ממלכת ישראל

ממלכת ישראל
אירועי הקמה	פילוג ממלכת ישראל המאוחדת
הוקמה	המאה ה-10 לפנה"ס
אירועי פירוק	חורבן שומרון בידי אשור
התפרקה	722 לפנ"הס בערכה מודרנית
ישות קודמת	ממלכת ישראל המאוחדת
ישות יורשת	האימפריה האשורית
משטר	מונרכיה
שפה	עברית
יבשת	אסיה
עיר בירה	שומרון
דת	אמונה מונוטאיסטית פגאניות
מטבע	שקל עברי עתיק

ערך זה עוסק בממלכה הצפונית בארץ ישראל בזמן הבית הראשון. אם התכוונתם למחתרת של יוצאי הלח"י, ראו מלכות ישראל.

ממלכת ישראל הוא שמה של הממלכה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בימי בית ראשון, בתקופה החופפת למחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, או תקופת הברזל השנייה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים, כאשר שני השבטים הנותרים הרכיבו את ממלכת יהודה.

במקרא מכונה ממלכת ישראל בשמות נוספים, כמו ממלכת שומרון (על-שם בירתה) או אפרים (על פי המקרא, השבט המקראי הגדול שבה ומייסדה).

הקמת ממלכת ישראל

תאריך יסודה של הממלכה ואופן היווצרותה אינו ידוע, וקיימות תאוריות רבות בעניין. מהמאה ה-9 לפנה"ס אנו כבר מוצאים ממצאים ארכאולוגיים המאזכרים את שמה של הממלכה ואת שמות מלכיה מבית עמרי, במצבת מישע במואב והאובליסק השחור באשור. ‏^[1]

לפי המסופר במקרא^[2], פילוג ממלכת ישראל המאוחדת התרחש לאחר מות שלמה המלך כאשר עלה בנו רחבעם לכיסא המלוכה. בני ישראל ביקשו הקלה מעול המסים הכבד ששרר בתקופת אביו כתמורה להכרתם במלכותו, אך בניגוד לעצת יועציו הזקנים שדגלו בהפחתת המסים כרצון העם, דחה רחבעם את בקשתם. הדבר נתן את האות למתנגדי בית דוד ובראשם ירבעם בן נבט, למרוד במלכות רחבעם. בעקבות זאת, בשנת 922 לפנה"ס התפלגה הממלכה לשתיים - ממלכת ישראל וממלכת יהודה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים - אפרים, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן, מנשה, ראובן, גד, וחלק מבני שבט לוי אשר התפזרו בין שאר השבטים.

למען שמירת עצמאות הממלכה מבחינה דתית ותרבותית, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חדשים, בדן ובבית אל, במרכזים אלה הציב ירבעם עגלי זהב; כך גם דאג ירבעם ששבטי ישראל הסרים למרותו לא ישובו ליהודה. בירתה הראשונה של הממלכה הייתה שכם, אך כבר בתקופת ירבעם היא הועברה לתרצה. הממלכה סבלה מחוסר יציבות שלטוני כאשר בתי מלוכה החליפו אלו את אלו במהפכות עקובות מדם, ובמשך 200 שנות קיום הממלכה שלטו לא פחות מתשעה בתי מלוכה. הנביאים שפעלו בממלכת ישראל היו אליהו התשבי, אלישע בן שפט, הושע בן בארי, עמוס מתקוע, מיכיהו בן ימלה ועוד.

בתקופת קיומה, התקיימה הממלכה בשכנות לממלכה הדרומית, ממלכת יהודה, כאשר שתי הממלכות ידעו תקופות של יריבויות לצד תקופות של שלום. ממלכת ישראל הייתה הגדולה והעשירה יותר מביניהם.‏^[3] ב-50 השנים הראשונות לקיומה נלחמה ממלכת ישראל בממלכת יהודה. שלטון בית עמרי הביא לקץ המלחמה בן שתי הממלכות ולשגשוגן.

