מנחם המאירי
רבי מנחם בן שלמה המאירי, מכונה בקיצור המאירי, היה מגדולי הראשונים (1249–1316[1]) - מפרשי התלמוד וחכמי פרובנס, נודע גם בשם "דון וידאל שלמון", ומחבר בית הבחירה. מוצא משפחתו של המאירי, תושב העיר פרפיניאן (Perpignan) שבפרובאנס (כיום בחבל לנגדוק-רוסיון שבדרום מערב צרפת) הוא במקור מקרקסונה (Carcassonne). משם ומנרבונה (Narbonne) היגרו המשפחות היהודיות הראשונות לפרפיניאן. היה תלמיד של רבי ראובן בן חיים בעל "ספר התמיד". מן התעודות הנוטריוניות שנשמרו בפרפיניאן עולה שהמאירי התפרנס מהלוואה בריבית, כמרבית יהודי פרפיניאן, והסכומים המופיעים בתעודות אלו מעידים שרמת הכנסתו הייתה גבוהה למדי[2]. לא ידוע לנו שהמאירי נשא במשרה רבנית, אולם מצויים בידינו מסמכים המעידים על מעמדו החשוב בקהילה ובהם הוא חתום כאחד מראשי הקהילה ונציגיה[3].
 | |
| ספרו בית הבחירה מהדורת מכון המאו"ר | |
| לידה |
1249 ה'ט' קרקסונה (Carcassonne) |
|---|---|
| פטירה |
1316 (בגיל 67 בערך) ה'ע"ה פרפיניאן, צרפת  |
| כינוי | המאירי |
| מדינה |
צרפת, כתר אראגון |
| תקופת הפעילות |
?–1306 |
| השתייכות | בעלי ההלכה המיימונים בפרובנס שהושפעו רבות מכתבי הרמב"ם |
| תחומי עיסוק | פרשן מקרא, פרשן תלמוד, פוסק ופילוסוף ביהדות |
| רבותיו |
נתן בן מאיר מטרקטלייש |
| בני דורו | רבי דוד הכוכבי |
| חיבוריו | פירושו לתלמוד - "בית הבחירה", חידושים על התלמוד, ספר 'מגן אבות', "חיבור התשובה"; פירוש לספר תהילים ופירוש לספר משלי; "קריית ספר" וספרים נוספים שככל הנראה אבדו. |
  | |
הכינוי המאירי, ניתן לו כנראה על שם אחד מאבותיו שנקרא מאיר. שמואל מירסקי משער שהאדם שעל שמו כונה רבי מנחם בן שלמה בשם המאירי הוא רבי מאיר דטראנקטלייש, שהמאירי מזכירו בפתיחה למסכת אבות כאחד מזקניו[4].
המאירי נחשב לאחד מצאצאיו של רבי משולם בן משה מבדרש בעל ספר ההשלמה, מכיוון שבחידושים לעירובין שיוחסו למאירי מוזכר ר' משולם כאחד מאבותיו של המחבר. אולם, מכיוון שככל הנראה חיבור זה לא יצא מתחת ידיו, ובשאר חיבוריו מזכיר המאירי את ר' משולם ואינו מציין שיש קירבה ביניהם, יש להניח שהוא לא היה מצאצאיו[5].
חיבוריו וספריו עריכה
רוב כתביו של המאירי לא התפרסמו עד ראשית המאה העשרים, והם התגלו בכתב יד יחידי שנמצא בספרית פאלאטינה. קטעים בודדים מכתביו התפרסמו קודם לכן בספר שיטה מקובצת. בעקבות זאת, החזון איש טען שאין לדבריו מעמד שווה לדברי שאר הראשונים, משום שלא עבר תחת שבט ביקורתם של גדולי ישראל במהלך הדורות, וייתכן שנפלו טעויות סופר במהלך ההעתקה[6]. לעומת זאת, רוב האחרונים ראו את כתביו כדברי שאר הראשונים, בולט בגישה זו הוא המשנה ברורה שמביא להלכה את דברי המאירי למעלה ממאתיים פעמים. כמענה לטענת החזו"א, יש שכתבו שכשם שהיעלמותו של הספר יכולה להוות סימן אלוהי על אי חשיבותו, כך גם העובדה שהספר שרד כמעט במילואו והתגלה בדורות האחרונים היא ראיה על חשיבותו וסמכותו.
