משבר הקיבוצים
| היסטוריה כלכלית של מדינת ישראל | ||
|---|---|---|
|
משבר הקיבוצים הוא כינוי למשבר כלכלי חריף שחוו וחווים חלק גדול מהקיבוצים בישראל. המשבר החל בתחילת שנות השמונים והתעצם לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, בה נעצרה האינפלציה, והתאפיין בצבירת חובות גדולים מצד הקיבוצים ובכושר החזר נמוך. למשבר התלוו בחלק מהקיבוצים גם משברים חברתיים ודמוגרפים. בשנים 1989 ו-1996 חתמו ממשלת ישראל, הבנקים והתנועות הקיבוציות על הסדר הקיבוצים, שני הסדרי חוב שנועדו לסייע בפתרון המשבר. המשבר הכלכלי והדמוגרפי היה זרז עיקרי לתהליכי השינוי העוברים על חלק גדול מהקיבוצים החל משנות התשעים.
לצד הקיבוצים שנקלעו למשבר ישנה קבוצת קיבוצים לא קטנה, אשר נראה כי המשבר פסח עליהם. קיבוצים אלו נשארו ברובם נאמנים לדרך ולערכים המסורתיים של הקיבוץ וחלקם הגדול מסייע עד היום בפרעון חובות הקיבוצים החלשים. במיוחד ניתן לציין את תנועת הקיבוץ הדתי, אשר מרבית קיבוציה לא נפגעו במשבר הקיבוצים, בשל המדיניות התנועתית להימנע מרווחים שאינם פרי עמל יצרני.
הרקע ההיסטורי למשבר
משבר הקיבוצים בשנות השמונים לא היה המשבר הכלכלי הראשון של הקיבוצים. קדמו לו משברים רבים, שבעקבותיהם באו גם הסדרי חובות רבים. הסדר החובות הראשון בוצע בשנת 1924 והסדר החובות הבא היה בסוף שנות החמישים בעקבות שורת משברים פוליטיים שגרמה הערצת ברית המועצות ושהובילו המנהיגים הראשיים, טבנקין ויערי לצורכי הישרדות מנהיגותם[1]. לאחר מכן התרחש פילוג הקיבוץ המאוחד ב-1951, משבר משפטי פראג בקיבוץ הארצי שבו סולקו מאות צעירים שמאלנים ב-1953, ופילוג מפ"ם ב-1954. המשברים הובילו לעזיבות המוניות והתמוטטות כלכלית של קיבוצים, בעוד רבים אחרים נקלעו לחובות במאמציהם להסבת כלכלתם מגידולים שהפכו בלתי-רווחיים עקב עודפי ייצור, לגידולי יצוא ולתעשייה, בעוד שהבנקים לא רצו לממן הסבה זו מחוסר מספיק בטחונות. בעקבות משברי התנועה הקיבוצית, הוקם במשרד החקלאות אגף שתפקידו היה לבצע תוכנית הבראה בקיבוצים. אגף זה פיתח ב-1958 את תוכנית האשראי המרוכז, שבמסגרתה הוצמד כל קיבוץ ל"בנק מרכז". שלושת הבנקים המרכזים היו בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק החקלאות. באותו הסדר חובות נמחק חלק מחובו של כל קיבוץ, וחלקו האחר של החוב נפרס מחדש, כשהבנק המרכז אחראי למתן אשראי לפיתוח הקיבוץ.
בכל אותן שנים התגבשה ההכרה בממשלת ישראל, בבנקים ובתנועות הקיבוציות, כי הממשלה ערבה, למעשה, לחובות הקיבוצים, ותדאג בדרך כזו או אחרת לפרעונם מול הבנקים. הכרה זו התגבשה במהלך השנים שבהן שלטה הממשלה באופן מוחלט בשוק ההון, ודאגה להקצות אשראי למטרות נבחרות על-פי סדר העדיפויות שלה. כפי שמתאר זאת אתר משרד האוצר:
- "צורכי הפיתוח בשנותיה הראשונות של המדינה, שבהן גדלה האוכלוסייה בשיעורים גבוהים הובילו למעורבות גבוהה זו של הממשלה בשוק ההון. באותן שנים היה שוק ההון קטן ובלתי מפותח, ובמשק שררה אי ודאות רבה. הממשלה ריכזה בידיה סכומים גדולים והקצתה אותם ליעדים מועדפים על פי מדיניותה".