בית עמרי ובית יהוא

ערך מורחב – מלכי יהודה וישראל

"רעב בשומרון", ציור מאת גוסטב דורה, שנת 1866. (מלכים ב', פרק ו')

תקופת בית עמרי (882 - 842 לפנה"ס) הוותה פרק חדש בתולדות ממלכת ישראל. תקופה זו עמדה בסימן של יחסי שלום עם ממלכת יהודה, שחוזקו בקשרי נישואין בין בתי המלוכה, ואף שיתוף פעולה בין השתיים, שהתבטא בסיוע צבאי של יהודה לישראל במלחמות נגד ארם ומואב, ואף בניסיון כושל להקמת צי משותף. ממלכת ישראל אף נכנסה לברית שלום עם ממלכת הצידונים, ברית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין חצרות המלוכה (אחאב בן עמרי עם איזבל בת אתבעל מלך צידונים). ממלכת ישראל הייתה בדרך כלל עשירה יותר ובעלת חשיבות כלכלית ומדינית גדולה מזו של שכנתה הדרומית. יחסי השלום עם יהודה וממלכת צידון איפשרו לממלכת ישראל להרחיב את אחיזתה בעבר הירדן המזרחי, וכל אלו יחד הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכה, אך יחד עמה נכנסה לישראל השפעה דתית זרה מפיניקיה.

המלך עמרי בנה את שומרון כבירה 6 שנים לאחר שעלה לשלטון ושומרון נשארה בירת ממלכת ישראל עד חורבנה (כיום נמצא במקום הכפר סבסטיאה שירש את שמו משמה של העיר שבנה הורדוס על חורבות שומרון).

באותה תקופה התעצמה ממלכת ארם דמשק, ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף על כך, גם אשור החלה להתפשט מערבה, ובימי אחאב, בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הראשונה בין צבא אשור לבין צבא ישראל (קרב קרקר ב-853 לפנה"ס), וזו ראשיתו של תהליך שהביא בסופו של דבר לכיבושה של ממלכת ישראל ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכה הכפופה לאשור.

בשנת 842 לפנה"ס עלה לשלטון המלך יהוא, אשר השתלט בכח על הממלכה וחיסל את כל בית עמרי. על פי המסופר במקרא נשלח יהוא על ידי נביא על מנת לסיים את שלטון בית אחאב שיצר את פולחן הבעל. משנה זו ועד שנת 747 לפנה"ס שלטה בממלכה שושלת בית יהוא, והגיעה לשיא עוצמתה בימיו של ירבעם השני בן יואש, שהמקרא מתאר שהוא הביא לשלטון ישראלי "מלבוא חמת עד ים הערבה".

חורבן ממלכת ישראל

בשנת 733 לפנה"ס עלה תיגלת פילאסר ה-3, מלך אשור, על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - חצור ומגידו, לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן, וקרע אותם משלטון ישראל. הוא הגלה תושבים משטחים אלה לאשור ("ויגל ישראל אשורה") והטיל מס כבד על התושבים הנותרים ^[4]. מן האנאלים של תגלת פלאסר השלישי עולה כי בשנים 732-733 לפני הספירה כבש את "אֲבְּ‏לֲכֲּ‏ (שהיא אבל בית מעכה) שבפאתי ארץ בית עמרי (כינויה של ממלכת ישראל בפי מלכי אשור)", לאחר שאשור כבשה את רוב שטחי ממלכת ישראל חולקה הארץ על ידה לשלושה פחוות אשוריות: מגידו (הגליל ועמק יזרעאל) ד‏אר (השרון ורצועת החוף) והגלעד, כתוצאה מכך צומצם שלטונה של ישראל לאזור הר אפרים בלבד. הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון, מונה כשליט מטעם האשורים לאחר שבני ישראל הדיחו את פקח בן רמליהו. על פי האנאלים של תגלת פלאסר ה-3, הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כשנתון זה אינו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן.

המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חלופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת מצרים לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המסים לאשורים, צעד המהווה מרד למעשה. בתגובה לכך כבש הצבא האשורי את שארית שטחי הממלכה; שלמנאסר ה-5, יורשו של תיגלת פילאסר ה-3, ציווה לכלוא את הושע בבית הכלא ולאחר מכן החל המצור על שומרון, בירת ישראל. המצור נמשך כשלוש שנים, בינתיים תפס סרגון את השלטון ובשנת 722 לפנה"ס הצליח לכבוש את שומרון; רוב תושבי הממלכה הוגלו למחזות רחוקים באימפריה האשורית. באנאלים שנמצאו באשור מתפאר מלך אשור בניצחונו על ממלכת ישראל ואף מתפאר כי תפס 50 מרכבות מצבא ישראל וצירפם לצבאו שלו. בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית בשם: שֳ‏מֵרְנָ‏. ^[5] הגליית תושבי ממלכת ישראל לאשור מתוארת פעמיים במקרא, הפעם הראשונה בספר מלכים ב' בפרק י"ז, פסוקים ה'-ו': :" וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"^[6]ובפעם השנייה בתיאור ההגליה בספר דברי הימים א' פרק ה' פסוק כ"ו: "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ^[7]

לאחר חורבן הממלכה

"עמים נוכרים נשחטים על ידי אריות בשומרון", ציור מאת גוסטב דורה, שנת 1866. (מלכים ב', פרק י"ז)

לאחר החורבן הוגלו רבים מתושבי ממלכת ישראל לאזורים אחרים בממלכה האשורית (ככל הנראה מאזור בבל וצפון הממלכה האשורית) ובמקומם הובאו תושבים מבבל, כות, חמת, ספרוים ועווה כדי שיעבדו את הארץ. חילופי אוכלוסיות היו חלק ממדיניות ענישה של האימפריה האשורית. על-פי המסורת היהודית, תושבים אלה קיבלו עליהם את דת ישראל באופן חלקי מתוך פחד, שכן האמינו בתפיסת האלוהות המקומית (תפיסה לפיה לכל מקום יש אל משלו שכוחו תקף רק בשטחי מקום זה) וחשבו כי "אלוהי ארץ ישראל" מעניש אותם באמצעות האריות, שנהגו לטרוף את המתיישבים החדשים האלה, מכיוון שהם אינם עובדים אותו. הם פנו בבקשה למלך אשור שישלח להם אדם שילמד אותם כיצד לעבוד את אלוהי ישראל, והוא שלח אליהם כהן שהוגלה מממלכת ישראל אשר לימד אותם את התורה. אך עם זאת המשיכו לעבוד את אליליהם לצד עבודת אלוהי ישראל, ועל כך מעידים הפסוקים שלפיהם המתיישבים המשיכו לעבוד את אלילי האזורים שמהם הגיעו (מלכים ב' פרק י"ז פסוקים כ"ט - ל"א). המתיישבים הללו אשר הובאו אל שטחי ממלכת ישראל במקום תושבי הממלכה המקוריים מכונים בשם: "כותים" על שם העיר כות שבדרום עיראק ממנה הובאו חלק מהמתיישבים החדשים בשטחי הארץ של ממלכת ישראל. המקרא מייחס את השומרונים לצאצאי אותם כותים, אולם השומרונים עצמם מייחסים את עצמם לתושביה המקורים של ממלכת ישראל. לאחר שיבת ציון מגלות בבל התגלעו בעיות רבות בין השומרונים לבין שבי ציון.

בספר דברי הימים ב' פרק ט"ו מתואר אסא מלך יהודה כמחדש המזבח לאלוהים בימים שבהם לא היה לממלכת ישראל אלוהים או תורה וכי אנשים משבט אפרים, משבט מנשה ומשבט שמעון והגרים שהיו איתם התקבצו אליו כאשר ראו כי אלוהים עמו, כלומר האנשים הללו עזבו את ממלכת ישראל והצטרפו לממלכת יהודה. ^[8]

