מרד גטו ורשה

גטו ורשה בלהבות בעת המרד
מורדי הגיטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943

מרד גטו ורשה (19 באפריל – 16 במאי 1943, י"ד בניסן - י"א באייר ה'תש"ג) היה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, והיה לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה.

הרקע למרד

גטו ורשה היה הגדול מבין כל הגטאות. כל עוד חשבו יהודי הגטו שהם יצליחו להישאר בחיים ולראות את קץ המלחמה, רובם תמכו בעשיית כל מאמץ למצוא דרך שתאפשר לקהילותיהם להישאר בחיים, כפי שהציעו ראשי היודנראט. הם היססו להתחיל בהתקוממות כל עוד יש שביב של תקווה להצלה, גם אם חלקית. הם העדיפו לנסות עד כמה שניתן להציל את חייהם על פני התנגדות, שהסיכוי להישאר בחיים בה הוא קלוש ביותר. ארגוני הלחימה נהפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך שיש ללכת בה, לביצוע מרד כעניין של כבוד כאשר יאזלו כל הסיכויים להינצל. באביב 1942 החל גירוש היהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. תוך חצי שנה מתחילת הגירוש ירד מספר יושבי הגטו מ-350 אלף לבין 55 ועד 60 אלף. רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו בגטו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למוות ודאי בטרבלינקה.

כדי לבצע את המרד היה צורך דחוף בנשק. המורדים היהודים הסתייעו במחתרת הפולנית להברחת נשק לתוך הגטו. המחתרת הפולנית הוקמה כדי להילחם בכוונת הנאצים להפוך את פולין למרחב המחיה של גרמניה הנאצית והיא הסכימה לסייע למורדים היהודים בגטו להילחם.

עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות יהודים לכוחות הנאצים:

כוחות ההתנגדות

אי"ל

דגל אי"ל (שחזור על סמך העדויות)
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ערך מורחב – הארגון היהודי הלוחם

ביולי 1942 קם בגטו ורשה אי"ל, שנועד לנהל מרד בנאצים. מפקדת הארגון היהודי הלוחם כללה נציגים של תנועות שונות בגטו, רובן תנועות נוער סוציאליסטיות:

אצ"י

דגל אצ"י (שחזור על סמך העדויות)
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ערך מורחב – ארגון צבאי יהודי

בתחילת 1940 קם בגטו ורשה אצ"י, אשר רבים מאנשיו היו רוויזיוניסטים. אנשיו הגיעו מקרב תנועת בית"ר, ברית החייל, תנועת הצה"ר, אך היו בו אחרים ללא שיוך מפלגתי מוגדר, בעיקר צעירים מקרב מעמד הבורגנות בוורשה. מנהיגיו היו:

הקשר בין שני הארגונים

למרות העובדה כי לשני הארגונים הייתה אותה מטרה - למרוד בנאצים, הם מעולם לא שיתפו פעולה, בשל ההבדלים האידאולוגיים: האי"ל ה"שמאלני" ראה באנשי אצ"י, הימני, פשיסטים. מנגד, אנשי האצ"י ראו באנשי האי"ל מערבבי אידאולוגיות המסכנים בכך את המפעל הציוני. שני הארגונים פעלו בגטו, כאשר האי"ל גדול יותר מבחינת מספר אנשיו, ואילו האצ"י גדול יותר מבחינת ציודו ונשקו. היו ניסיונות הידברות בין הארגונים, אולם הם כשלו. ניסיונם האחרון לשיתוף פעולה היה יום לפני פרוץ המרד,

ההכנות למרד

מפת גטו ורשה בזמן המרד. הצבעים מסמנים את שטחי הגטו המיושבים לאחר האקציה הראשונה. הנקודות מראות מקומות לחימה בזמן המרד. לפירוט נוסף לחצו על התמונה.
דגם בית הכנסת הגדול אשר פיצוצו בידי החיילים נאצים סימל את סופו של גטו ורשה
יהודים נכנעים בסיום המרד

המורדים מהארגון הצבאי היהודי ומהארגון היהודי הלוחם חפרו מקומות מסתור מתחת לבתים ובתוך תעלות הביוב ואגרו בהם מזון. את הנשק השיגו באמצעות יצירת קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגטו, שביקשה לסייע למורדים במאבק באויב המשותף הנאצי. עלות הנשק הייתה גבוהה, והגבילה את כמות הנשק שניתן היה לרכוש באמצעים הדלים שעמדו לידי המורדים. הנשק הוברח מפורק והורכב מחדש בגטו. כמו כן, המורדים אילתרו אמצעי לחימה מתוצרת עצמית, בעיקר בקבוקי מולוטוב.

