מרסיליו פיצ'ינו
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: קישורים פנימיים. | |
מרסיליו פיצ'ינו (באיטלקית: Marsilio Ficino; 19 באוקטובר 1433 – 1 באוקטובר 1499) היה הומניסט ופילוסוף איטלקי בתקופת הרנסאנס המוקדם. נחשב לאחד מחשובי ההוגים בתקופה זו.
.jpg) | |
| לידה |
19 באוקטובר 1433 Figline Valdarno, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
1 באוקטובר 1499 (בגיל 65) וילה מדיצ'י בקרג'י, איטליה |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פיזה, אוניברסיטת פירנצה |
| תחומי עניין |
פילוסופיה |
| עיסוק |
פילוסוף, משורר, סופר, אסטרולוג, מתרגם, איש דת, רופא |
| מדינה |
רפובליקת פירנצה |
  | |
הגותו עסקה בתחומים שונים ומגוונים, החל ממיסטיקה, אסטרולוגיה וכשפים ועד נושאים פילוסופיים מובהקים יותר, כאתיקה ותאולוגיה. השפעה נוצרית רבה ניכרת על עבודתו והוא אף שימש ככומר. כאחד מחשובי חברי האקדמיה האפלטונית בפירנצה הושפע רבות מהזרם הפלטוניסטי והנאופלטוניסטי. הוא מוכר בעיקר בזכות העובדה שנחשב לראשון שתרגם את כתבי אפלטון במערב.
ביוגרפיה עריכה
מרסיליו פיצ'ינו נולד בעיר פיגילנה, עיר קטנה ליד פירנצה, בילדותו משפחתו עברה לפירנצה כשאביו קיבל משרה בבית החולים המקומי סנטה מריה נובה, לצד משרה זו אביו מונה להיות רופאו האישי של קוזימו דה מדיצ'י, שליטה של העיר. באופן טבעי, צופה מפיצ'ינו הצעיר לרשת בבוא היום את תפקידו של אביו כרופא. לאור זאת כבר מגיל צעיר החל פיצ'ינו לקבל הכשרה רפואית ראשונית. אך התעניינותו של פיצ'ינו הייתה נתונה דווקא לפילוסופיה. דה מדיצ'י שזיהה את הנטייה הזו אצל פיצ'ינו, ואפשר לו להתמחות בתחום, החל משנת 1456 הורה עליו ללמוד יוונית. לימודי היוונית נשאו פרי ופיצ'ינו במהרה החל לתרגם מזמורים אורפיים והומרים. פיצ'ינו עבד יחד עם ארבעה דורות של בית מדיצ'י ונשאר בפירנצה עד סוף ימיו. למרות זאת שמו התפרסם ברחבי אירופה והגיע לגרמניה, צרפת, הונגריה, פולין ועוד. לצד עיסוקו האינטלקטואלי, גילה פיצ'ינו גם עניין מתמשך בדת ורוחניות. בשנת 1450 הצטרף פיצ'ינו לאחווה פלורנטינית אשר שמה לה כמטרה להחיות את מה שכינתה "התאולוגיה העתיקה", תפיסה המגלה עניין בשיטות דתיות מן המזרח ורואה אותן כמבשרי התפיסה הנוצרית.[1] פיצ'ינו נמנה עם חברי קבוצה זו כעשר שנים. מאוחר יותר, בשנת 1473, החל פיצ'ינו לשמש ככומר קהילתי בפרוור של פירנצה בשם נוולי, ובשנת 1487 קודם והחל לשרת כקנון של האזור. במהלך חייו זכה פיצ'ינו לכבוד רב מצד אנשי הממשל והמשכילים כאחד.[2]
רקע אינטלקטואלי עריכה
