ויקיפדיה

מלקולם ארנולד

מלחין, מנצח וחצוצרן אנגלי

סר מלקולם הנרי ארנולד (באנגלית: Malcolm Henry Arnold;‏ 21 באוקטובר 1921 - 23 בספטמבר 2006) היה מלחין, מנצח וחצוצרן אנגלי, שעשה לו שם בחיבור מוזיקה קלה, מוזיקה לסרטים, לתיאטרון ולבלט, וסימפוניות.

מלקולם ארנולד
Malcolm Arnold
לידה 21 באוקטובר 1921
נורת'האמפטון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בספטמבר 2006 (בגיל 84)
נוריץ', הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1941 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקולג' המלכותי למוזיקה, בית הספר לבנים נורת'מפטון עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סימפוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה חצוצרה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס אוסקר לפסקול המעובד הטוב ביותר (1956)
  • מפקד במסדר האימפריה הבריטית
  • Knight Bachelor עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ילדות ונעורים עריכה

מלקולם ארנולד נולד בנורת'המטון, אנגליה, הצעיר בחמשת ילדיה של משפחת יצרני נעליים משגשגת. כבן-נעורים מרדני, נמשך לחירות היצירתית של ג'אז. אחרי שראה את לואי ארמסטרונג מנגן בבורנמות', החל לנגן בחצוצרה בגיל 12 וכעבור חמש שנים זכה במלגה לקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון.

בקולג' המלכותי למד ארנולד הלחנה אצל גורדון ג'ייקוב וחצוצרה אצל ארנסט הול. ב-1941 הצטרף לתזמורת הפילהרמונית של לונדון כחצוצרן שני וב-1943 היה לחצוצרן ראשי.

ב-1941 נרשם כמתנגד גיוס מצפוני, בתנאי של הצטרפות לשירות הכבאים הלאומי, אבל במקרה שלו התירו לו להמשיך עם הפילהרמונית. ב-1944, אחרי שאחיו, ששירת בחיל האוויר המלכותי נהרג, התנדב לשירות צבאי. כשהצבא הציב אותו בתזמורת צבאית, ירה לעצמו ברגל כדי לחזור לאזרחות. אחרי עונה כחצוצרן ראשי בתזמורת רשות השידור הבריטית חזר לפילהרמונית של לונדון ב-1946, שם נשאר עד 1948, כאשר פרש להקדיש את כל זמנו להלחנה.[1]

קריירה עריכה

ארנולד החל את הקריירה המוזיקלית שלו כחצוצרן מקצועי, אבל בהגיעו לגיל 30 היו חייו קודש להלחנה בלבד. הוא דורג, יחד עם בנג'מין בריטן, כאחד המלחינים המבוקשים ביותר בבריטניה.[2] הכישרון הטבעי שלו למלודיה זיכה אותו במוניטין של מלחין מוזיקה קלה, כפי שבא לביטוי באחדות מן האוברטורות הקונצרטיות שלו והקבצים של מחולות ולשים, אנגליים, סקוטיים, איריים וקורניים. כמו כן נחל הצלחה רבה בחיבור מוזיקה לקולנוע, הכוללת פסקול ליותר ממאה סרטי עלילה ותעודה, בהם "הגשר על הנהר קוואי", "בחירתו של הובסון", "גן הגיר" וסדרת "בית הספר טריניאן". תשע הסימפוניות שלו הן במקרים רבים בעלות אופי אישי מאוד וחושפות פן רציני יותר של יצירתו, השנויה במחלוקת.[3] ארנולד כתב גם מגוון קונצ'רטי ומוזיקה קאמרית, כמו גם מוזיקה לתיאטרון, ובכלל זה בלטים חשובים. המוזיקה שלו לכלי נשיפה ממתכת זכתה לשבחים רבים. עבודתו המאומצת, בהלחנת מוזיקה לסרטים לצד מוזיקה רצינית, ערערה את בריאותו. הוא פסק מחיבור מוזיקה לסרטים והתרכז במוזיקה רצינית בלבד, אך בשנות ה-80, הביא אותו מצבו הנפשי והגופני לאשפוז ממושך בבית חולים, שלאחריו חדל כליל מהלחנה.[4]