תפקידם של הבנקים במערכת היה טכני: הם שימשו צינור להזרמת האשראי הממשלתי, בלי שיבצעו למעשה הערכת סיכוני אשראי כפי שמתבקש במערכת של שוק חופשי.
נוסף על האשראי הישיר שקיבלו מהבנקים, נהנו הקיבוצים גם מאשראי שהגיע מקרנות תנועתיות ומארגוני הקניות הארציים והאזוריים שהקימו. במסגרת אותו אשראי נחתמו ערבויות שכונו "ערבות סדין," שבהן כל קיבוץ ערב לחובות הקרנות התנועתיות, ובאמצעות מנגנון זה לחובות כלל הקיבוצים. ערבות סדין זו נתנה למערכות הפיננסיות בקיבוצים ובבנקים את ההרגשה כי ניתן יהיה להתגבר בעתיד על כל משבר. מצד שני רמת המנהיגות המקומית בקיבוצים ירדה משום ששמרנות הנהגת התנועות הקיבוציות, בה לא הייתה תחלופה למעשה עד שנות ה-70, הביאה לבריחת מוחות ולעזיבה של חדשנים ויזמים אשר פעלו לפי האתוס הקיבוצי. לעומת זאת, חדשנים שתיעשו את המערכת הקיבוצית באופן אנטי-קיבוצי, אוטוקרטי, עבודה שכירה ופריבילגיות למנהלים התחזקו והיו לכוח הקובע במערכת הקיבוצית, הפריזו בהשקעות בפיתוח מפעליהם כדי לצבור כוח ולמנוע את הפעלת נורמת הרוטציה עליהם. הבנקים נתנו להם הלוואות מופרזות בשל אותה הרגשה. כך צמחו פילים לבנים רבים והתפתחה מגלומניה בקרב ההנהגה.
הרקע הכלכלי למשבר
בדיון שהתפתח בעקבות משבר הקיבוצים הועלו הסברים שונים לפריצתו. הבנקים, באופן טבעי, וחלקים גדולים בציבור הישראלי ראו בהתנהלות הקיבוצים את הסיבה העיקרית למשבר, בעוד שהקיבוצים נטו, באופן טבעי, להטיל חלק גדול מהאחריות על הבנקים ועל הממשלה.
הטענות העיקריות שהופנו כלפי הקיבוצים נגעו בנקודות הבאות:
- השקעות ללא הצדקה כלכלית: בגלל האשראי הקל, השקיעו הקיבוצים סכומים נכבדים בתעשייה ובחקלאות, לעתים ללא הצדקה כלכלית, ובלי בחינה מספקת של ההשקעה מבחינת ניהול סיכונים פיננסיים.
- חוסר יעילות בהקצאת הון אנושי ופיזי: הטענה הייתה כי השקעות שבוצעו בתעשייה ובחקלאות, לא תופעלו ביעילות בגלל הרצון לצמצם את השימוש בעבודה שכירה (מסיבות אידאולוגיות), או בשל היעדר נכונות מספקת מצד חברי הקיבוץ לעבוד במשרות מסוימות ובמשמרות.
- נטילת הלוואות בלתי צמודות: בשנות האינפלציה הגבוהה, שהגיעה עד למעלה מ-400 אחוז בשנה, המכשיר הפיננסי המקובל לגיוס הון היה הלוואות בלתי צמודות למדד שנשאו לעתים תשואה ריאלית חיובית עבורם. כאשר נעצרה האינפלציה, הפכה הריבית על ההלוואות לרצחנית. הקיבוצים ככל עסק כלכלי לא יכלו להציג רווחים בשיעור זה (אשר כאמור היה למעלה מ-400%), והדבר הוביל לתפיחת החוב בגין ההלואות.
