת שירות האוויר שהפך להיות לחיל האוויר, וכן בהקמתם של השירותים שהפכו לאחר מכן לחילות השריון, הים והתותחנים. ב-3 במאי 1948 בוטל תפקיד הרמ"א. ראשי האגפים במטכ"ל הציגו לדוד בן-גוריון אולטימטום בדרישה להחזיר את גלילי לתפקידו. בן-גוריון הסכים להחזירו לתפקידו עד אשר מנהלת העם (הגוף המבצע העליון של היישוב בתקופה שבין החלטת האו"ם לבין הקמת המדינה) תקבע נהלים לניהול המלחמה ותקנים למפקדיה. ערב הכרזת המדינה השתתף גלילי בישיבת מנהלת העם שדנה בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה. ביוני 1948 ניהל גלילי את המשא ומתן עם האצ"ל והלח"י על צירופם לצה"ל. גלילי ניהל את המשא ומתן עם מנחם בגין על גורל אנית הנשק אלטלנה. כן עסק ברכש נשק מחו"ל. עם הקמתו הרשמית של צה"ל השתתף גלילי, ביחד עם דוד בן-גוריון, בהשבעת סגל הפיקוד העליון של צה"ל.
• שאול אביגור (מאירוב): ממנהיגי היישוב. איש ביטחון, רכש, מודיעין והעפלה. במלחמת השחרור מונה על ידי דוד בן-גוריון לסגן שר הביטחון ועמד בראש משרד הביטחון. עסק רבות ברכש לצה"ל בימי המלחמה. בנו גור נפל במלחמה והוא החליף שם משפחתו לאביגור, כדי להנציח את זכר הבן.

אמצעי לחימה במלחמת העצמאות

ערך מורחב – אמצעי לחימה במלחמת העצמאות

עקב מחסור חמור בנשק בינוני וכבד, מקלעים תותחים קלים וכבדים, טנקים ומטוסי קרב, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ניסו ההגנה ולאחריה צה"ל להשיג נשק מכל מקום שרק יכלו. הם רכשו נשק מכל הבא ליד וכן ייצרו באמצעות התע"ש נשק קל, חומרי נפץ, תחמושת, פצצות ותתי מקלע מסוג "סטן" ו"תמ"ת" . כתוצאה מכך היו בידיהם רובים, מקלעים ומרגמות מעשרות סוגים שונים - לרבות בריטיים, רוסיים ואפילו גרמניים. כן היו בידיהם משוריינים שנבנו בארץ על גבי שלדות של משאיות וכונו "סנדביצ'ים".

צבאות ערב, לעומת זאת, היו מצוידים היטב ועלו על צה"ל בכמות הנשק הכבד שלהם באופן ניכר. ב-15 במאי לערבים היו כ-40 טנקים, כ-300 תותחים ו-47 מטוסי קרב, לעומת טנק אחד, כ-30 תותחים וקומץ מטוסי סיור של צה"ל.

בהמשך המלחמה חל איזון בכמות הנשק בעקבות עסקאות רכש גדולות מצ'כוסלובקיה, ביניהן רכישת מטוסי קרב, וכן הברחת מפציצים מארצות הברית וכלי שריון ממקורות שונים. לאיזון תרמה רבות גם השמדת הציוד הערבי, ולקיחת חלק ממנו כשלל. ללא הסיוע הסובייטי דרך צ'כוסלובקיה, לא הייתה מצליחה מדינת ישראל, כפי שהצליחה, לפרוץ מעבר לקווי הפסקות האש הראשונות ולהגיע להישגים במלחמה.

אבדות בנפש

יהודים

במערכה על עצמאות ישראל מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו לכוחות העבריים כ-6,000 איש ואשה, מתוכם כ-2,400 אזרחים מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש. בפי הנופלים שם המשורר נתן אלתרמן את מילות הנופלים לאומה:

"אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".‏^[4]

החלל הצעיר ביותר שנהרג במלחמה היה נסים גיני בן ה-10, ששימש כתצפיתן וקשר בין העמדות של מגיני הרובע היהודי.