שנותיו הבאות ומותו עריכה

עד 1961 יצא לארנולד שם של אדם לא-נעים, מפריז בשתייה ונוטה לקלות דעת וחוסר אבחנה ביחסיו עם המין השני. באותה שנה התגרש מאשתו הראשונה. אשתו השנייה נאלצה לנקוט בהליך משפטי לאחר פרידתם. לאחר גירושיהם, ניסה ארנולד פעמיים לאבד עצמו לדעת.

בשנים הבאות התערער מצבו של ארנולד הן מבחינה בריאותית והן כספית. בשנת 1978 היה מאושפז לחודשים אחדים בבית חולים בלונדון, באגף הפסיכיאטרי למקרים קשים, וב-1979 נכנס לבית החולים סנט אנדרו בעיר הולדתו, לטיפול בדיכאון ובאלכוהוליזם. אף כי בראשית שנות ה-80 צפו לו לא יותר משנת חיים אחת, הוא התגבר הן על הדיכאון והן על האלכוהוליזם וחי עוד למעלה מ-20 שנה. ב-1986 השלים את הסימפוניה התשיעית והאחרונה שלו. במועד חגיגות יום הולדתו ה-70 של ארנולד, בשנת 1991, שוקמו המוניטין האמנותיים שלו בציבור הרחב והוא עלה על בימת רויאל אלברט הול לקבל את תשואות הקהל לאחר ביצוע הקונצ'רטו לגיטרה שלו בקונצרטי הפרומס.

ארנולד מת בבית החולים האוניברסיטאי בנורוויץ' ב-23 בספטמבר 2006, כתוצאה מזיהום בחזה. ביצוע הבכורה של יצירתו האחרונה, "שלושת המוסקטרים", התקיים באותו יום בתיאטרון אלהמברה בבראדפורד, בהפקה של בלט הצפון. הפרטיטורה לא הכילה מוזיקה חדשה של ארנולד, אלא מובאות מיצירותיו, בעריכת ג'ון לונגסטאף. את הפרטיטורה המקורית קיבץ וערך אנתוני מרדית.

במשך עשרים ושתיים שנים התגורר ארנולד עם מטפל, אנתוני דיי. לאחר מאבק על התמלוגים מן הסימפוניה התשיעית של ארנולד, ניתנו זכויות היוצרים לדיי, שירש חלק ניכר מעזבונו של ארנולד.[5]

יצירותיו עריכה

ארנולד היה מלחין פורה ופופולרי, אם גם שמרני יחסית, שכתב מוזיקה טונאלית. הוא הציג את הקטור ברליוז, גוסטב מאהלר ובלה בארטוק כמלחינים שהשפיעו על יצירתו, לצד ג'אז.[6] פרשנים אחדים השוו את ארנולד לז'אן סיבליוס. תשע הסימפוניות של ארנולד נחשבות על פי רוב ליצירותיו הבולטות ביותר. כמו כן כתב מספר רב של קונצ'רטי, בהם אחד לגיטרה בשביל ג'וליאן ברים, אחד לצ'לו לג'וליאן לויד ובר, אחד לקלרינט לבני גודמן, אחד להרמוניקה ללארי אדלר ואחד - שהתקבל בהתלהבות בביצוע הבכורה שלו בקונצרטי הפרומס של 1969 - לשלוש ידיים על שני פסנתרים לצוות הפסנתרנים, בעל ואישה, סיריל סמית ופיליס סליק. קובצי המחולות שלו - הכוללים שני קבצים של מחולות אנגליים, אופוס 27 ו-33, וכן קבצים של ארבעה מחולות סקוטיים אופוס 59, מחולות קורנוול אופוס 91, מחולות איריים אופוס 126 ומחולות ולשיים אופוס 138, כל אופוס קובץ אחד. קובצי המחולות כתובים בעיקר בנימה קלילה יותר ופופולריים הן בגרסה התזמורתית המקורית והן בעיבודים המאוחרים יותר להרכב כלי נשיפה מעץ ולהרכב כלי נשיפה ממתכת. "המחולות האנגליים" גם מהווים בסיס לבלט הקצר של קנת מקמילן, "מה אומרים העיתונים". ארנולד כתב גם כמה אוברטורות קונצרטיות שזכו להצלחה רבה.[7] בהן ה"גראנד גראנד פסטיבל אוברטורה" (שנכתבה לפסטיבל של ג'רארד הופנונג וכוללת שלושה שואבי אבק ומלטש רצפות, שאת כולם מסלק הצידה כוח כבאים בחיקוי רועש ולגלגני של הפתיחה 1812 של צ'ייקובסקי) וה"אוברטורה פטרלו" הדרמטית (בהזמנת קונגרס האיגודים המקצועיים, שביקשו להנציח את טבח פטרלו ההיסטורי של פועלים מוחים במנצ'סטר). עוד יצירה קצרה פופולרית של ארנולד היא ה"דיברטימנטו לחליל צד, אבוב וקלרינט" אופוס 37. המספר הגדול יחסית של יצירות ועיבודים ליצירותיו הוא לתזמורת כלי נשיפה ממתכת.