קצת לפני הולדתו של פיצ'ינו, בראשית תקופת הרנסאנס, התחדש העניין בתרבויות הקלאסיות ובטקסטים עתיקים בכלל. מלומדים שונים החלו בניסיון לשחזר ולאסוף טקסטים מתקופות אלו, ובהם אישים כפרנצ'סקו פטרארקה, ג'ובאני בוקאצ'ו וסולטאטי האיטלקיים, ולצידם מלומדי ביזנטיון כמנואל כריסולארוס שסייעו במפעל גדול ממדים זה, וגאורגיוס גימסטוס פלתון, מלמד ביזנטי שתרם תרומה מכרעת להפצת כתביו של אפלטון במערב. כתבים אלו היוו מרכיב עיקרי למפעלו ההגותי של פיצ'ינו. עיקר מפעל התרגומים עד אותה תקופה התמקד בטקסטים של אריסטו, פלתון סייע לשנות מצב זה ובכך השפיע על הומניסטים שונים ובהם גם על שליט פירנצה, קוזימו דה מדיצ'י, שכאמור שכר את פיצ'ינו כדי לבצע את מלאכת התרגום. כחלק ממגמה זו של חידוש כתבי אפלטון התפתחה בפירנצה אקדמיה אפלטונית, היינו חוג בלתי פורמלי אשר כלל כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה כאנג'לו פוליציאנו, ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה ועוד, שהתכנסו יחד לדון בנושאים פילוסופיים. פיצ'ינו נתפס כאחד מהדמויות הבולטות של חוג זה. הוגים אלו הושפעו רבות מהישגיהם של ראשוני ההומניסטים אשר במידה רבה סללו לאחרונים את הדרך, אבל עם זאת פיצ'ינו ובני תקופתו היוו גם ראקציה חשובה לקודמיהם.[1] הדור הראשון של ההומניסטים בני המאה החמש עשרה, ראו את העיון כאלמנט משלים של החיים הפולטים והחברתיים. עבורם העיסוק בסוגיות מופשטות שאינן נוגעות לקיום היומיומי הוא מיותר ולא רלוונטי. בני תקופה זו כונו "ההומניסטים האזרחיים" על שום זיקתם לתחום זה, מגמת עיסוק זו נבעה לפחות בחלקה מהמצוקה הפוליטית הגדולה שנכחה בתקופתם ותבעה מאנשי הרוח להתמודד עמה. בתקופה זו היו מאבקים רבים בין ערי המדינה האיטלקיות השונות, ההומניסטים האזרחיים רתמו את כישרונותיהם כדי לספק עזרה לפירנצה עיר מדינתם.[1]
בשנת 1454, נחתם הסכם שלום לודי שסיפק שלום ושגשוג לאזור, ובכך מנע מבני דורו של פיצ'נו את ההכרח בעיסוק בסוגיות פוליטיות. כמו כן העובדה שפירנצה הפכה לסיניוריה כלומר שלטון יחיד ואיבדה את שלטון הרפובליקה שלה מנעה מההוגים להתערב בעניינים פוליטיים, התפקידים החשובים אוישו על ידי עושי דברם של משפחת מדיצ'י. כמצופה, פיצ'ינו וחברי חוגו גילו עניין רב יותר דווקא בסוגיות פילוסופיות מופשטות ותאורטיות יותר, הדבר ניכר בכך שאנשי התקופה כבר לא ראו את ההגות כמשרתת מטרה חיצונית אלא, הם דגלו באידיאל של הגות לשם הגות. ברוח זו אנשי התקופה ראו את אנשי ההומניזם האזרחי כעובדי שלטון מניפולטיביים ואופורטוניסטיים. ג'ובני פיקו דה לה מרינדלה אמר בהקשר זה: "את הדברים הללו[...] אני אומר נגד אלו המכנים את עצמם פילוסופים (קרי, ההומניסטים האזרחיים), שאינם פילוסופים כלל וכלל שהרי היות שכל חייהם עוצבו בסימן תאוות בצע ושאפתנות בידיעת האמת לשם עצמה". גם מרסליו פיצ'ינו כאחד ממייצגיה הגדולים של מגמה זו, הרבה לעסוק בנושאים מופשטים שנגעו למעמדו של האדם מול האל והבריאה.[1]
תפיסתו המיסטית עריכה