ערבים

מספרים מדויקים על מספר הקורבנות בקרב הערבים אינם ידועים, וההערכות שונות במידה ניכרת זו מזו.

אחת ההערכות לגבי לוחמים ערבים שנהרגו היא:‏^[5]

• מצרים: 2,000 חללים
• סוריה: 1,000 חללים
• ירדן: 1,000 חללים
• עיראק: 500 חללים
• לבנון: 500 חללים
• ערביי ארץ ישראל: 3,000 חללים
• סך הכל: 8,000 אבדות בקרב הכוחות הערביים.

לפי הערכה אחרת, של עארף אל-עארף, המספר הכולל של הקורבנות בקרב הערבים הוא כ-17,000, לפי הפירוט הבא:

• מצרים: 961 חיילים
• סוריה: 307 חיילים
• ירדן: 362 חיילים
• עיראק: 199 חיילים
• סעודיה: 68 חיילים
• צבא ההצלה: כ-500 חללים
• מתנדבים מארצות ערב: 1,295 חללים
• ערביי ארץ ישראל: כ-13,000 חללים.

יהושפט הרכבי, שהביא נתונים אלה לקורא העברי, העיר: "אין להתייחס למספריו של עארף אל-עארף כמספרים מדויקים ובדוקים אלא כמורים על סדר גודל בלבד".‏^[6]

תוצאות המלחמה

מדינת ישראל

"הקו הירוק" נקבע כגבול הפסקת אש (בהסכמי רודוס) והפך בהדרגה לגבולה של מדינת ישראל דה פקטו. ישראל מעולם לא הכירה בקו הירוק, גבול שהיה גדול במידה ניכרת מזה שנקבע בתוכנית החלוקה, כגבולה המדיני, אך מרבית מדינות העולם רואות בו עד היום כגבול הבינלאומי.

שטחים שהוקצו בתוכנית החלוקה למדינה הערבית ועברו במהלך המלחמה לשליטת ישראל כללו, בין השאר: חלק ניכר מהגליל התחתון והמערבי כולל נהריה ועכו (המשולש בין נצרת לראש הנקרה), כפרי "המשולש" (ואדי ערה), הערים יפו, רמלה ולוד, פרוזדור ירושלים מורחב (אזור בית שמש וקרית גת), אזור בשפלה הדרומית (כולל איסדוד ומג'דל) ואזור גדול במערב וצפון הנגב הכולל את באר שבע. סך הכול נוספו למדינה היהודית כ-5,700 קמ"ר שהם כ-21 אחוז משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (27,000 קמ"ר).

השטח שנוסף הוא שטח איכותי ועתיר יחסית במשקעים, תוספת זו הכפילה למעשה את השטחים המתאימים לחקלאות לעומת השטחים בתוכנית החלוקה שכללו כ-9,600 קמ"ר של הנגב הדרומי במדינה היהודית.

שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה

בתום המלחמה היה שטחה של מדינת ישראל 20,770 קמ"ר שהם כ-77% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (27,000 קמ"ר). האוכלוסייה היהודית הגיעה לכ-1,000,000 נפש והאוכלוסייה הלא יהודית שנשארה בשטח מדינת ישראל מנתה כ- 156,000 נפש.

לפי תוכנית החלוקה הוקצו למדינה היהודית כ-15,000 קמ"ר, המהווים 55% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. האוכלוסייה היהודית מנתה אז כ-600,000 נפש, כשבשטח שהוקצה למדינה היהודית נמצאים כ-400,000 תושבים ערבים: בערים המעורבות (צפת, טבריה וחיפה) והערביות (בית שאן ויבנה), בשטח העיר הערבית יפו (מובלעת ערבית בשטח יהודי), וכן במספר ניכר של כפרים ערביים.