- עיסוק בספקולציות בשוק המניות: בניגוד לאידאולוגיה הקיבוצית, שרוממה את העבודה ואת הייצור וגינתה עשיית רווחים ספקולטיביים, השתתפו הקיבוצים, בייחוד דרך הקרנות התנועתיות, במסחר בבורסה לניירות ערך, וספגו הפסדים כבדים בעת מפולת מניות הבנקים ב-1983.
מחקרים חדשים שעשו אנתרופולוגים בקיבוצים (ראה בספר Transforming Kibbutz Research, 2008), מראים איך הובילו גורמים חברתיים למשגים הללו, בעוד טענת חוסר היעילות בהקצאת כוח אדם נסתרת במידה רבה בעובדה שקיבוצי עבודה עצמית רבים נותרו שיתופיים בשל הצלחתם הכלכלית. גורם חברתי ראשי היה חוסר מנהיגות כתוצאת נורמת הרוטציה שעודדו ראשי התנועות הקיבוציות להבטחת שליטתם בקיבוצים: מנהלי קיבוצים שמרנים וחסרי חשיבה ביקורתית שהיו נאמנים להם קודמו בתום כהונה קצרה לעסקנות בתנועות וארגונים אחרים, בעוד שהביקורתיים והחדשנים שקידמו את קיבוצם לרוב לא קודמו ונאלצו לחזור לשורה או שעזבו. הודות למשרותיהם הרמות נעשו העסקנים הלויאליים למנהלי קיבוצם בפועל, דאגו לנאמנותו למנהיגים וקידמו לניהולו חסרי חשיבה ביקורתית כמותם. תכונה משותפת זו להם ולנאמניהם המנהלים הפורמליים מסבירה רבים מהמשגים הנ"ל.
הטענות שהופנו כלפי הבנקים היו:
- הסתמכות על הממשלה שתדאג לכיסוי החוב: למרות שידעו כי מול האשראי שניתן לקיבוצים לא היו מספיק ביטחונות וגם לא שיקול כלכלי מספיק מצד הקיבוצים, המשיכו הבנקים במתן האשראי, על בסיס ההנחה כי כאשר יווצר הצורך תחלץ המדינה לעזרה ותדאג לפרעון החוב.
- חישוב חוב מקפח: הבנקים נהגו שלא לפי החוק באופן חישוב החוב, שתפח לממדים אדירים מאמצע שנות השמונים. וזאת, על ידי הפעלת צורות חישוב, שקיפחו את החייבים. לטענת הקיבוצים, הפעלת שיטות אלו במצב של ריבית ריאלית של עשרות אחוזים גרמה לניפוח החוב בצורה משמעותית ביותר.
כלפי הממשלה נטען כי תוכנית עצירת האינפלציה שהופעלה ביולי 1985 הייתה דרסטית מדי וגרמה לריבית ריאלית של מאות אחוזים, מצב שפגע במיוחד בסקטור החקלאי שבו קיימים צורכי אשראי מובנים כתוצאה מ"תהליך הייצור" החקלאי הנמשך על-פני חודשים רבים. כמו כן חלק מההשקעות בחקלאות מניבות פירות רק אחרי שנים, למשל במטעים ובטיפוח בקר וצאן, וגם תעשייה מוכוונת יצוא שאותה עודדה הממשלה מצריכה אשראי ניכר.
התפתחות המשבר בשנות ה-80
במאי 1977, עלתה מפלגת הליכוד לשלטון, לראשונה לאחר שלושים שנות שלטון מפלגת העבודה. ראש הממשלה החדש מנחם בגין מינה את שמחה ארליך מסיעת הליברלים בליכוד לתפקיד שר האוצר. ארליך הנהיג רפורמה כלכלית, שכוונה לשנות את אופיו של המשק הישראלי ולהעבירו מהתנהגות על-פי אידאולוגיה סוציאליסטית להתנהלות בעלת מאפיינים קפיטליסטיים יותר. בעקבות הצעדים הכלכליים שננקטו, שלא לוו בצמצום תקציבי הממשלה, זינקה האינפלציה מ-34 אחוז ב-1977 ל-131 אחוז בשנת 1980.