מהלך הלחימה

תושבי הגטו הסתתרו בבונקרים. על פי האומדן, היו במסגרת הארגונים אי"ל ואצ"י ביחד כ-750 לוחמים.[1] ארגון אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', נלחם בעזרת טקטיקת צליפה-נסיגה על ידי חוליות חמושות ניידות. האצ"י, לעומתו, התבסס יותר על עמדות קבועות בבנייני הגטו, וזאת מאחר שהיה מצויד בחימוש כבד יותר. מפקד האצ"י, על פי המשוער, היה פאוול פרנקל.

המורדים הצליחו להפתיע את החיילים הנאצים. הנאצים הביאו כוחות משוריינים והבריחו את היהודים מהבונקרים באש ובגז. הגטו החזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי (כדי להמחיש את גודל ההישג , פולין כולה על חייליה וכוחותיה נפלה לידי הנאצים בתוך 28 יום). תעלות הביוב, שהיו עורק חשוב להעברת קשר, מידע ואמצעי לחימה, שימשו בתום המרד לבריחת יהודים בודדים לצד הפולני. ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהנאצים ביצעו אקציה. קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הנאצים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. במהלך חיפושי הנאצים אחר הבורחים הם נתקלו באש מיושבי הגטו, הפתעתם מן האש הביאה לנסיגתם המהירה מן הגטו.

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, נכנסו החיילים הנאצים לגטו במטרה לחסלו, בראשם עמד גנרל האס אס והמשטרה יורגן שטרופ. הם נעזרו בכוח שריון ובחיל רגלים שמנה כ-2,000 קלגסים.

כאשר צעדו החיילים הנאצים אל הגטו נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים, אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו, הביאה ליתרון זמני של המגינים על הנאצים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש.

בצהרי אותו יום חל אירוע סמלי ויוצא דופן על ידי כוחות המרד היהודיים. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו שני נערים, וקיבעו עליו שני דגלים: הדגל האדום-לבן, דגל הפולנים שאצ"י קיים קשר רציף עם המחתרת הפולנית ולאות זה הניף את דגל פולין, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו ואף מחוצה לו. עדויות מספרות כי קריאות שמחה פרצו אצל הפולנים למראה הדגלים, בשמעם את היריות והפיצוצים ובראותם את הדגלים מתנוססים מעל לכיכר; כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הנאצים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מורנובסקי. במשך ארבעה ימים ניצבו על הבית דגלי המרד. רק לאחר קרבות רבים הצליחו החיילים הנאצים להשתלט על הבית ולהוריד את הדגל ממנו.

בבוקר ה-20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה. בשלב זה החלו הנאצים להצית את בתי הגטו. פעולה זו הייתה היחידה שבכוחה היה להתגבר על ההתנגדות המזוינת בגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. החיילים הנאצים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והיהודים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות.

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר במילא 18

הסיוע שקיבלו הלוחמים מן הפולנים שמחוץ לגטו היה מועט. המחתרת הפולנית לא השתתפה כמעט בלחימה. יוזמה מקומית של אחד ממפקדי המחתרת הביאה לתקיפת עמדה נאצית ב-20 באפריל. הרדיו המחתרתי אשר שידר מלונדון, הודיע על ההתקוממות היהודית, אך שבועיים לאחר פריצתה. אנשי הארמיה לודובה ביצעו מספר פעולות, ובמיוחד פעלו כנגד קווי התחבורה של הנאצים אל הגטו, אך השפעת פעולות אלו הייתה מוגבלת.

הלחימה נמשכה מבית לבית עד ה-16 במאי. ב-8 במאי נהרגו אנילביץ', מנהיג האי"ל, וחברי מפקדתו בבונקר שלהם, ברח' מילא 18, כשהם לוחמים עד הסוף, ואיש מהם לא נפל חי בידי הנאצים. רבים שלחו יד בנפשם. כמה עשרות הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק). באותו יום כינס הגנרל יורגן שטרופ את כוחותיו לצפות בפיצוצו של בית הכנסת טלומצקה - בית הכנסת הגדול בורשה. בצעד סמלי זה בא הסוף למרד, ושטרופ דיווח למפקדו פרידריך וילהלם קריגר כי "גטו ורשה איננו עוד".[2]

על פי דיווחי המפקד הנאצי- שטרופ למפקדיו, 362 יהודים נהרגו בקרב ו-1330 נוספים נרצחו מיד לאחר שיצאו מן החפירות ונכנעו. מספר האבידות של הנאצים עמד על 17.