מספר דברי הימים ב' פרק ל' ^[9] משתמע כי בימיו של חזקיהו מלך יהודה נשארו בשטחי ממלכת ישראל מספר תושבים או חלק מהאוכלוסייה שלא הוגלה, ושנשמע להצעתו של חזקיהו לעלות לירושלים לחגוג שם ביחד עם תושבי ממלכת יהודה את חג הפסח באיחור של חודש ממועדו המקורי, חזקיהו אף מתואר כאומר להם לשוב לעבוד את אלוהים ביחד עם אחיהם מממלכת יהודה ולא לנהוג כמו התושבים שהוגלו על ידי אשור לשטחי האימפריה האשורית בעקבות חטאיהם והרע שעשו בעיני אלוהים. שליחיו של חזקיהו מתוארים כעוברים בארץ שבטי אפרים, מנשה וזבולון, שבהן הם זוכים ליחס מעליב ומזלזל מצד תושבי ממלכת ישראל שלא הוגלו, אם זאת מתוארים חלק מהאנשים משבט אשר, משבט מנשה ומשבט זבולון, כמסכימים לבקשתו של חזקיה ועולים לירושלים לקראת הסעודה (ישנם פרשנים כמו: קאסוטו והרטום שטוענים בפירושם לפרק כי חזקיהו סיפח את השטחים שבהם נותרו תושבי ממלכת ישראל לשטחי ממלכתו).

לאחר הקורבן שארגן חזקיהו וסעודת הפסח מתוארים בני ממלכת ישראל הנמצאים בירושלים למקומות ברחבי ארץ יהודה, בנימין, אפרים ומנשה שבהן הם מנתצים ומשמידים את המצבות ואת האשרים ואתה הבמות והמזבחות שהיו מצויים בשטחים אלה, ולאחר מכן מתוארים כחוזרים לבתיהם ולעריהם שבשטחי ממלכת ישראל. ^[10].

שיבת ציון

ערך מורחב – שיבת ציון

בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים א' פרק ט' מתוארים החוזרים לארץ ישראל כאנשים מהשבטים יהודה, בנימין , לוי, מנשה ואפרים^[11]. שני השבטים האחרונים היו חלק מתושבי ממלכת ישראל במקור לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת. פרופסורים כמו משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום מפרשים זאת כ"שרידי עשרת השבטים שהתיישבו בממלכת יהודה". עם זאת, תיאור בני השבטים מנשה ואפרים אינו מוזכר בתיאור השבים ארצה שבספר עזרא, שבו מתוארים השבים כאנשים משבט יהודה, בנימין ולוי (כולל הכהנים).

אף על פי שמקובל לחשוב כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל הוגלתה לאשור, בכתובת שנמצאה, אשר מפרטת את מסעות סרגון מלך אשור, מצוין כי מממלכת ישראל הוגלו רק 27,290 תושבים‏‏^[12]. בהנחה שנתון זה הינו מהימן, המסקנה העולה ממנו היא שבפועל מרבית תושבי ישראל לא הוגלו, ונשארו במקומם. מסקנה זו תומכת בטענת השומרונים, אשר מייחסים עצמם לשארית הפליטה של שבטי ישראל. בדיקות דנ"א שנערכו בשומרונים^[13] הביאו למסקנה כי השומרונים קרובים ליהודים וייתכן כי קיים לשתי הקבוצות מוצא משותף, זאת לפי תוצאת בדיקת כרומוזום Y , שעובר מאב לבן. אך עם זאת, בבדיקת הכרומוזומים שאינם כרומוזומי מין, קיים דמיון רב יותר עם האוכלוסייה הפלסטינית, והסיבה האפשרית לכך שנתמכת בעובדות היסטוריות היא שהשומרונים התאסלמו ונטמעו באוכלוסייה המקומית^[14].