למרות חילופי שרים במשרד האוצר ולמרות תוכניות כלכליות שנועדו לעצור את האינפלציה, לא בוצע הצעד החיוני של צמצום תקציבי הממשלה, והאינפלציה המשיכה לדהור ולתפוח עד שהגיעה בשנת 1984 לשיעור של כ-374 אחוז לשנה. שנים אלו היו שנות הזוהר של אשפים פיננסיים לרגע, שהצליחו לתמרן בין האינפלציה המשתוללת והדולר שהתחזק בקביעות מול הלירה והשקל, והפיקו רווחים נאים מהתנודתיות ואי הוודאות בשוק ההון. למרות שעם עליית הליכוד לשלטון איבדו הקיבוצים, שהיו מזוהים עם מפלגת העבודה, את יכולתם להשפיע באופן משמעותי על קבלת ההחלטות במוקדי הכוח הפוליטיים, רבים מהם ובמיוחד ראשי הארגונים הבין-קיבוציים הבלתי-מתחלפים שהיו השליטים-בפועל של המערכת הקיבוצית (למשל מנכ"ל תשלובת מילואות אושי פרידמן), המשיכו לנהוג באופן דומה לזה שנקטו בתקופת שלטון מפלגת העבודה, כשהם סמוכים ובטוחים כי השלטון יפרוש לרגליהם רשת ביטחון במקרה הצורך, כפי שנעשה בעבר. הנהגת התנועה הגדולה ביותר, התק"ם אף החלה בהקמת עשרות קיבוצים חדשים בלא מימון ממשלתי וסוכנותי שבו הוקמו בעבר קיבוצים חדשים, גייסה מאות עסקנים חדשים הן למימוש ההקמה זו והן לצרכים לא-חיוניים, ובמקביל עודדה את הקיבוצים להעלות את רמת החיים אף שברובם לא הייתה רווחיות שתצדיק זאת. בשל חולשת מנהיגויות הקיבוצים המקומיות רובן נגררו אחריה ושאר ראשי הארגונים הנ"ל, ורק מיעוט, בעיקר בקיבוצים שתועשו בהצלחה בעבודה עצמית כגון חצרים, גבע, כפר עזה, משמר העמק, גן שמואל, ואחרים נזהרו יותר בהשקעותיהם ובהעלאת רמת החיים.
חלק גדול מגזברי הקיבוצים הבין שבמציאות שכזאת, משתלם לקבל הלוואה לא צמודה בריבית ריאלית בגובה סביר ביחס לשיעור האינפלציה השורר במשק באותה עת, לרכוש בכספי ההלוואה טרקטור, או מכונה למפעל, ולהניח כי בגלל המשך דהירת האינפלציה והאצתה, החזר ההלוואה יהיה בפועל בריבית ריאלית שלילית. תופעה זו, בצירוף היכולת לגייס אשראי בקלות יחסית, הביאה להשקעות כבדות ולא תמיד נחוצות, בעיקר בתעשייה, אך גם בחקלאות.
נוסף על-כך, באוקטובר 1983 צנחה הבורסה, ונסגרה לתקופת מה, בעקבות משבר מניות הבנקים. נפילת הקרנות של התנועות הקיבוציות במשבר זה הייתה קשה והן ספגו הפסדים כבדים.
אחרי הבחירות ב-1984 הורכבה ממשלת אחדות לאומית בראשותו של שמעון פרס, כאשר בתפקיד שר האוצר כיהן יצחק מודעי. ממשלה זו השכילה לרתום את ההסתדרות ואת התעשיינים לעסקת חבילה שזכתה לשם תוכנית הייצוב הכלכלית שהופעלה ביולי 1985 וכללה קיצוץ של 30 אחוז בשכר העובדים, הקפאת שער החליפין של הדולר והקפאת מחירים. הייתה זו תוכנית של הרגע האחרון, שכן החל מתחילת 1985 החל המשק הישראלי מסתחרר לקראת התמוטטות כלכלית ממש. הייתה זו גם התוכנית הראשונה שכללה צעד ממשי של קיצוץ בהוצאה הממשלתית. להפתעת רוב הציבור, התוכנית הצליחה והאינפלציה ירדה במהירות. משיעור של למעלה מ-400 בשיאה צנחה האינפלציה כבר במחצית השנייה של שנת 1985 לשיעור של 100 אחוז, בשנת 1986 לקצב שנתי של 48 אחוז ב-1986 ובשנים שלאחר מכן לרמה של 15-20 אחוז בשנה. אולם הצלחה זו אמנם הצילה את הבנקים שעברו לבעלות הממשלה ב-1983, אבל נקנתה במחיר כבד למגזרי המשק שהיו בעלי חוב גדול כגון רוב המשק הקיבוצי, המושבי וההסתדרותי. כלומר הממשלה הצילה את המגזר שעבר לבעלותה משום שהפך חדל פרעון ב-1983, הבנקים, ומוטטה חלק גדול מהמגזר היצרני וגרמה אבטלה המונית. עסקת החבילה הייתה אמורה לכלול מנגנונים למניעת התמוטטויות אלו, אולם מנגנונים כאלה לא הופעלו. שר האוצר וראש הממשלה לא דאגו להקמתם, וכנ"ל כלכלני האוצר שהכינו עצמם לקריירה שניה במשק הפרטי ובעיקר במגזר הפיננסי לאחר עזיבת האוצר (כיום רבים מהם אכן שם), חלקם אף שמח להתמוטטויות המשק הקיבוצי, המושבי וההסתדרותי שעד אז התחרו בהצלחה במשק הפרטי.
עוד לפני תוכנית הייצוב היו שרויים חלק מהקיבוצים במצב כלכלי קשה ועם חובות מעיקים. לאחר תוכנית הייצוב וירידת האינפלציה, הפכה הריבית הריאלית של ההלוואות הלא צמודות בבת אחת לריבית רצחנית של מאות אחוזים (כ-230% בממוצע מצאה הכלכלנית אסתר אלכסנדר). חובות רבים של חלק גדול מהקיבוצים הוכפלו בזמן קצר וכדי להמשיך ולהתנהל באופן שוטף נאלצו הקיבוצים ליטול הלוואות נוספות. הלוואות אלו רק העמיקו את חובות הקיבוצים, ודרדר חלק גדול מהם למצב של חדלות פרעון.
בשנת 1982 עמד חוב הקיבוצים החברים בשתי התנועות הקיבוציות הגדולות, התק"ם והקיבוץ הארצי, למערכת הבנקאית על כ-2 מיליארד ש"ח (בערכי סוף שנת 1993). ב-1989 כבר עמד אותו חוב על סכום של כ-12 מיליארד ש"ח.
הסדר הקיבוצים
להסדר הקיבוצים הראשון קדמו נסיונות ליצירת תוכניות לפתרון הבעיה. בתחילה של התנועות הקיבוציות בתוך עצמן, ולאחר מכן בשיתוף עם הבנקים, אולם תכניות אלו לא נשאו פרי. בסוף 1989, לאחר שנה שלמה של דיונים, בין התנועות הקיבוציות, הבנקים והאוצר הושג הסדר משולש שעקרונותיו המרכזיים היו:
- מחיקת 2 מיליארד ש"ח (בערכי סוף 1993) מתוך חובות הקיבוצים על ידי הבנקים.
- מחיקת 1.3 מיליארד ש"ח נוספים על ידי הבנקים במימון הממשלה.
- גיוס 1.7 מיליארד ש"ח להחזר חוב למערכת הבנקאית על ידי התנועות הקיבוציות בצורה של מימוש נכסים תנועתיים ומלווה פנימי בין הקיבוצים באמצעות הטלת העול לתשלום החוב על הקיבוצים החזקים.
- פריסה מחדש לזמן ארוך של 6.7 מיליארד ש"ח מן החוב, בריבית צמודת מדד של 4.5% לשנה מול פקדונות ממשלתיים שהועברו למערכת הבנקאית.
- ביטול הערבויות ההדדיות בין הקיבוצים (ערבות הסדין), הפסקת פעילות הקרנות התנועתיות כנותנות אשראי וערבות והסבת כל חובות הקרנות וארגוני הקניות הארציים אל חובות הקיבוצים הבודדים.
- לכל קיבוץ נקבע "כושר החזר", שהוא הסכום שאותו קיבוץ יכול לשלם כהחזר חוב בכל שנה על פי אמצעי הייצור שלו.
- הופעלה מערכת פיקוח של הבנקים על התוכניות השנתיות של הקיבוצים כולל מערכת קריטריונים שעל הקיבוץ היה לעמוד בהם כגון: רמת הוצאות מחייה, השקעות, לקיחת הלוואות חדשות, ועוד.
- הקמת מטה הסדר הקיבוצים שאמור היה לפקח על ביצוע ההסדר ואשר הוגדר כנאמן של שלושת הצדדים להסדר.
בפועל, לא בוצעו כל המחיקות שנקבעו. הריבית שהושתה על החוב שנותר, גם היא הייתה גבוהה ממה שנקבע בהסדר, חלק גדול מהקיבוצים לא הצליח לעמוד בכושר ההחזר שנקבע לו וחובם הלך וגדל. כבר בתחילת שנות התשעים החלו דיונים על הסדר נוסף. בסופו של דבר, הוחלט כי "ההסדר המשלים" יתחיל ב-1994, אולם ההסכם עצמו נחתם רק ב-1996. בהסדר המשלים נקבעו העקרונות הבאים:
- הקיבוצים חולקו לקיבוצי נדל"ן ולקיבוצי פריפריה.
- חובם של כל הקיבוצים הוגדר מחדש כך שיפרע, על ידי כושר ההחזר שנקבע להם בעבר, במשך 20 שנה. שאר החוב שנותר לכל קיבוץ הוגדר כ"בלון".[2]
- חוב ה"בלון" של קיבוצי הפריפריה נמחק. על חוב ה"בלון" של קיבוצי הנדל"ן נקבע כי יפרע על ידי השבת הנדל"ן למינהל מקרקעי ישראל וקבלת פיצוי על הקרקע.
- הקיבוצים יעבירו למדינה 25 אחוז מאחזקותיהם בתנובה לעת הפיכתה לחברה בע"מ.
בשנים שחלפו מאז חתימת ההסדר המשלים ועד סוף 2003 הצטרף להסדר רוב מוחלט של הקיבוצים (מתוך 135 קיבוצים שאמורים היו להיכנס להסדר). ההסדר עורר לא מעט ביקורת בציבור הישראלי. רבים טענו כי יש בהסדר זה משום העדפה של מגזר מסוים, המפלה עסקים רבים שהתמוטטו באותן שנים כתוצאה ממדיניות הממשלה. עם זאת, יש לזכור כי ההסדר שרת לא רק את הקיבוצים, אלא גם את הצדדים האחרים להסכם. הבנקים, שחוב הקיבוצים הענק העיק עליהם מאוד ואיים למוטט את חלקם, שיפרו את מצבם הפיננסי בעקבות העברת פקדונות הממשלה אליהם. כמו כן, בעקבות ההסדר הם הצליחו להגדיל בצורה משמעותית את גביית החוב מקיבוצי ההסדר בהשוואה לזמן שלפני חתימת ההסדר המשלים. הממשלה שהחזיקה בבעלות על הבנקים לאחר הלאמתם בעקבות משבר המניות הבנקאיות, נהנתה מהסדרת חובות הבנקים ומהפכתם לנכס אטרקטיבי שניתן למוכרו במחיר נאה. עוד יש לזכור כי הסדרים שכאלו נעשו עם מגוון מוסדות אחרים, כגון מפעלים, קונצרנים (כדוגמת כלל וכור), ועם רשויות מקומיות אחרות.
מצב הקיבוצים כיום
כבר בדיונים שקדמו להסדר הקיבוצים, התנגד חלק לא מבוטל מראשי התנועה הקיבוצית להסדר, בטענה שהוא גוזר כליה על הקיבוצים, משום שכושר ההחזר שנקבע להם גבוה מדי ולא יאפשר צמיחה מחודשת. במידה מסוימת, ניתן לומר שהצדק היה איתם כיוון שבפועל, למרות שיפור בביצועים העסקיים של חלק גדול מהקיבוצים בשנים האחרונות, חלק גדול מקיבוצי ההסדר אינו עומד בפרעון החוב שנקבע לו. בנוסף, מרכיב חשוב בהחלטות על עזיבת הקיבוץ שקיבלו חלק גדול מחברי הקיבוצים בשנות התשעים, במיוחד חברים שמלאו תפקידים מרכזיים בקיבוציהם, היה ראייתם את הקיבוץ, תחת ההסדר, כגוף חסר אפשרות צמיחה, אשר רמת החיים האישית של החבר בו תהיה קפואה במשך כל שנות ההסדר (עד שנת 2013). ההסדר החיש את בריחת המוחות מהקיבוצים ובכך עשה אותם בלתי-יצירתיים והחיש את הפיכתם לגופים כלכליים המאמצים פתרונות ארגוניים של החברה הקפיטליסטית המנוגדים לעקרונותיהם ומובילים לפירוקם, כפי שאכן אירע ברוב הקיבוצים.
מאידך, יש הטוענים שהסדרי החוב שלוו בשנים הראשונות בבקרה ופיקוח על התנהלות הקיבוצים מצד הבנקים, הביאו בסופו של דבר להתנהלות כלכלית נכונה יותר בחלק גדול מהקיבוצים, דבר שאיפשר להם לשפר את ביצועיהם העסקיים בשנים האחרונות. אולם בצד ביצועים עסקיים משופרים נעלמה במרבית הקיבוצים התרבות השוויונית והשיתופית הקיבוצית ורק מיעוט קטן נותר שיתופי כשגם בו מתרבים הסדרים קפיטליסטיים. כיוון שהשינוי נדחף ממניעים כמו מצוקה כלכלית ודמוגרפית, בריחת מוחות רבים וייאוש רב מהעבר השיתופי (שלכאורה הוביל למשבר), אפסו הנסיונות לשקם את הקיבוצים באופן שיתופי ודמוקרטי. מתוך כך, הפך המשק הקפיטליסטי הישראלי המשגשג למודל החיקוי של קיבוצים רבים. הוטמעו מנגנוני תגמול כספי לפיהם כל אדם מרוויח בהתאם לעיסוקו, דבר שגרם לירידה פתאומית של רמת החיים עבור רוב רובם של חברי הקיבוץ. רבים הפכו בן לילה לפועלים בלתי-מקצועיים או לכל היותר מקצועיים, ומנגד, המנהלים שהיו בני קיבוץ שרכשו השכלה על חשבון הקיבוץ, השוו את רמת חייהם בהתאם לרמה המקובלת במשק הפרטי (פי 5-10 מחבריהם שמימנו את לימודיהם). מנהלים אלה היו אמורים לדאוג לפנסיה הוגנת לחברים הוותיקים, אך כשם שלא נעשה צדק בתגמולם, כך גם רובם אינם עושים צדק לותיקים שבנו את הקיבוץ שהם מנהלים והפנסיות אינן מגיעות למינימום שקבעה התנועה הקיבוצית; לאחרונה התפרסם למשל שקרוב ל-1000 חברי קיבוץ פנו ב-2008 לקבלת סיוע מעמותות לנזקקים, וניתן לשער שרובם הם מאותם ותיקים.
מפרסום שהוציאה התנועה הקיבוצית ביולי 2004 עולה כי קיימת בתנועת הקיבוצית מגמת שיפור בנתונים הכלכליים וכי החל משנת 2003 נבלמה הירידה הדמוגרפית שאפיינה את התנועה הקיבוצית בעשרים השנה האחרונות. למרות הנתונים החיוביים בפרסום זה, כדאי לציין שמדובר בממוצעים וכי על פי פרסום של "ברית פיקוח" (גוף המבקר את הדוחות הכספיים של חלק גדול מהקיבוצים) מינואר 2005, ניתוח הדוחות הכספיים של מעל ל-200 קיבוצים מצביע על שונות גדולה בין הקיבוצים ובנוסף, עולה מן הדו"ח כי "שליש מהקיבוצים נמצאים בהפסד תפעולי מתמשך ומצבם מדאיג מאוד". אחת התופעות הבולטות היא שכמעט כל הקיבוצים שנותרו שיתופיים הם בין הרווחיים שבקיבוצים, וכיון שהם כרבע מכלל הקיבוצים, הרי שכמעט מחצית מהקיבוצים שהפכו קפיטליסטיים לא הצליחו בכך להיחלץ מכשלונם הכלכלי וכנראה גם לא הדמוגרפי. זו הסיבה שכמעט כולם פנו לפתרון של הרחבה קהילתית, הוספת שכונות של בתי אנשים פרטיים על חלק מאדמת הקיבוץ, רבים מהם בני קיבוץ שעזבו ושמחים לשוב לגור ליד הוריהם בלי לקחת אחריות על קיבוצם.
בינואר 2008, לאחר השלמת עסקת מכירת תנובה, מילאה התנועה הקיבוצית את חלקה בהסדר הקיבוצים והשיבה 25% מהאחזקות שברשות קיבוציה למדינה שערכן שווה ל-100 מיליון דולר. במקביל, נערכו הסדרי חובות חדשים למספר קיבוצים, על בסיס הכספים שהגיעו לאותם קיבוצים בעקבות המכירה והוקצו לפרעון חוב שבפיגור למערכת הבנקאית[3], ולסוכנות היהודית[4].
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוסף לניר, המשבר הדמוגרפי בקיבוץ, רמת אפעל: יד טבנקין, 1993.[5]
- יוסף לניר, הקיבוץ בחברה הישראלית – פתולוגיה של משבר, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 2004.
- דניאל רוזוליו, השיטה והמשבר – משברים, הסדרים ושינויים בתנועה הקיבוצית, תל אביב: עם עובד, 1999.
קישורים חיצוניים
- על הסדר הקיבוצים מתוך אתר "יד טבנקין"
- דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת העוסק גם בנושא הסדר הקיבוצים ובמצב הקיבוצים היום
- פרסום התנועה הקיבוצית מיולי 2004 הטוען לצמיחה
- עמירם כהן, קיבלו את הבית, שילמו באידאולוגיה דה מארקר, 11.12.2009
הערות שוליים
- ^ ראה: www.transformingkibbutz.com
- ^ כ"בלון" הוגדר חוב שאין ביכולת הקיבוץ לפרוע בדרך של שימוש באמצעי היצור שלו. נקבע שחוב ה"בלון" לא יפרע על ידי הקיבוץ לעת עתה, אולם יעמוד לחובתו עד אשר יוחלט כיצד לנהוג בו
- ^ רם דגן, ההפרשות של לאומי והפועלים יצטמצמו בכ-150 מיליון שקל הודות לעסקת תנובה, באתר TheMarker, 17 בינואר 2008
- ^ יעל פולק, בעקבות מכירת תנובה: הקיבוצים מעבירים כ-70 מיליון שקל לסוכנות היהודית, באתר TheMarker, 14 בינואר 2008
- ^ ביקורת: שאול זרחי, ד"ר יוסף לניר, המשבר הדמוגרפי בקיבוץ, בעיות בינלאומיות לב (61), 1993, עמ' 103-101.
| ההיסטוריה של מדינת ישראל | |||
|---|---|---|---|
|
.png)