אחד מהמאפיינים העיקריים של החוג הנאו – אפלטוני, בניגוד להומניסטים האזרחיים, היה עיסוקם הרב של הנאו - פלטוניסטים ברעיונות ושיטות דתיות מיסטיות. ההומניסטים הראשונים, פטררקה ובני תקופתו, עסקו בעיקר בניסיונות שונים לבצע ניתוחים פילולוגיים והיסטוריים לטקסטים העתיקים אשר מעמדם זהה לכזה של כל טקסט אחר, לעומתם מרסליו פיצ'ינו וחבריו נטשו לחלוטין שאיפה זו וראו רבים מהטקסטים הדתיים כמקורות סמכות.[1]
כחלק מתפיסה זה גילה פיצ'ינו עניין רב בכתבים מיסטיים שייחסו לאל המצרי תחות, שמזוהה גם עם האל הרמס היווני. כתבים אלו מכונים הקורפוס ההרמטי, ועסקו באסטרולוגיה, מאגיה ומיסטיקה, הם נכתבו במאה השנייה והשלישית לספירה ככל הנראה באלכסנדריה שבמצרים. אך פיצ'ינו סבר בטעות כי כתבים אלו, נכתבו זמן רב לפני כתבי אפלטון והשפיעו עליהם. מעבר לכך סבר פיצ'ינו שכתבים אלו מכילים רמזים שונים לתפיסות נוצריות כהופעתו של ישו והשילוש הקדוש, לכן, הבנה מעמיקה של הכתבים הללו יכולה להביא את האדם למדרגות רוחניות נעלות, ודבקות באלוהות. כתבים אלו היוו את אחד ממקורות ההשפעה לתפיסת התאולוגיה העתיקה של פיצ'ינו, שמקורם של מערכות האמונה השונות הן זהות ויש לנסות ולאחד ביניהן.[3] רובם המוחלט של כתבים אלו לא היה מוכרים במערב בתקופה זו, וכשהם אלו הגיעו מביזנטיון לפירנצה, בשנות השישים של המאה החמש עשרה, הורה קוזימו דה מדיצ'י להפסיק ממלאכת התרגום של אפלטון לטובת כתבים אלו, שיצאו לדפוס בשנת 1471.[4]
הגותו הפילוסופית עריכה
עבור פיצ'ינו לא הייתה חלוקה ברורה בין פילוסופיה, דת ומיסטיקה. להפך, שאיפתו הרוחנית הייתה דווקא לאחד בין גופי ידע שונים אלו.[3] לכן ישנו אנכרוניזם מסוים בלהציג את הדברים באופן זה, אך למרות זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה כי פיצ'ינו השקיע רבות בהגותו של אפלטון ועל כך יש לייחד את הדיון. למרות עיסוקו הרב בנושא זה, לא ניתן לזהות משנה פילוסופית סדורה שהגו פיצ'ינו ובני דורו, סגנון הגותם היה אקלקטי. הגותו הפילוסופית עסקה בהיבטים שונים של האל ומוחלט ובמקומו של האדם ביחס אליו.[4]
בהתאם למסורת האפלטונית והנאו – אפלטונית שמהן הושפע רבות, פיצ'ינו נטה לראות את המציאות כמערכת אחת בעלת איכויות מעין אורגניות. המציאות כולה אינה אלא, שלשלת ארוכה של ישויות המתחילה באל וחורזת יחד את הבריאה כולה. פיצ'ינו תפס כי כול מדרגה בשרשרת נעלה מזו שמתחתיה במובן זה שהיא זו המעניקה לה את קיומה, יוצא מכך כי האל הנמצא בראש השרשרת הוא מקור קיומה של המציאות כולה. מתפיסה מוניסטית זו נגזר כי התשוקה של כל ישות וישות בעולם היא בעיקרה דבר חיובי ובשורשה היא מכוונת כלפי האל עצמו שהוא מקור כל הטוב. פיצ'ינו ראה את תכליתה ומהותה של כל ישות בעולם במילוי תשוקתה. הניסיון של הישויות השונות למלא את תשוקתן הוא מה שיוצר את הסדר בעולם כפי שאנו תופסים אותו. פיצ'ינו טען שמכיוון שהאל מושלם והתשוקה הפנימית של כלל היצורים מכוונת כלפי האלוהות, לכן ממילא נובע שגם העולם מושלם, ומימוש של כל תכלית פרטית של מי מהיצורים בסופו של דבר תורם לבריאה כולה. ישנו חריג אחד המסוגל