מריה קנבל
מריה אוסיפובנה קנבל (ברוסית: Мария Осиповна Кнебель; 18 במאי (6 במאי) 1898 - 1 ביוני 1985) הייתה שחקנית, במאית ואחת המורות המשפיעות ביותר בתיאטרון של התקופה הסובייטית.
 | |
| מריה קנבל | |
| לידה |
6 במאי 1898 (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביוני 1985 (בגיל 87) מוסקבה, ברה"מ |
| מקום קבורה |
בית הקברות ודנסקויה |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| תקופת הפעילות |
1924–1980 (כ־56 שנים) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
חייה עריכה
קנבל למדה בסטודיו של מיכאל צ'כוב לפני שהצטרפה ב-1921 לסטודיו השני של התיאטרון האמנותי של מוסקבה בניהולו של קונסטנטין סטניסלבסקי. בשנים 1924–1950 עבדה כשחקנית בתיאטרון האמנותי של מוסקבה וגילמה בו תפקידים רבים. היא החלה לביים ב-1935, בתחילה בתיאטרון ארמולובה. ב-1950 הפסיקה לשחק ובין 1955–1960 שימשה כמנהלת האמנותית של תיאטרון הילדים המרכזי במוסקבה, שם עזרה להזניק את הקריירות של במאים צעירים שאחר כך הפכו להיות בין החשובים ברוסיה, ביניהם אנטולי אפרוס ואולג אפרמוב. היא החלה ללמד ב-1932, עבדה בבית הספר לאמנויות הבמה ע"ש שפקין (1940-1948) ולאחר מכן לימדה תיאטרון באקדמיה הרוסית לאומנויות התיאטרון (גיטיס).
לעיתים קרובות מפחיתים בחשיבותה כמורה ותאורטיקנית של תיאטרון, משום שעבדה בתקופה בה 'גדודים' של במאים הוזמנו להפיק הצגות, ונשים כמעט ולא זכו לקרדיט עבור עבודתן כבמאיות. כך יצא שלעיתים קרובות שמה נדחק מאור הזרקורים. היא השפיעה רבות על במאים שדבקו במסורת סטניסלבסקי אך שאפו להתאים או לפתח אותה לאורך הקווים שהתווה מיכאל צ'כוב, שכתביו לא פורסמו בברית המועצות עד 1986.
בין תלמידיה שהפכו אחר כך לפורצי דרך בזרמים שונים של תיאטרון נמנים אנטולי וסילייב (מייסד בית הספר לאמנות הדרמה), אוסיף רייחלגאוז (מייסד בית הספר למחזאות מודרנית) ובוריס מורוזוב (תיאטרון מאלי).
שיטת הניתוח האקטיבי עריכה
תרומתה העיקרית לתאוריה של הדרמה היא 'שיטת הניתוח האקטיבי' של המחזה והתפקיד, אותה ביססה על מחקרי 'שיטת הפעולות הפיזיות' שפיתח קונסטנטין סטניסלבסקי בסוף ימיו. שיטת העבודה מציעה לשחקנים ובמאים סביבת עבודה מלאה ועשירה, עם חוקים, כלים, וחופש רב. בבסיס השיטה נמצא הרעיון לפיו השחקן הוא לא רק מבצע של פרטיטורת המחזה, הוא יוצר אותה מחדש תוך כדי ההצגה תוך שהוא משלב בין החומרים של המחזאי לחומרים שלו. לדברי סטניסלבסקי, תהליך שכזה הוא "הכרחי ליצירת יצירה חדשה ולא רק העלאה באוב של קלישאות ממוחזרות ומוסכמות תיאטרליות". שיטה זו הפכה להיות מתודת העבודה הדומיננטית בתיאטרון הרוסי והאירופאי.