בית הבחירה עריכה
ערך מורחב – בית הבחירה למאירי
חיבורו המרכזי הוא ספרו ההלכתי על סדר התלמוד - "בית הבחירה". רוב המסכתות שיש לנו עליהם חיבור מהמאירי הם מחיבורו "בית הבחירה", אם כי בחלק מהמסכתות[7] טעו המדפיסים וכתבו "חידושי המאירי", למרות שזהו שמו של חיבור אחר. בחיבורו בית הבחירה הוא מביא סיכום על דרך הפשט של הסוגיות עם נטייה לדברי הרמב"ם, סיכום של דעות הפוסקים בדורות לפניו, כותב את מסקנות הסוגיא בהלכה ומוסר היוצאים ממנה ומתוך מגוון הדעות הרחב שהמאירי בוחן, הוא כובש לו את שיטתו שלו ומכריע בה להלכה.
בחיבור מצויות פרשנויות הן מאשכנז והן מספרד. מלבד זאת, בניגוד לרוב פרשני התלמוד, הרבה המאירי להשתמש בתלמוד ירושלמי לצורך פרשנותו, ולפניו היו מונחות נוסחאות של חיבור זה, שאינן בידינו כיום.
לפי עדותו של המאירי עצמו הוא החל לכתוב את בית הבחירה בהיותו בן שלושים ושמונה וסיים אותו בהיותו בן חמישים ואחת[8].
חיבורים נוספים עריכה
המאירי כתב ספרים רבים, והיה אחד מגדולי המחברים בתולדות ישראל. מלבד ספרו "בית הבחירה" חיבר המאירי חידושים על התלמוד, שרק מיעוטם שרדו (למשל על מסכת עירובין[9], פסחים[10] וביצה[11]). כמו כן כתב את ספר 'מגן אבות', בו הוא דן ב-24 נושאים הלכתיים שונים. ספר זה כתב המאירי בעקבות מחלוקת עם תלמידי הרמב"ן שרצו להנהיג בפרובאנס את מנהגי רבם, והוא ביקש להגן על מנהגי המקום. הספר שימש מקור הלכתי חשוב לראשונים שלאחריו.
המאירי חיבר גם ספר בשם "חיבור התשובה"; פירוש לספר תהלים ופירוש לספר משלי; וכן הספר "קריית ספר" - הכולל הלכות כתיבת ספר תורה ובו רשימת מילים הכתובות בכתב מלא או כתב חסר, וספרים נוספים שככל הנראה אבדו.
בנוסף, היה רבי מנחם המאירי גם פייטן, ויש המייחסים לו קדושתא לראש השנה שנאמרה בימי הביניים בנוסח פרובנס.[12]
מתפיסותיו העקרוניות עריכה
בנוסף להיותו של המאירי איש תלמוד והלכה מובהק, הוא גילה עניין בפילוסופיה ומדע יהודית. המאירי הושפע במיוחד ממשנתו של הרמב"ם. בוויכוח הגדול שהתפתח בעקבות ספרו של הרמב"ם 'מורה נבוכים' והחרם שהטיל הרשב"א על לימוד הפילוסופיה, התנגד המאירי לחרם ותמך ללא סייג בעמדת המגינים על עמדת הרמב"ם, וטען שאין בכך כל פסול.[13]
בנוסף ראוי לציון גם יחסו של המאירי לגויים. בפירושו הוא עומד על כך שהאיסור לתת להם מתנות לא נאמר ב- ”אומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות”, ולפיכך אינו חל על המוסלמים, ואף לא על הנוצרים, שלדעתו אף הם אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה.