פסקולי סרטים עריכה

לזכותו של מלקולם ארנולד, מלחין פורה ומצליח לקולנוע, רשומים יותר ממאה פסקולים לסרטי עלילה ותעודה בין 1947 ל-1969. ב-1957 זכה ארנולד בפרס האקדמיה על מויקה לסרטו האפי של דייוויד לין, הגשר על הנהר קוואי. סרטים נוספים של לין שלהם כתב מוזיקה הם "מחסום הקול" (1952) ו"בחירתו של הובסון" (1954), שזכו לשניהם להצלחה מהדהדת. "פונדק האושר השישי", (1958) זיכה את ארנולד בפרס אייבור נובלו. עוד בשנות ה-50 - תקופה פורייה במיוחד לארנולד - כתב מוזיקה מצליחה לשורה של סרטי עלילה גדולים, בריטיים ואמריקאיים, כגון "גן העדן של רב החובל" (1953), "אתם יודעים מה טיבם של מלחים" (1954),"הבעל הנצחי" (1955), טרפז" (1956), אי בשמש (1957) ו"שורשי השמיים" (1958). כמו כן כתב את המוזיקה לכל הסדרה של סרטי סנט טריניאן, כולל "יפהפיות סנט טריניאן" (1954), שהיה חביב במיוחד על המלחין. הצלחות אחרות כללו את "אין אהבה לג'וני" (1960), "שריקה במורד הרוח" הקלאסי (עם היילי מילס) (1961), וכן "המפקח", "תשע שעות לראמה" ו"האריה" (1962) וגיבורי טלמרק (1965). פסקול הסרט הגדול האחרון של ארנולד היה לגרסה עטורת הפרסים של "דייוויד קופרפילד" (1969).

פרסים ואותות הוקרה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מלקולם ארנולד בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פירס ברטון-פייג', "מלקולם ארנולד" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ Malcolm-Arnolds-harmonious-legacy.html Composer Sir Malcolm Arnold's less than harmonious legacy מורשתו הלא-בדיוק הרמונית של המלחין סר מלקולם ארנולד. דיילי מייל המקוון, 28 בפברואר 2008
  3. ^ נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, עמ' 83
  4. ^ ברטון-פייג', גרוב
  5. ^ http://www.bbc.co.uk/news/uk-england-17305381
  6. ^   Sir Malcolm Arnold (Obituary), The Telegraph, 25 September 2006
  7. ^ Malcolm Arnold: Concert Overtures מלקולם ארנולד, אוברטורות קונצרטיות, תקליטי צ'אנדוס
  8. ^ תואר כבוד הניתן לתושב או מבקר נכבד. מקורו בתקופה הפאודלית - שחרור משעבוד לאציל.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלקולם_ארנולד&oldid=37423109"