לפני תוכנית החלוקה היו בשליטה יהודית רק 6% משטח ארץ ישראל כולל שטחים שהיו רכוש לאומי בהיותם שייכים לקרן הקיימת לישראל. (מתוך דבריו של משה שרת בהרצאת-פתיחה לפני הוועדה המיוחדת של האו"ם בירושלים 17 ביוני 1947)‏‏^[7].

ירושלים

ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית, נחלקה לשניים כאשר ישראל החזיקה בחלקה המערבי (המודרני) ואילו ירדן החזיקה בחלקה המזרחי, שכולל גם את העיר העתיקה, את הר הבית ואת הכותל המערבי שבתוכה. גדר גבול ומעברי גבול הוקמו באמצע העיר. הר הצופים, על האוניברסיטה ובית הקברות שבו, נשאר מובלעת בשליטת ישראל בתוך העיר המזרחית. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה, והעבירה אל ירושלים המערבית את מוסדות השלטון.

המדינה הערבית

המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום ממערב לירדן, על-פי תוכנית החלוקה, לא קמה. על חלק משטחה המיועד השתלטה ישראל, את החלק המזרחי ("הגדה המערבית") סיפחה ממלכת ירדן, ועל החלק המערבי (רצועת עזה) השתלטה מצרים, שמנעה מערביי ארץ ישראל להכריז על עצמאותם.

הפליטים הערבים

ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

על פי הערכות, שכנו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. על פי נתוני האו"ם, כ-280 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו על ידי צבא ירדן (מרבית יהודה ושומרון/"הגדה המערבית") וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה. כ-190 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. מספרם של הפליטים שמצאו מקלט בירדן, בסוריה ובלבנון מוערך ב-245 אלף.^[8] הפליטים שנשארו ב"גדה המערבית" או הגיעו לירדן, זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות, כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. במקומות פזורתם השתכנו הפליטים במחנות פליטים.

בתחומי מדינת ישראל נותרו 150 אלף ערבים.

החלטה 194

לקראת סיום המלחמה העבירה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194 הקוראת להקמת ועדת פיוס שבה שני הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם על כל הנושאים השנויים במחלוקת. מתוקף החלטה זו גם הוקם אונר"א - ארגון הפועל לסייע לפליטים הפלסטינים, אך המנדט שלו לא מאפשר לו לפתור את בעייתם על ידי יישובם במקומות המצאם. קיימות מספר גישות בנוגע למעמדה של החלטה זו והמשמעויות הנגזרות ממנה.

הפליטים היהודים

עם הכרזת העצמאות נפתחו שערי המדינה לעלייה ללא מגבלות. אל המדינה הצעירה הגיעו פליטים ניצולי שואה מאירופה, חלקם ממחנות המעצר בקפריסין ופליטים ממדינות ערב עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים.

כ-296,000 יהודים עלו ממדינות ערב, חלקם ברחו בעקבות גל פרעות שנפתח כנגדם בעקבות ניצחון ישראל על הערבים‏‏^[9]. רוב העולים הגיעו לארץ בתחילת שנות החמישים במהלך העלייה ההמונית ונקלטו במעברות. ישראל התחילה בקליטת עליה בתנאים קשים, תוך הנהגת מדיניות של כור היתוך וצנע כלכלי.

הקמת צה"ל

במהלך מלחמת העצמאות הוקם צבא הגנה לישראל תוך פירוק שאר הארגונים הצבאיים היהודיים: לרבות ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י. בן-גוריון האמין שבמדינה ריבונית צריך להיות רק כוח חמוש אחד והוא הצבא הכפוף למרותה של המדינה. במהלך מלחמת העצמאות צה"ל רכש כלים ואמצעי לחימה והקים את חילותיו הבסיסיים: חיל האוויר, חיל הים, חיל הרגלים (חטיבת גולני), חיל השריון הישראלי (חטיבה 8), חיל התותחנים, חיל המשטרה הצבאית וחיל ההנדסה.