דוגמה לכך ניתן להביא מדבריו על מסכת עבודה זרה דף כא' בדין מכירת בתים לגויים: ”ולעניין פסק, דבר זה לא נאמר אלא בארץ, ובזמנים שהזכרנו.” ... ”שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם:”
יש הטוענים, שדבריו אלה של המאירי נאמרו מתוך חשש מן הנוצרים, ואינם משקפים את דעתו האמיתית. עמדה זו נדחתה על ידי יעקב בלידשטיין, אשר הראה כי עמדתו ביחס לגויים חוברת לדיונו הייחודי באשר לגר תושב וכי התלבטויותיו של המאירי וניסוחיו מורים כי אין המדובר באפולוגטיקה.[14] כך סבר גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר קבע, "שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם".[15] לעומתם, רבי דוד צבי הילמן כתב מאמר בו הביא מספר ראיות לכך שדבריו של המאירי בנושא זה אכן נכתבו רק כלפי חוץ ואינם משקפים את דעתו.[16]
פרופ' משה הלברטל בספרו "בין תורה לחכמה" סוקר את הסוגיות בהן המאירי שוטח את שיטתו בעניין זה, ובהן: האיסור לסחור עם הנכרי ביום אידו, האיסור למכור לנכרי חפצי פולחן, כמו קטורת ולבונה; האיסור להשכיר בית לנכרי, שמא יכניס לתוכו עבודת אלילים; איסור סתם יינם של נכרים בהנאה גזירה משום יין נסך; כפילת שלום לנכרי וכניסה לביתו לשאול בשלומו ביום אידו. פיצוי שווה על נזקי רכוש; חובת השבת אבדה; חובת הצלה; הענקת מתנת חינם; חובת טעינה; איסור הונאה; שוויון בענישה על שפיכות דמים של נכרי; איסור כבישת שכר שכיר; חילול שבת במקרה של פיקוח נפש; היתר למכירת נשק לנכרי; היתר העמדת בהמה בפונדקאות נכרי. הלברטל טוען כי המאירי פיתח שיטה חדשה במשפט העברי ובה אין הבדל בין יהודים לגויים כי אם הבדל בין בעלי דתות לשאינם בעלי דתות ומוכיח זאת מדברי המאירי בסוגיות המובאות לעיל[2].
מועד פטירתו עריכה
בין החוקרים קיימת מחלוקת על קביעת מועד פטירתו של המאירי, שנת מותו נקבעה על ידי חלק מן החוקרים לשנת 1306 אולם ככל הנראה יש לאחרה עד 1316.[17]
לקריאה נוספת עריכה
- שמואל בנימין סופר, אור המאיר, תולדות רביו המאירי ז"ל וספריו, ירושלים תש"ב.
- משה הלברטל, בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובאנס - הוצאת מאגנס, 2003
- יעקב כ"ץ, בין יהודים לגויים, ירושלים תשכ"א, עמ' 116–128
- יעקב כ"ץ, סובלנות דתית בשיטתו של רבי מנחם המאירי בהלכה ובפילוסופיה, ב"החברה ההיסטורית בישראל", תשי"ג, ע' 30-15.
- בנימין זאב בנדיקט, מרכז התורה בפרובאנס: אסופת מאמרים, ע' 191-184, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1985
- אפרים אלימלך אורבך, "שיטת הסובלנות של ר' מנחם המאירי – מקורה ומגבלותיה", בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית בימי-הביניים ובעת החדשה – מוקדשים לפרופסור י' כ"ץ, ירושלים תש"מ, עמ' לד-מד
- אברהם גרוסמן, האישה במשנתו של ר' מנחם המאירי, ציון כרך סז, חוברת ג (תשס"ב 2002), ע' 291-253.