יש המזהים את המקומות שאליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל עם המקומות האלה: "חלח" מזוהה עם תל-כלח שבנימרוד שנמצאת בשטחי עיראק של היום, וישנם כאלה שמציעים לזהותה עם קיליקיה שבשטחי אסיה הקטנה, ואילו פרשני המקרא משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום הציעו כי ייתכן שחלח, שלא זוהתה כשהוציאו לאור את ספרם עם פירוש לדברי הימים א' (פרק ה, פסוק כ"ו) ב-1981, היא כלקיטיס המוזכרת בפי היוונים כמקום בארם נהריים. "חבור" מזוהה עם נהר הח'אבור שבשטחי סוריה שהוא גם אחד מיובלי נהר הפרת. "נהר גוזן" מזוהה עם תל חלאף שבסוריה המודרנית שאכן יושבת על נהר, וידוע שבעבר היה שמה "גוזאנה". בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו לוחות שבהם מתוארים אנשים בעלי שמות ישראליים לכאורה. "ערי מדי" הם כנראה בשטח של ממלכת מדי העתיקה שנכבשה בידי אשור בעבר. בספרו משנת 1980 מציע אליה שמואל הרטום בפירושו למקומות ההגליה כי ייתכן ו"הרא" המוזכרת בספר דברי הימים א' (פרק ה', פסוק כ"ו) היא חרן. ‏^[15]

עשרת השבטים

ערך מורחב – עשרת השבטים

עם השנים, נוצרו ונשמרו מסורות שלפיהם חלק מהגולים בגלות אשור שמרו במשך תקופה מסוימת על זהותם הלאומית עד שנטמעו בחברה הסובבת שבאזורים שאליהם הוגלו ונעלמו, מסורות אלה יצרו בסופו של דבר את תעלומת "עשרת השבטים האבודים" המפורסמת שהעסיקה הן יהודים רבים והן חוקרים ואנשים מכל הדתות במהלך ההיסטוריה, ועד היום קיימות קהילות יהודיות וקבוצות אתניות רבות שמייחסות את מוצאם בגולי אשור והיו אף עמים רבים שהוצעו על ידי חוקרים למיניהם במהלך ההיסטוריה שהוצעו כצאצאי עשרת השבטים הללו.

בספרות היהודית אף התפתחו אגדות שלפיהן גולי אשור וצאצאיהם המשיכו לחיות חיי חופש ודרור במקום כלשהו מעבר לנהר הסמבטיון ("נהר השבת"), נהר זה מוזכר בתלמוד ירושלמי ומתואר כנהר אשר גועש ומשליך אבנים מתוכו לאוויר כל השבוע אך נח ונרגע ביום השבת, אך אין בני גולי ממלכת ישראל חוצים אותו מפאת חילול השבת. יוסף בן מתתיהו מזכיר את הסמבטיון וטוען כי טיטוס ראה אותו, גם פליניוס הזקן מתייחס אליו וטוען כי "בני עשרת השבטים מצויים במלכוד שכן כאשר הנהר נח ביום השבת אין הם חוצים אותו מפאת חילול השבת", הרמב"ן בפירושו לתורה מזהה את הסמבטיון עם נהר גוזן המוזכר במקרא ואילו לדעת אלדד הדני הנהר הזה מצוי בסודאן או בחבש.

ככל הנראה תעלומה זו תיפתר באמצעות אמצעים מודרניים כמו בדיקות גנטיות במטרה לאשר או לשלול את טענות הקבוצות השונות במוצאם הישראלי לכאורה.

ראו גם

• ממלכת יהודה
• ממלכת ישראל המאוחדת
• מלכי יהודה וישראל
• שומרון
• כרונולוגיה של המקרא

לקריאה נוספת

• עודד בוסתנאי, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב' - ממלכת ישראל ויהודה (יחידות 4-6), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008.
• עודד בוסתנאי, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ג' - חיי הרוח, תרבות חומרית וחיי יומיום, (יחידות 10-12), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008.
• עמיחי מזר, גבריאל ברקאי, מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל, כרך ג' - תקופת הברזל (יחידות 9-8), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
• .Mesopotamia and the Bible" (2002) - edited by by Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger, Jr" - ספר החוקר בין היתר בהרחבה גם את גלות אשור ואת עתידם המאוחר יותר של בני עשרת השבטים שהוגלו על ידי אשור.

קישורים חיצוניים

• תקציר על מלכי ישראל באתר "עידן התנ"ך"
• נדב נאמן, ‏שינויי אוכלוסין בארץ-ישראל בעקבות ההגליות האשוריות, קתדרה 54, דצמבר 1989

הערות שוליים

ב'תתפ"א-ג'ר"ה - ממלכת ישראל