שמות המלחמה

המלחמה כונתה בשמות שונים. בצד הישראלי כונתה "מלחמת תש"ח", "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" ו"מלחמת השחרור" ובצד הערבי כונתה "מלחמת 1948" או "אסון 1948"‏^[10]. בשפות זרות יש המכנים אותה "המלחמה הישראלית-ערבית 1948" ובשמות דומים.

בשנות ה-50 ביקש דוד בן-גוריון לקרוא למלחמה "מלחמת הקוממיות", ובכך להדגיש את התקומה ההדרגתית של האומה בהתאם לאתוס של ציונות מעשית בה דגלה מפא"י. לעומתו, ביקש מנחם בגין לקרוא למלחמה "מלחמת השחרור" באופן המדגיש את המאבק נגד הבריטים שבו היה לאצ"ל חלק יותר משמעותי. גם בגין וגם בן-גוריון לא קיבלו את מבוקשם ורוב הערים השתמשו בשם "מלחמת העצמאות" בהנצחת המלחמה‏^[11]. גם נתנאל לורך התנגד לשימוש בשם שהציע בן-גוריון בשם ספרו, ואף על פי שבהוצאת "מערכות" נקרא הספר "תולדות מלחמת הקוממיות", בהוצאתו הפרטית הוא קרא לספר "קורות מלחמת העצמאות"‏^[12]. בעיתונות התקופה שימשו שלושת השמות בערבוביה ולעתים אותה כתבה ב"דבר" הכילה את שלושת השמות של המלחמה‏^[13].

לורך הביע התנגדות לשם "מלחמת השחרור", וכתב שהשם "מלחמת הקוממיות" נבחר על ידי התומכים בו כדי להדגיש את הייחודיות של המלחמה לעומת מלחמות של עמים אחרים‏^[14]. בקרב חוקרים צעירים רווח המינוח "מלחמת תש"ח" בגלל היותו פחות טעון פוליטית. עם זאת, יש חוקרים, כמו דוד טל‏^[15] ובמיוחד ההיסטוריונים החדשים, המעדיפים להשתמש בשם "מלחמת 1948". מרדכי בר-און טוען שגם שם זה בשמשו בעברית "נשמע מתריס ואין הוא נמלט ממטען אידאולוגי בכיוון הפוך"‏^[12].

מחלוקת נוספת בין החוקרים נתגלעה לגבי השלב הראשון של המלחמה, עד סיום המנדט הבריטי. ישנם, כמו בני מוריס שכינו שלב זה "מלחמת האזרחים" ואחרים כינו אותו "המלחמה הבין–קהילתית"‏^[12].

הערכה

הערכת תוצאות מלחמת העצמאות היו לנושא מחלוקת בין אישים ישראליים שלקחו חלק בניהול הלחימה. ב-6 במרץ 1964 צוטט דוד בן-גוריון כאומר ש"אילו עמד משה דיין בראש המטה הכללי של צה"ל בראשית מלחמת הקוממיות ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר"‏^[16]. על דברים אלו הגיב יגאל ידין ששימש כרמטכ"ל בפועל בימי מלחמת העצמאות בגלל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי שלחלק מהכשלונות אחראי דוד בן-גוריון שהתערב בנושאים טקטיים לא לו וכי בחלק מהמקרים נקבעו הגבולות לא בגלל בעיות צבאיות אלא משיקולים מדיניים. ידין גם הביע הסתייגות מעצם העיסוק בנושא באומרו שיש להודות לחיילים על ההצלחה במלחמה שאפשרה את קיום המדינה‏^[17]. יגאל אלון הגיב באומרו שארץ ישראל נשארה מחולקת אך ורק משום שהדרג המדיני עצר את הצבא ברגעים המכריעים כאשר היה בשיא ניצחונותיו בכל החזיתות‏^[18]. רמטכ"ל מלחמת העצמאות, יעקב דורי, הגיב לדברי בן-גוריון באומרו: "אינני שותף לדעה ... כי ניתן היה לכבוש את הארץ כולה אילמלא ההוראות המדיניות, בכוחות הדלילים שעמדו לרשותינו ובנסיבות המדיניות". בהתייחס לכשלונות צבאיים אמר שהיו מפלות שייתכן שהיה אפשר למנוע אותן אך יש להשאיר את בדיקת העניין להיסטוריונים‏^[19].