קישורים חיצוניים עריכה
ספרים
- ספר מגן אבות למאירי
- סדר הקבלה[18]
- פירוש המאירי לספר תהילים
- קריית ספר למאירי
- חיבור התשובה, ניו יורק תש"י, באתר היברובוקס
- כתב יד, קרית ספר, מוסקבה, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
אודות
- שמואל קלמן מירסקי, תולדות ר' מנחם המאירי וספריו, נדפס כמבוא לחיבור התשובה, ניו יורק תש"י
- שמואל בנימין סופר, אור המאיר - תולדות רבינו המאירי וספריו, ירושלים תש"ב, באתר אוצר החכמה
- "מְאִירִי, מנחם בן שלמה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמוד 78, באתר היברובוקס
- מרדכי מרגליות (עורך כללי), "מנחם המאירי", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1044–1051, באתר היברובוקס
- מנחם המאירי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- יעקב בלידשטיין, יחסו של ר' מנחם מאירי לנוכרי
, ציון נא (תשמ"ו), עמ' 153–166 - אברהם גרוסמן, האישה במשנתו של המאירי, באתר "דעת"
- אליקים קרומביין, כוונת הלב במצוות: ערך מול הלכה בתורתו של רבנו מנחם המאירי
- ישראל בן סימון, על מקורותיו של המאירי לפירוש משלי ולמושג 'אומות גדורות בדת', JSIJ 11, 2012
- יחיאל צייטקין, ר' מנחם המאירי כפרשן המקרא, JSIJ 14, 2018
- עדיאל ברויאר, "החידושים המיוחסים למאירי על עירובין", תרביץ פח [א] (תשרי תשפ"א), עמ' 73–107 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
מנחם בן שלמה המאירי (1249-1316), דף שער בספרייה הלאומית
| תקופת חייו של הרב מנחם המאירי על ציר הזמן |
|---|
 |
הערות שוליים עריכה
- ^ לפי שמואל קלמן מירסקי, מבוא לחיבור התשובה
- ^ 1 2 משה הלברטל, בין תורה לחכמה, מהדורה מתוקנת תשס"א
- ^ אמרי 1959, עמ' 28, הערה 1.
- ^ מירסקי תש"י, עמוד 12
- ^ עדיאל ברויאר, החידושים המיוחסים למאירי על עירובין, תרביץ פח, תשפ"א, עמ' 107-73
- ^ חזון איש, מועד סימן סז אות יב
- ^ במסכת ברכות, שבת, עירובין, פסחים וסוכה
- ^ בית הבחירה אבות, עמ' 70
- ^ חידושי המאירי על עירובין, ירושלים תשל"א, באתר אוצר החכמה; אך לדעת עדיאל ברויאר, חידושים אלו הם לתלמיד המאירי, ראה קישורים חיצוניים
- ^ חידושי המאירי על פסחים, באתר היברובוקס
- ^ חידושי המאירי על ביצה, באתר היברובוקס
- ^ בנימין בר-תקוה, "'אביר אזרחים לאור עולם כיצא': קדושתא לראש השנה קרוב לוודאי מאת מנחם המאירי", דרך אגדה יג (תשע"ו), עמ' 31–66.
- ^ תשובתו נדפסה בסוף בית הבחירה על מסכת אבות בהוצאת מכון אופק, ירושלים תשנ"ח.
- ^ יעקב בלידשטיין, "יחסו של ר' מנחם מאירי לנוכרי: בין אפולוגטיקה להפנמה", ציון נא [ב] (תשמ"ו), עמ' 165–166. (להורדה)
- ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראי"ה, ירושלים, תשמ"ה, איגרת פט.
- ^ דוד צבי הילמן, "לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים", צפונות א (תשמ"ט), עמ' סה-עב.
- ^ צובל תש"ז, עמ' צג-צו; לוי 1899, עמ' 110-111; מירסקי תש"י, עמ' 70-72.
- ^ יוצא לאור מחדש על פי כתב יד לנינגרד (פטרסבורג), אוסף פירקוביץ, בצירוף הערות הגאון רבי חיים פאלאג'י, ו'שערי ציון' לר' יצחק די לאטיש, היוצא לאור מחדש על פי כתבי יד אוקספורד ומוסקבה.