להתנגד לתשוקתו, האדם, זאת מכיוון שהאדם נתון בקונפליקט והוא ניצב במאבק מתמיד בין שני כוחות, טבעו הרוחני וטבעו הגשמי. טבעו הרוחני מתבטא בחשיבה רציונלית המשותפת לאדם למלאכים ולאל ובחשיבה דיסקורסיבית הקיימת אצלו בלבד וטבעו החומרי מתבטא ביכולת ההולדה, החישה, והזדקקותו לאוכל ושתייה. שני כוחות הופכיים אלו נאבקים ביניהם, הכוח הרוחני מושך למעלה, אל הבריאות שנמצאת מעל האדם והכוח החומרי מושך למטה, אל הבריאות שנמצאת מתחתיו. מעמדו הייחודי של האדם מתבטא בכך שבחירתו היא זה שתכריע בין שני הדחפים הללו. ייחודו של האדם כיצור בוחר, הופך אותו לנעלה יותר על כל שאר היצורים הנבראים והוא שני לאל ולמלאכים בלבד.[5]
כמו כן מעבר לעסקו הפילוסופי הצר בשאלות מטאפיזיות ואתיות מופשטות, פיצ'ינו עסק גם בנושאים אחרים. ניתן להזכיר בהקשר זה את עניינו המיוחד באומנות, פיצ'ינו ראה ערך מיוחד בניסיון להשפיע על אומני התקופה. ידוע לנו כי בוטיצ'לי נעזר בפיצ'ינו כשזה בא לצייר את ציורו הידוע "הולדת ונוס". כמו כן גם אומנים נוספים, כלאונרדו דה וינצ'י, המלחין הגדול קלאודיו מונטוורדי ועוד, הושפעו ברמה מסוימת מתפיסותיו האפלטוניות.[3]
כמו כן פיצ'ינו עסק גם בסוגיות אדריכליות, הוא ראה את המבנה הארכיטקטוני כשיקוף מוחשי של מחשבתו של האמן. תפקידו של האמן הוא להוציא מן הכוח אל הפועל את הדימוי המנטלי הקיים בתודעתו, פיצ'ינו רואה מעשה זה כבעל איכויות רוחניות משום שהאקט האדריכלי המנסה להטביע צורה מסודרת בחומרי הבניין הוא למעשה ביטוי לכיבוש הרוח את החומר, רעיון המבטא את הלכי הרוח הפלטוניסטים של פיצ'ינו.[6]
קישורים חיצוניים עריכה
- מרסיליו פיצ'ינו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי מרסיליו פיצ'ינו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
מרסיליו פיצ'ינו (1433-1499), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 הרציג, תמר .על סף העת החדשה: אירופה 1350 – 1650, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה ,2014)
- ^ Valery Rees (1999). Marsilio ficino, renaissance man: history today.
- ^ 1 2 3 Edited and introduced by Angela Voss: Western Esoteric Masters Seris, Marsilio Ficino . (Berkeley, California, North Atlantic books, 2006)
- ^ 1 2 ארבל, בנימין. הרנסאנס האיטלקי: צמיחתה של תרבות חילונית (ירושלים: משרד הביטחון, מפעלי דפוס כתר ,2000)
- ^ Edited by: Ernst Cassirer, Paul oskar kristeller, jhon herman randall jr The Renaissance Philosophy of Man: Petrarca, Valla, Ficino, Pico, Pomponazzi, vivas .(chicago: the university of chicago,1948)
- ^ Kathryn Blair Moore (2009). Ficino’s Idea of architecture: in the ‘mind’s-eye view Quattrocento architectural drawings : Renaissance Studies Vol. 24 No. 3 . Institute of Fine Arts, New York University.