מורשת מרד גטו ורשה

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מעשה ידי נתן רפפורט. צד זה של האנדרטה מסמל את המרד והגבורה
כרזה שצייר הנריק הכטקופף, לקראת ציון חמש שנים למרד גיטו ורשה, פולין 1948

מרד גטו ורשה הוא המרד הגדול והמשמעותי ביותר של יהודים נגד הנאצים בשואה, וככזה הוא נחשב לסמל של התנגדות היהודים וגבורתם בזמן השואה. המורדים, באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו להחזיק מעמד ולעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הנאצית במשך כמעט חודש תמים. מרד גטו ורשה היה גם המרד היהודי הידוע היחיד במהלך השואה, בו הצליחו המורדים לגרום לאבידות משמעותיות יחסית בקרב האויב הנאצי.

יותר משנה לאחר דיכוי המרד בגטו, ב-1 באוגוסט 1944 פרץ מרד ורשה במהלכו התקוממה המחתרת הפולנית בעיר נגד הכובש הנאצי. המרד נמשך חודשיים ודוכא באכזריות על ידי הנאצים. כ- 200 אלף פולנים, רובם אזרחים נהרגו, וכ-85% מבתי העיר נהרסו. חלק מהמורדים היהודים ששרדו את המרד בגטו השתתפו גם במרד זה.

לאחר קום מדינת ישראל, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן - תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח - עדיין קרוב לתאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. אמנם, חלקים מהציבור הדתי הסתייג בקביעת יום זיכרון בתוך החודש השמח ביותר בשנה הוא חודש ניסן. התנגדות זו הביאה לנתינת דגש גדול יותר ליום הזיכרון שכבר נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל עשרה בטבת. ‏‏[3] סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה".

קיבוץ יד מרדכי קרוי על שמו הגיבור מרדכי אנילביץ', מנהיג האי"ל.

תנועת הנוער העובד והלומד מקדישה חלק נכבד מן המסע התנועתי לפולין, שכותרתו "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער - שואה וגבורה", ללימוד האתוס של מרד גטו ורשה. הרציונל החינוכי של המסע מלווה את התפתחותה של התנועה הציונית בגולה, ומגיע לשיאו באירועי המרידות בגטאות וההתנגדות היהודית בתקופת השואה. כמו כן, עוסק המסע בהנצחת פעילות הארגון היהודי הלוחם וחבריו בגטו ורשה ובמקומות אחרים בפולין בתקופת השואה.

קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם ברובו על ידי לוחמי הגטו ששרדו, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחווקה פולמן-רבן. בקיבוץ עומד מוזיאון בית לוחמי הגטאות, העוסק בהנצחת השואה בכלל ובהתנגדות היהודית בזמן השואה בפרט. הקיבוץ והמוזיאון עורכים מידי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה טקס, בו משתתפים מאות אנשים, ביניהם חניכי תנועות הנוער.

מצד אנשי המחנה הלאומי נשמעת לעתים טענה כי חלקם של לוחמי אצ"י במרד הושכח על ידי תנועת העבודה בשנות שלטונה עקב השתייכותם הפוליטית.

ביולי 2011 העניקה הכנסת לראשונה אות הוקרה, מטעם מדינת ישראל, ללוחמים במרד גטו ורשה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרד גטו ורשה


הערות שוליים

  1. ^ מרד גטו ורשה, באנציקלופדיה ynet
  2. ^ צילום המקור של דו"ח שטרופ, שהוברק ב-16 במאי 1943 למשרדו של מפקד האס אס והמשטרה בגנרלגוברנמן, קריגר. המסמך נמצא באתר אמריקאי למורשת השואה.
  3. ^ שנר משה, ‏מועדי ישראל - יום הזיכרון לשואה ולגבורה‏ - מכללת אורנים
  4. ^ הספר יצא גם כספר עיון בשם "עת לעשות להצלת ישראל - 'אגודת ישראל' בארץ ישראל לנוכח השואה 1945-1942"; הוצאת "מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון", אוניברסיטת בן-גוריון; באר שבע תשס"ז (2007).

גלריית תמונות מתוך דיווחו של יורגן שטרופ להיינריך הימלר