ראו גם

• הנכבה

חילות צה"ל במלחמה:

• חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות
• חיל ההנדסה במלחמת העצמאות
• חיל התותחנים במלחמת העצמאות

לקריאה נוספת

מקורות

• דוד בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1982.
• משה שרת, בשער האומות 1946–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1958.
• גדליה יוגב (עורך), תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, ירושלים, גנזך המדינה, תש"ם.לפרטים על הספר, באתר גנזך המדינה
• יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, ירושלים גנזך המדינה, תשמ"א. לפרטים על הספר, באתר גנזך המדינה
• יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 2: אוקטובר 1948 – אפריל 1949, ירושלים, גנזך המדינה, תשמ"ד.לפרטים על הספר, באתר גנזך המדינה
• ימימה רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949, ירושלים, גנזך המדינה, תשמ"ג.לפרטים על הספר, באתר גנזך המדינה

הדרכה

• מטכ"ל, ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, תל אביב: הוצאת מערכות, 1959.
• זאב וילנאי, המערכה לשחרור ישראל, ירושלים: הוצאת הקרן הקיימת לישראל, 1949.
• אפרים תלמי, מה ומי: לכסיקון מלחמת העצמאות, תל אביב : הוצאת דבר, 1980.
• יהודה ואלך, מדריך כרטא למלחמת העצמאות - מבצעים - אתרי קרבות - אתרי הנצחה, ירושלים: הוצאת כרטא, 2005.
• קרבות תש"ח, תל אביב: הוצאת מערכות וצבא הגנה לישראל.

מחקרים

• יהודה ואלך (עורך), היינו כחולמים: קובץ מחקרים על מלחמת הקוממיות, הוצאת מסדה, 1985.^[20]
• נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מסדה, 1958.
• מרדכי בר-און, מאיר חזן (עורכים), עם במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, 2007.^[21]
• אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות: תש"ח-תש"ט – דיון מחודש, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2004.

מאמרים

• ארנון גולן, פליטים יהודיים במלחמת העצמאות, יהדות זמננו 8, תשנ"ג, עמ' 242-217.
• נורית גרץ, ‏מלחמת השיחרור: מאבק בין דגמים בתרבות הישראלית, הציונות כרך י"ד, 1989, עמ' 50-9
• דוד טל, ‏מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית': פינוי אוכלוסייה לא-לוחמת מיישובי ספר במלחמת העצמאות, ישראל ‏4, 2003, עמ' 81-61
• דוד טל, האם ישראל ניצחה במלחמת 1948, ואם לא, מדוע כן?, זמנים 80, 2002, עמ' 54-42.
• משה נאור, ‏חזית העורף וההתגייסות במלחמת העצמאות, ישראל ‏4, 2003, עמ' 59-37
• לילי רתוק, נשים במלחמת העצמאות: מיתוס וזיכרון, בתוך: דן לאור (עורך), סדן: מחקרים בספרות עברית 5, 2002, עמ' 303-287.
• יואב גלבר, ‏מגעים דיפלומטיים טרם התנגשות צבאית – המשא-ומתן בין הסוכנות היהודית למצרים וירדן (1948-1946), קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 162-125
  • תומס ש' מאיר, ‏לשאלת המגעים החשאיים בין מנהיגים מצריים ושליחים ציוניים בשנות הארבעים, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 198-189
• אברהם סלע, ‏יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק ראשון), קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 162-120 ; הנ"ל, ‏יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק שני), קתדרה 58, דצמבר 1990, עמ' 193-172
• מוטי גולני, ‏הנהגת היישוב ושאלת ירושלים במלחמת העצמאות (דצמבר 1947-מאי 1948), קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 172-156
• אלחנן אורן, ‏מקומה של ירושלים במדיניות הביטחון בתש"ח, עד הכרזת העצמאות, קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 182-174
• מעוז עזריהו, ‏בין שתי ערים: הנצחת מלחמת העצמאות בחיפה ובתל אביב – מחקר בעיצוב הזיכרון הישראלי, קתדרה 68, יוני 1993, עמ' 125-98
• מאיר אביזוהר, שלושת שעוני החול בהיערכות למלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל ‏1, 1991, עמ' 60-41
• יואב גלבר, המודיעין והערכתו ערב מלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל ‏1, 1991, עמ' 102-61
• חנן חבר, שירה ורפורטז'ה במלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל ‏2, 1992, עמ' 448-427

חקר הצד הערבי

• לימור אבוניל, צבא ההצלה של אלקאוקג'י, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2005.
• בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, (תרגום מאנגלית: ארנון מגן), ‬תל אביב : הוצאת עם עובד, תשנ"א 1991.
• בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. תל אביב : הוצאת עם עובד וספריית ספיר, 2010
• יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004.
• רונן יצחק, שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס ותל אביב :ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2006.
• יואב גלבר, פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948, עיונים בתקומת ישראל ‏3, 1993, עמ' 74-23
  • אלחנן אורן, על 'פלישת צבאות ערב' בעיני המודיעין, עיונים בתקומת ישראל ‏4, 1994, עמ' 608-605
• יוסף נבו, ‏על המקורות הערבים לחקר מלחמת העצמאות, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 101-98

חקר ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות

• מרדכי בר-און, מבט שני לאחור: רוויזיה בהיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח וראשית המדינה, יהדות זמננו 6 ,תש"ן, עמ' 116-89
• נתנאל לורך, גרשון ריבלין, מאיר פעיל, אלעזר גלילי, יוסף טבנקין ואחרים, ‏דיון: בעיית ההיסטוריוגראפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 97-61
• יוסי בן ארצי, ‏על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 65, ספטמבר 1992, עמ' 167-159

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת העצמאות

• מלחמת העצמאות באתר הכנסת
• מאמרים שונים בנושא מלחמת העצמאות באתר מטח
• מלחמת העצמאות, באנציקלופדיה ynet
• מלחמת העצמאות באתר חיל הים הישראלי
• מלחמת העצמאות באתר של חיל התקשוב חלק א', חלק ב'
• רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת העצמאות, באתר הגבורה
• מאיר פעיל, ‏מלחמות ישראל : מלחמת העצמאות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• הרקע להקמת מדינת ישראל ולהתערבות הצבאית מצד מדינות ערב: חלק א', חלק ב', חלק ג', באתר מטח
• "באב אל ואד בדרך אל העיר" על ההשתפות של אגד בפריצה לירושלים
• תערוכת עצמאות - ההתחלות באתר ארכיון צה"ל

מפות

• הדרכים לירושלים במלחמת העצמאות (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מצב המלחמה, מרס 1948 (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מלחמת העצמאות (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מגבולות תוכנית כ"ט בנובמבר - 1947 לגבולות הקו הירוק (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

הערות שוליים

מלחמות ישראל
העצמאות 49–1947 סיני 1956 ששת הימים 1967 ההתשה 70–1969 יום הכיפורים 1973 לבנון הראשונה 85–1982 המפרץ 91–1990 לבנון השנייה 2006

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הבחירות לכנסת | ביטחון | תעשייה | חינוך | כלכלה | משפטים | ערביי ישראל הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | עסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | אינתיפאדת אל אקצה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה ראו גם: פורטל ישראל | היסטוריה של עם ישראל | היסטוריה של ארץ ישראל

ציונות
נושאים ומושגים מרכזיים	התנועה הציונית • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • ארגונים צבאיים לפני קום המדינה • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי ציונות • החלטות האו"ם 3379 ו-4686
זרמים בציונות	ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית
ארגונים ציוניים	קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת היישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות	ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
ראשוני הציונות	מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב	אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם מנדל אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן צבי • מנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל