ויקיפדיה

משלחת נמרוד

המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה 1907–1909, המוכרת בשם משלחת נמרוד (באנגלית: Nimrod Expedition), הייתה הראשונה בשלוש משלחות לאנטארקטיקה בראשות ארנסט שקלטון. מטרתה העיקרית, בתוך מגוון של יעדים גאוגרפיים ומדעיים, הייתה להיות הראשונה שתגיע אל הקוטב הדרומי. מטרה זו לא הושגה, אבל מסעה של המשלחת דרומה הגיע אל קו הרוחב הדרומי הרחוק ביותר, 88°, 23' דרום, מרחק 180.6 ק"מ בסך הכל מן הקוטב.[1] היה זה קצה הדרום הרחוק ביותר שהושג עד אז ושיא ההתקרבות אל כל אחד מהקטבים. קבוצה נפרדת בהנהגת הגאולוג הולשי-אוסטרלי אדג'וורת דייוויד הגיעה למיקום המשוער של הקוטב המגנטי הדרומי, ועוד הישג של המשלחת היה ההעפלה הראשונה על הר ארבוס, הר הגעש השני בגובהו באנטארקטיקה.

A three-masted ship with sails furled, short funnel amidships, flag flying from the stern on left of picture. Two small boats are close by, and a larger vessel decked with bunting is visible in the background.
ספינת המשלחת "נמרוד" יוצאת בדרכה לאנטארקטיקה

המשלחת לא קיבלה סיוע ממשלתי או ממסדי, ונסמכה על הלוואות פרטיות ועל תרומות אישיות. היא סבלה מבעיות מימון וההכנות לקראתה נעשו בחופזה. ספינת המשלחת, "נמרוד" הייתה במחצית גודלה של אוניית משלחת דיסקברי של קפטן סקוט מן השנים 1901–1904, ולצוותו של שקלטון חסר הניסיון הדרוש למשלחת מסוג זה. חילוקי דעות התעוררו כתוצאה מהחלטתו של שקלטון להקים את בסיס המשלחת במצר מקמרדו, סמוך למטה הראשי שקבע שם סקוט בשעתו, בניגוד להבטחה שנתן לסקוט להימנע מכך. אף על פי כן, גם אם פרופיל המשלחת היה נמוך בראשית הדברים במידה ניכרת מזה של משלחת סקוט שש שנים קודם לכן, הישגיה עוררו עניין בבריטניה והציבו את שקלטון בעמדת גיבור בעיני הציבור. הצוות המדעי, שכלל את המנהיג לעתיד של המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה, דאגלס מוסון, ביצע עבודת שטח מקיפה בתחומי הגאולוגיה, הזואולוגיה והמטאורולוגיה. סידורי התעבורה של שקלטון, שהתבססו על פונים מנצ'וריים, גרירה ממונעת וכלבי מזחלות, היו חידושים שעל אף הצלחתם המוגבלת הועתקו לאחר זמן על ידי סקוט במשלחת טרה נובה.

בשובו מן המשלחת, גבר שקלטון על ספקנותה הראשונית של החברה הגאוגרפית המלכותית לגבי הישגיו וקיבל שפע כיבודים ציבוריים, לרבות תואר אבירות מהמלך אדוארד השביעי. מבחינה כספית, לא יצא שקלטון נשכר מן המשלחת ובסופו של דבר נזקק למענק ממשלתי כדי לעמוד בהתחייבויותיו. תוך שלוש שנים קמו מתחרים לשיא הדרומי שלו, כשאמונדסן, תחילה, ואחריו סקוט, הגיעו אל הקוטב הדרומי. עם זאת, ברגע הניצחון שלו עצמו, קבע אמונדסן: "שמו של ארנסט שקלטון יהא כתוב לעד בדברי ימי חקר האנטארקטיקה באותיות של אש".

ראשית דברים עריכה

שקלטון היה קצין זוטר במשלחת האנטארקטית הראשונה של סקוט, משלחת דיסקברי. הוא נשלח בחזרה לאנגליה בספינת הסיוע "מורנינג" ב-1903, לאחר התמוטטות פיזית במהלך המסע העיקרי של המשלחת לדרום. שקלטון יצא עם סקוט ועם אדוארד וילסון למסע רגלי דרומה ב-1902–1903, שמטרתו הייתה להשיג שיא בקו הרוחב 82°, '17 דרום. כל השלושה סבלו במסעם חזרה מתשישות וכנראה גם מצפדינה בשלב מוקדם, אבל מצבו של שקלטון היה הקשה ביותר. סקוט פסק, ש"אסור לו להסתכן בתלאות נוספות במצב בריאותו הנוכחי". שקלטון ראה בכישלון הגופני הזה אות קלון לעצמו, ובשובו לאנגליה היה נחוש בדעתו, כדברי הקצין השני של "דיסקברי", אלברט ארמיטג', להוכיח את עצמו כ"עולה על סקוט". אף על פי כן, הוא דחה את ההצעה לחזור מיד לאנטארקטיקה כקצין ראשי של ספינת הסיוע השנייה של "דיסקברי", טרה נובה, לאחר שעזר לצייד אותה; הוא עזר גם לצייד את "אורוגוואי", הספינה שהוכנה לחילוץ משלחתו של אוטו נורדנשלד, שנתקעה בים ודל. במהלך השנים הבאות, אגב טיפוח תקוות עולות ודועכות לסירוגין, לחידוש הקריירה שלו באנטארקטיקה, פנה שקלטון לעיסוקים אחרים, ובשנת 1906 עבד אצל איל התעשייה סר ויליאם בירדמור כאיש יחסי ציבור.

הכנות עריכה

תוכניות ראשוניות עריכה

בתוכניתו המקורית, שלא פורסמה ברבים, חזה שקלטון הקמת בסיס במטה הישן של משלחת דיסקברי במצר מקמרדו. משם התכוון לשגר קבוצות בניסיון להגיע אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי ואל הקוטב הדרומי המגנטי. מסעות נוספים יבואו בהמשך, ותתקיים תוכנית מתמדת של עבודה מדעית. התוכנית המוקדמת הזאת גם גילתה את שיטות התעבורה שהציע שקלטון, שהיה בהן שילוב של כלבים, סוסי פוני וכלי רכב מנועי, מתוכנן במיוחד למטרה זו. סוסי פוני או הנעה מוטורית לא היו בשימוש קודם לכן באנטארקטיקה, אם כי פונים שימשו את פרדריק ג'קסון במשלחת ג'קסון-הרמסוורת' לאזור הארקטי בשנים 1894–1897. על אף הדיווחים המבולבלים של ג'קסון על כוח העמידה של סוסי הפוני שלו, ובניגוד לעצה ספציפית מננסן, חוקר הקטבים הנורווגי המהולל, התרשם שקלטון די הצורך לקחת חמישה-עשר פונים, מספר שצומצם בהמשך לעשרה. עד שהציג את תוכניותיו לפני החברה הגאוגרפית המלכותית בפברואר 1907, כבר שינה שקלטון את הערכת העלות שלו למחיר מציאותי יותר של 30,000 ליש"ט. מכל מקום, תגובת החברה הגאוגרפית להצעותיו של שקלטון הייתה פושרת; בהמשך נודע לשקלטון, שהחברה הייתה מודעת בשלב זה לשאיפתו של סקוט לצאת בראש משלחת חדשה והייתה מעוניינת לשמור את מלוא תמיכתה לסקוט.

משלחת נמרוד עריכה

שקלטון התכוון להגיע לאנטארקטיקה עם דאגלס מוסון בינואר 1908, ומכאן שהיה עליו לצאת מאנגליה במהלך קיץ 1907. היו לו אפוא שישה חודשים לגייס מימון, לרכוש ולהתאים ספינה, לקנות את כל הציוד והאספקה ולגייס את הצוות. באפריל, מתוך שסבר שהשיג את תמיכתו של איש העסקים הסקוטי דונלד סטיוארט, נסע שקלטון לנורווגיה כדי לרכוש שם אונייה מותאמת לשייט קטבים, שתכולתה 700 טון, בשם "ביורן". אונייה זו הייתה אידיאלית לשימוש כאוניית המשלחת, אבל כשסטיוארט משך את תמיכתו, היה מחירה מעבר לאמצעיו של שקלטון. "ביורן" נקנתה לבסוף על ידי חוקר ארצות גרמני בשם וילהלם פילכנר ובשמה החדש "דויטשלנד" שימשה אותו במסעו אל ים ודל בשנים 1911–1913. שקלטון נאלץ להסתפק ב"נמרוד", הישנה והקטנה בהרבה, שאותה יכול היה להשיג תמורת 5,000 ליש"ט. הייתה זו ספינת עץ בת 40, ששימשה לצייד כלבי-ים, בעלת כושר נשיאה של 334 טון, כך שהגיעה בגודלה לפחות ממחצית גודלה של "דיסקברי", ספינה חדשה בת 736 טון, ששימשה את סקוט במשלחת דיסקברי בשנים 1901–1904.

שקלטון הוכה בהלם כשראה לראשונה את "נמרוד", כאשר הגיעה ללונדון מניופאונדלנד ביוני 1907. "היא הייתה רעועה מאוד והצחינה משמן כלבי-ים ובדיקה [...] גילתה, שיש לכפור אותה לאטימת סדקים ולהחליף את תרניה." אף על פי כן, בידי בעלי מלאכה מנוסים, לבשה הספינה תוך זמן קצר "חזות נעימה יותר לעין." עם הזמן, דיווח שקלטון, חש עצמו גאה מאוד בספינה הקטנה והחסונה.

גיוס כספים עריכה

עד ראשית יולי 1907 לא הצליח שקלטון להבטיח תמיכה כספית של ממש מעבר לערבות של בירדמור וחסרו לו הכספים הדרושים להשלמת הכשרתה מחדש של הספינה. באמצע יולי פנה אל הפילנתרופ אדוארד גינס, ראש המשפחה האנגלו-אירית, שעשתה את הונה במבשלות בירה. גינס הסכים לערוב לסכום של 2,000 ליש"ט, בתנאי ששקלטון ימצא תומכים נוספים, שיתרמו עוד 6,000 ליש"ט. שקלטון מילא אחר התנאי הזה, והמימון הנוסף כלל 2,000 ליש"ט מסר פיליפ ברוקלהרסט, ששילם סכום זה כדי להבטיח לעצמו מקום במשלחת.

גם עם מתנה של הרגע האחרון בסך 4,000 ליש"ט מדודנו של שקלטון, ויליאם בל, עוד לא הגיעה המשלחת לסכום הנדרש בסך 30,000 ליש"ט, אבל די היה בכך כדי להשלים את הכשרת הספינה להפלגה. גיוס התרומות נמשך באוסטרליה לאחר שהגיעה הספינה לשם; עוד 5,000 ליש"ט ניתנו כמענק מממשלת אוסטרליה, וממשלת ניו זילנד העניקה 1,000 ליש"ט. בדרך זו, ובתוספת עוד הלוואות ותרומות קטנות יותר, נצברו 30,000 הליש"ט, אף כי עד תום המשלחת הגיעו סך העלויות, לפי אומדנו של שקלטון, לכדי 45,000 ליש"ט. בסופו של דבר נדרש מענק של 20,000 ליש"ט מן הממשלה הבריטית כדי לאפשר לשקלטון לשלם לאנשים שערבו לו, וסביר להניח, שכמה חובות נמחקו.

שקלטון ציפה להרוויח סכומים גדולים מן הספר שכתב על המשלחת ומהרצאות. הוא גם קיווה להפיק רווח ממכירות בולי דואר מיוחדים, שיישאו את חותמת משרד הדואר של אנטארקטיקה, ששקלטון, במינוי זמני של מנהל דואר מטעם ממשלת ניו זילנד, התכוון לייסד שם. אף לא אחת מן התוכניות האלה נשאה את פירות העושר המקווים, אף כי משרד הדואר קם והיה בכף רוידס ושימש לקבלה והעברה של דואר המשלחת. משרד דואר אנטארקטי נוסד באיי אורקני הדרומיים ב-1904 בתחנה המטאורולוגית אורקדאס, על ידי המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה בראשות ויליאם ספירס ברוס.

סגל המשלחת עריכה

 
פרופ' אדג'וורת דייוויד, שעמד בראש הצוות המדעי

שקלטון קיווה לגייס קבוצת ייצוג חזקה ממשלחת דיסקברי, והציע לעמיתו מן המשלחת, אדוארד וילסון את משרת המדען הראשי ואת תפקיד סגנו. וילסון סירב, על יסוד עבודתו עם הוועדה של משרד החקלאות, הדייג והמזון של הממלכה המאוחדת לחקר מחלת תרנגול הבר. סירובים הגיעו מאנשי "דיסקברי" נוספים - מייקל בארן, רג'ינלד סקלטון ולבסוף ג'ורג' מאלוק, שגילה שלא במתכוון לשקלטון, שכל קציני דיסקברי התחייבו לסקוט ולתוכניותיו למשלחת שעוד לא הוכרזה. אנשי "דיסקברי" היחידים שהצטרפו לשקלטון היו שני הקצינים הזוטרים, פרנק ויילד וארנסט ג'ויס. נראה ששקלטון הבחין בג'ויס בקומה העליונה של אוטובוס שעבר על פני משרדי המשלחת בלונדון, ומישהו נשלח לאתר אותו ולהביאו למשרדו.

סגנו של שקלטון - אם כי דבר זה לא הובהר עד שהמשלחת הגיעה לאנטארקטיקה - היה ג'יימסון אדמס, סגן במילואי בצי המלכותי, שוויתר על ההזדמנות לקבל משרת קצין בקבע כדי להצטרף לשקלטון. אדמס פעל גם כמטאורולוג המשלחת. גם רב החובל של "נמרוד" היה קצין צי במילואים, רופרט אינגלנד; ג'ון קינג דייוויס בן ה-23, שיעשה לו שם בהמשך כרב חובל אנטארקטי, מונה ברגע האחרון לקצין ראשון. אניאס מקינטוש, קצין בצי הסוחר בקו הספנות Pֲ&O היה במקור קצין שני, אבל בהמשך הועבר לקבוצת החוף ומחליפו בתפקיד קצין שני היה א. א. הארבורד. בקבוצת החוף היו גם שני רופאים, אליסטר מקיי ואריק מרשל, ברנרד דיי המומחה למנועים, וסר פיליפ ברוקלהרסט, החבר התורם, שצורף לסגל כעוזר גאולוג.

הבטחה לסקוט עריכה

 
רוברט פלקון סקוט

הודעתו של שקלטון מפברואר 1907, שבדעתו לקבוע את בסיס המשלחת שלו במטה הישן של משלחת דיסקברי, עוררה את תשומת לבו של סקוט, שתוכניותיו העתידיות לאנטארקטיקה עוד לא הובאו בשלב זה לידיעת הציבור. במכתב אל שקלטון תבע סקוט זכות קדימה על מצר מקמרדו. "אני מרגיש, שיש לי זכות מסוימת לתחום העבודה שלי עצמי", כתב, והוסיף: "כל מי שיש או היה לו עניין בחקר ארצות יראה חבל ארץ זה כשייך לי, קודם כל ולפני הכל". הוא סיכם את מכתבו בהזכירו לשקלטון את חובת הנאמנות שלו כלפי מפקדו לשעבר.[2]

תשובתו הראשונית של שקלטון הייתה מרצה: "הייתי רוצה להתאים את עצמי להשקפתך עד כמה שאפשר, בלי ליצור מצב, שיהיה בלתי אפשרי בשבילי לעמוד בו." ואולם אדוארד וילסון, ששקלטון ביקש ממנו לתווך ביניהם, נקט עמדה קשוחה עוד יותר מזו של סקוט. "אני חושב שאתה צריך להסתלק ממצר מקמרדו", כתב,[3] ויעץ לשקלטון שלא לערוך שום תוכניות עבודה מכל מקום שהוא בתחום ים רוס כולו, עד שסקוט יחליט "אילו גבולות הוא שם לזכויותיו הוא". לכך ענה שקלטון: "אין ספק בלבי, שזכויותיו מסתיימות בבסיס שביקש לעצמו [...] כפי שאני רואה זאת, הגעתי לקצה הגבול שלי ורחוק מזה לא אלך".

העניין נשאר ללא פתרון כשסקוט חזר משירותו הימי במאי 1907. סקוט לחץ לקבוע קו תיחום ב-170° מערב - כל דבר מערבית לקו זה, לרבות האי רוס, מצר מקמרדו וארץ ויקטוריה, יהיו בחזקתו של סקוט. שקלטון, שעניינים אחרים העסיקו אותו, ראה עצמו נאלץ לוותר. ב-17 במאי חתם על הצהרה בה קבע כי הוא "משאיר את מצר מקמרדו לך", ויחפש מעגן בנקודה מרוחקת יותר מזרחה, או במפרץ הלווייתנים, שבו ערך ביקור קצר במשלחת דיסקברי, או בארץ אדוארד השביעי. הוא לא ייגע כלל בחופי ארץ ויקטוריה.[4] הייתה זו כניעה לסקוט ולוילסון, שממנה השתמע ויתור על מטרת המשלחת, להגיע לקוטב הדרומי המגנטי שנמצא בתחומי ארץ ויקטוריה. היסטוריון הקטבים בו ריפנבורו סבור, שהייתה זו "הבטחה שאסור ובלתי מוסרי היה לדרוש אותה ואסור היה לתת אותה, בשל האיום שהייתה עלולה להציב על מכלול הבטיחות של משלחת שקלטון." המחלוקת העכירה את היחסים בין שני האנשים (ששמרו עם זאת על הנימוס המקובל בפרהסיה), והביאה לנתק גמור בידידות הקרובה, ששררה קודם לכן בין שקלטון לוילסון.

בדין וחשבון שלו על המשלחת אין שקלטון מזכיר ולו במילה את הריב עם סקוט. הוא מסתפק באמירה, כי "לפני שיצאנו לבסוף מאנגליה החלטתי, שבמידת האפשר אציב את הבסיס שלי בארץ אדוארד השביעי במקום [...] במצר מקמרדו".

המשלחת עריכה

המסע דרומה עריכה

לאחר סקירה של המלך אדוארד השביעי והמלכה אלכסנדרה, הפליגה "נמרוד" ב-11 באוגוסט 1907. שקלטון נשאר מאחור לטפל בענייני המשלחת; הוא וחברי משלחת אחרים באו בהמשך בספינה מהירה יותר. סגל המשלחת בשלמותו התכנס יחדיו בניו זילנד, מוכן ליציאת האונייה לאנטארקטיקה ביום השנה החדשה, 1908. כאמצעי לחיסכון בדלק, הסדיר שקלטון עם ממשלת ניו זילנד את גרירת "נמרוד" עד החוג האנטארקטי, מרחק 2,520 ק"מ בערך. את עלויות הגרירה מימנה בחלקן הממשלה ובחלקן החברה המאוחדת לאוניות קיטור, כתרומה למשלחת. ב-14 בינואר, בטווח ראייה של גושי הקרח הראשונים, נחתך כבל הגרירה; "נמרוד" התקדמה בכוח מנועיה דרומה, אל תוך מצופי הקרח הדחוס, בכיוון מפרצון המחסום, שם עצרה שש שנים קודם לכן "דיסקברי" כדי לאפשר לסקוט ולשקלטון לבצע טיסות כדור פורח ניסיוניות.

 
מפרץ הלווייתנים

ה"מחסום" (שנודע בהמשך כמדף הקרח רוס) נצפה ב-23 בינואר, אבל המפרצון נעלם; שפת המחסום השתנתה במידה רבה בשנים שעברו מאז משלחת דיסקברי, והקטע שכלל את המפרצון ניתק ויצר מפרץ רב-ממדים, ששקלטון כינה בשם מפרץ הלווייתנים, עקב מספרם הרב של הלווייתנים שנראו שם. שקלטון לא היה מוכן להסתכן בחניית חורף על פני המחסום, שהיו מועדים להתנתק ולהיסחף אל הים הפתוח, על כן הפנה את האונייה אל ארץ אדוארד השביעי. לאחר שמאמצים חוזרים ונשנים להתקרב אל החוף עלו בתוהו, ונוכח החשש, שתנועת הקרח המהירה תלכוד בתוכה את האונייה, נאלצה "נמרוד" לסגת. הברירה היחידה שעמדה עכשיו לפני שקלטון, מלבד ויתור גמור על מטרות המשלחת, הייתה להפר את ההבטחה שנתן לסקוט. ב-25 בינואר הורה לאונייה לפנות אל מצר מקמרדו.

כף רוידס עריכה

הקמת הבסיס עריכה

עם הגיעה למצר מקמרדו ב-29 בינואר 1908, נבלמה התקדמותה של "נמרוד" דרומה אל בסיס "דיסקברי" בהאט פוינט בים הקפוא. שקלטון החליט לחכות ימים אחדים, בתקווה שהקרח יישבר. בזמן העיכוב הזה, ארעה לקצין השני אניאס מקינטוש תאונה שהביאה לאיבוד עינו הימנית. לאחר ניתוח חירום בידי מרשל ומקיי, נאלץ לוותר על מקומו בקבוצת החוף ולחזור לניו זילנד עם "נמרוד". הוא החלים במידה מספקת לחזור לאונייה בעונה הבאה.

ב-3 בפברואר החליט שקלטון שלא להמתין לתזוזת הקרח אלא לקבוע את מטה המשלחת באתר הקרוב ביותר המתאים לעגינה וירידה לחוף, כף רוידס. בשעת ערב מאוחרת עגנה הספינה ונקשרה לחוף, ונבחר מקום מתאים להצבת הצריף הטרומי של המשלחת. בין אתר זה להאט פוינט הפרידו 36 ק"מ של ים, ללא נתיב יבשתי לדרום. לדעת שקלטון, "שיחק המזל לקבוצה להשיג מגורי חורף קרובים כל כך לנקודת המוצא שלנו לדרום."

בימים הבאים התמקדה הפעילות בפריקת אספקה וציוד. העבודה התעכבה מחמת קשיי מזג האוויר וזהירותו של רב החובל אינגלנד, שחזר והוציא את הספינה אל המפרץ עד שתנאי הקרח בשטח המעגן נראו לו בטוחים יותר.[5] השבועיים הבאים נמשכו באותה מתכונת, שהביאה למחלוקת לחריפה בין שקלטון לרב החובל. במקרה אחד ביקש שקלטון מאינגלנד לפנות את מקומו בטענה שהוא חולה, אך אינגלנד סירב. משימת הפריקה נעשתה, במילים של ריפנבורו, "קשה במידה שלא תתואר"[5] אך הושלמה לבסוף ב-22 בפברואר. "נמרוד" הפליגה לבסוף בדרכה צפונה, כשמכונאי הספינה הארי דאנלופ נושא עמו, שלא בידיעת אינגלנד, מכתב משקלטון אל סוכן המשלחת בניו זילנד, ובו בקשה להחליף את רב החובל למסע חזרה בשנה הבאה. ידע זה היה סוד גלוי בין אנשי קבוצת החוף; מרשל רשם ביומנו, שהוא "שמח לראות אותו (אינגלנד) מסתלק ... כל העניין הוא לחרפה לשם של מדינה!"[6]

ההעפלה אל הר ארבוס עריכה

 
הר ארבוס

אחרי הפלגת "נמרוד", נשבר קרח הים וניתק את נתיב הקבוצה אל המחסום, כך שאי אפשר היה לצאת למסעות הכנה במזחלות ולהנחת מצבורים. שקלטון החליט לתת תנופה למשלחת במתן הוראה לצאת מיד לניסיון להעפיל על הר ארבוס.[7]

איש לא טיפס קודם מעולם על הר זה, שגובהו 3,150 מ'. קבוצה ממשלחת דיסקברי (שכללה את פרנק ויילד וארנסט ג'ויס) סיירה במורדות ההר בשנת 1904 אך טיפסה לגובה של לא יותר מ-1,000 מ'. איש מהשניים לא היה בקבוצת ארבוס העיקרית של משלחת נמרוד, שכללה את אדג'וורת דייוויד, דאגלס מוסון ואליסטר מקיי. עם מרשל, אדמס וברוקלהרסט כקבוצה מסייעת, החל הטיפוס ב-5 במרץ.[7]

ב-7 במרץ התלכדו שתי הקבוצות בערך בגובה 1,830 מ', וכולם התקדמו יחד לעבר הפסגה. למחרת היום עיכבה אותם סופת שלגים, אבל בשעה מוקדמת ב-9 במרץ התחדש הטיפוס; מאוחר יותר אותו יום הגיעו המטפסים אל הלוע העיקרי, הנמוך יותר.[7] בשלב זה היו כפות רגליו של ברוקלהרסט קפואות מכדי להמשיך, ועל כן הושאר במחנה בעוד שהאחרים התקדמו בדרכם אל הלוע הפעיל והגיעו אליו כעבור ארבע שעות. במקום התבצעו כמה ניסויים מטאורולוגיים, ונאספו דגימות סלעים רבות. לאחר מכן החלה ירידה מהירה, בעיקר בגלישה במדרונות שלג בזה אחר זה. הקבוצה הגיעה אל הצריף של כף רוידס, "מותשת כמעט עד מוות", לדברי אריק מרשל, ב-11 במרץ.[7]

חורף 1908 עריכה

 
הצריף של שקלטון בכף רוידס.

צריף המשלחת, מבנה טרומי שמידותיו 10X5.80 מ', היה מוכן לאכלוס בסוף פברואר. הצריף חולק לשורה של תאים שנועדו ברוב המקרים לשני אנשים, עם שטח מטבח, חדר חושך, מחסן ומעבדה. סוסי הפוני שוכנו בתאי אורווה, שנבנו בצד המוגן ביותר של הצריף, ואילו מלונות הכלבים נקבעו סמוך למרפסת. סגנון המנהיגות הכולל של שקלטון, בניגוד לזה של סקוט, התבטא בכך שלא הייתה הפרדה בין הסיפון העליון לתחתון - כל האנשים גרו, עבדו ואכלו בצוותא. המורל היה גבוה; כאמור ברשימותיו של עוזר הגאולוג פיליפ ברוקלהרסט, לשקלטון "היה חוש לנהוג בכל חבר וחבר במשלחת כמי שחשיבותו לה רבה".[8]

בחודשים הבאים של חשכת החורף הדפיסו ג'ויס ו-ויילד כ-30 עותקים של ספר המשלחת, "אורורה אוסטרליס", שנתפרו ונכרכו תוך שימוש בחומרי אריזה. ואולם, עבודת החורף החשובה ביותר הייתה ההכנה לקראת המסעות הגדולים של העונה הבאה, שנועדו לכלול ניסיונות להגיע הן אל הקוטב הדרומי והן אל הקוטב הדרומי המגנטי. בכך שהקים את בסיסו במצר מקמרדו, יכול היה שקלטון להשיב על כנו את הקוטב המגנטי כיעד המשלחת. שקלטון עצמו היה אמור הוביל את המסע לקוטב הדרומי, שסבל ממכשלה חמורה במשך החורף, כשארבעה מן הפונים הנותרים מתו, בעיקר עקב אכילת חול וולקני לשם תכולת המלח שבו.[7]

המסע דרומה עריכה

הצעידה הלוך עריכה

בחירתו של שקלטון בצוות בן ארבעה אנשים למסע דרומה אל הקוטב הדרומי נקבעה במידה רבה על ידי מספר הפונים שנותרו בחיים. בהשפעת התנסויותיו במשלחת דיסקברי, בטח בפונים ולא בכלבים במסע הארוך אל הקוטב. המזחלת הממונעת, שנסעה היטב על קרח שטוח, לא יכלה להתמודד עם פני המחסום ולא נלקחה בחשבון למסע אל הקוטב.[9] האנשים ששקלטון בחר להתלוות אליו היו מרשל, אדמס ו-ויילד. ג'ויס, שניסיונו באנטארקטיקה עלה על כל האחרים פרט לויילד, הוצא מן הקבוצה אחרי שבדיקה רפואית שביצע בו מרשל העלתה ספקות לגבי כושרו.[10]

הצעידה החלה ב-29 באוקטובר 1908. שקלטון חישב את המרחק הלוך וחזור אל הקוטב כ-2,767 ק"מ. תוכניתו המקורית לקחה בחשבון 91 יום למסע הלוך ושוב, חישוב שדרש ממוצע יומי של 30 ק"מ ביום.[11] לאחר התחלה איטית עקב שילוב של מזג אוויר גרוע וצליעה של הסוסים, הפחית שקלטון את מכסת המזון היומית כדי להאריך את זמן המסע הכולל האפשרי ל-110 ימים. יעד זה תבע ממוצע יומי קצר יותר, של כ-24 ק"מ (כ-13.5 מייל ימי) ביום. בין 9 ל-21 בנובמבר התקדמה הקבוצה היטב, אבל הפונים סבלו על פני החומה הקשים, וכשהגיעו אל 81° דרום נאלצו לירות בפוני הראשון. ב-26 בנובמבר הושג שיא חדש של קצה הדרום, כשהקבוצה עברה את סימן '17 82° דרום שנקבע בצעידה דרומה של סקוט בדצמבר 1902. קבוצת שקלטון כיסתה את המרחק ב-29 ימים בהשוואה ל-59 של סקוט, משום שהשתמשה בנתיב מזרחי בהרבה לזה של סקוט, כדי להימנע מבעיות שטח שהמסע הקודם נתקל בהן.[12]

ככל שהקבוצה העמיקה אל תוך אזור לא-נודע, נעשו פני השטח קשים, מלאי מהמורות ומחורצים יותר ויותר; עוד שני פונים כרעו תחת העומס. ממערב התעקלו הרים לחסום את דרכם דרומה, ותשומת לבה של הקבוצה נמשכה אל "נוגה אור בוהק" בשמיים לפניהם, לפי יומנו של פרנק ויילד. הסיבה לתופעה זו התבררה ב-3 בדצמבר כשראו לפניהם, לאחר טיפוס בגבעות שלמרגלות שרשרת ההרים, את מה ששקלטון תיאר לאחר מעשה כ"דרך פתוחה אל הדרום, [...] קרחון גדול, שנמשך כמעט מדרום לצפון בין שני רכסי הרים ענקיים".

 
קרחון בירדמור, שקבוצת הדרום של שקלטון גילתה ב-3 בדצמבר 1908

שקלטון קרא לקרחון הזה בשם "בירדמור", על שם המממן העיקרי של המשלחת. ההתקדמות על פני הקרחון הייתה קשה ומייסרת, בייחוד לסוקס, הפוני האחרון שנותר, שהתקשה מאוד למצוא מדרך רגל בטוח לפרסותיו. ב-7 בדצמבר נעלם סוקס בתוך בתרון עמוק, וכמעט שלקח עמו גם את ויילד. למזלה של הקבוצה, נקרעה רתמת הפוני והמזחלת, שהכילה את הצידה שלהם, נשארה על פני הקרחון. מכל מקום, ליתרת המסע דרומה ולכל אורכו של המסע חזרה נאלצו האנשים לסמוך על כוח שריריהם לגרירת המזחלת.[13]

עם התקדמות המסע, התגלעו חילוקי דעות וטינות אישיות בין חברי הקבוצה. ויילד הביע משאלת-לב פרטית, שמרשל "ייפול אל תוך בתרון בעומק אלף רגל". מרשל כתב, שהליכה בעקבות שקלטון אל הקוטב "כמוה כהליכה אחרי אישה זקנה. בהלה מתמדת".[14] אף על פי כן, חג המולד נחוג בקרם דה מינת וסיגרים. מיקומם היה 85° '51 דרום, עדיין 450 ק"מ מן הקוטב, והצידה שנשאו עמם הייתה מספיקה בקושי לחודש, כיון שהשאר אוחסן במצבורים לדרך חזרה.[15] לא היה זה אפשרי לעבור את הדרך עד לקוטב וחזרה בכמות זו של מזון.[16] ואולם, שקלטון לא היה מוכן עדיין להודות, שהקוטב אינו בהישג ידם, והוא החליט להמשיך הלאה אחרי קיצוץ נוסף של מכסות המזון והשלכת כל הציוד פרט להכרחי ביותר.[17]

 
ג'יימסון אדמס, פרנק ויילד ואריק מרשל (משמאל לימין) תוקעים את דגל בריטניה בקצה הדרום שאליו הגיעו, 88° '23 דרום, ב-9 בינואר 1909. המצלם היה מנהיג המשלחת ארנסט שקלטון

ביום שלאחר חג המולד הושלמה לבסוף העלייה בקרחון, והחלה הצעידה על פני רמת הקוטב. התנאים לא היה קלים יותר; שקלטון תיעד את 31 בדצמבר כ"יום הקשה ביותר שהיה לנו עד כה".[18] למחרת ציין, כי לאחר שהגיעו אל 87° '6.5 דרום, השיגו שיאי צפון ודרום גם יחד.[19] אזכור הצפון התייחס לקצה הצפון של רוברט פירי באותה עת, 87° '6 צפון.

ב-4 בינואר 1909 השלים שקלטון לבסוף עם העובדה, שאין להם סיכוי להגיע אל הקוטב, ושינה את מטרתם להישג הסמלי של הגעה למרחק 160 ק"מ מן הקוטב.[20] הקבוצה כשלה הלאה, נאבקת לשרוד,[21] עד שב-9 בינואר 1909, לאחר הסתערות אחרונה קדימה ללא המזחלת או ציוד אחר, הסתיימה הצעידה. "עשינו כמיטב יכולתנו", כתב שקלטון, "והסיפור הוא 88° '23 דרום".[22] קצה הדרום שלהם היה במרחק 156 ק"מ מן הקוטב הדרומי. הדגל הבריטי נתקע במקום כדת וכדין. ושקלטון נתן לרמת הקוטב את שמו של המלך אדוארד השביעי. שלוש שנים אחר כך, עם הגיעו אל הקוטב הדרומי, קרא רואלד אמונדסן לאותה רמה בשמו של הוקון השביעי, מלך נורווגיה. אף לא אחד משמות אלה אינו מופיע במפות מודרניות.

הצעידה חזור עריכה

 
בול אוסטרלי לציון מסע משלחת שקלטון לקוטב הדרומי המגנטי

הקבוצה פנתה לחזור לבסיס לאחר 73 ימים במסע דרומה. המנות קוצצו פעמים אחדות כדי להאריך את משך המסע הכולל מעבר ל-אומדן המקורי של 110 ימים. היעד העכשווי של שקלטון היה להגיע אל האט פוינט תוך 50 ימים, כיון שלפי הוראותיו הקודמות הייתה "נמרוד" עתידה לצאת לדרך, לאחר שובה לקחת את המשלחת הביתה, ב-1 במרץ לכל המאוחר. ארבעת האנשים נחלשו בינתיים במידה רבה,[23] אך במהלך הימים הבאים גמאו מרחקים מרשימים והגיעו אל ראש הקרחון ב-19 בינואר.[23] כשהתחילו בירידה, נשאר להם מזון לחמישה ימים במכסות מקוצצות למחצית, ואלה היו צריכות להספיק עד שיגיעו למצבור הקרחון התחתון;[23] בעלייה בקרחון דרש אותו מרחק 12 ימים. מצבו הגופני של שקלטון עורר עכשיו דאגה רבה, אך לדברי אדמס, "ככל שהורעה הרגשתו, כן התאמץ יותר למשוך".[23]

הקבוצה הגיעה למצבור ב-28 בינואר. ויילד, שהיה חולה בדיזנטריה, לא יכול היה להשתתף בגרירה ונבצר ממנו לאכול דבר פרט לביסקוויטים, שמהם נשארו מעט מאוד. ב-31 בינואר הכריח שקלטון את ויילד לאכול את ביסקוויט ארוחת-הבוקר שלו עצמו, מחווה שהניעה את ויילד לכתוב: "אלוהים עדי, לעולם לא אשכח. אלפי לירות לא היו קונות את הביסקוויט היחיד הזה". כעבור ימים אחדים נתקפו שאר אנשי הקבוצה בדלקת מעי חריפה, כתוצאה מאכילת בשר-פוני מזוהם. אבל לא הייתה ברירה אלא להתמיד בקצב הצעידה; כמויות המזון הקטנות שנשאו עמם בין מצבור למצבור היו הופכות כל עיכוב לקטלני. הודות לרוח חזקה שנשבה מאחור, יכלו חברי הקבוצה להצמיד מפרש למזחלת ולקיים קצב צעידה נאות.[24]

 
ויילד, שקלטון, מרשל ואדמס על סיפון "נמרוד" לאחר מסעם דרומה.

"אנחנו רזים כל כך, שעצמותינו כואבות כשאנחנו שוכבים על השלג הקשה", כתב שקלטון[25] מ-18 בפברואר ואילך החלו להבחין בסימני דרך מוכרים, וב-23 בו הגיעו אל מצבור השונית, שאותו מצאו, למרבה הרווחה, מצויד מחדש בשפע על ידי ארנסט ג'ויס. מגוון המעדנים, מעל ומעבר לארגזי המצרכים הרגילים, מפורט ברשימה שערך שקלטון: "שזיפי קרלסבד, ביצים, עוגות, לפתן שזיפים, דובשנים ופירות מסוכרים".[26] ויילד הסתפק בהערה לקונית, "בחור טוב, ג'ויס".[27]

דאגות המזון שלהם באו עכשיו על פתרונן, אבל עדיין היה עליהם להגיע אל האט פוינט לפני תאריך היעד של 1 במרץ. הקטע האחרון של מסעם נתקל בסופת שלג, שעיכבה אותם במחנה למשך 24 שעות. ב-27 בפברואר, כשנמצאו עדיין במרחק 60 ק"מ ממקום מבטחים, התמוטט מרשל. שקלטון החליט, שהוא ו-ויילד יתקדמו בכל המהירות האפשרית אל האט פוינט, בתקוה למצוא את האונייה ולעכב אותה עד שאפשר יהיה לחלץ את שני חברי הקבוצה הנותרים. הם הגיעו לצריף המשלחת בשעת ערב מאוחרת ב-28 בפברואר.[28] בתקווה שהאונייה עוגנת בקרבת מקום, השתדלו למשוך את תשומת לב אנשיה בהצתת אש בצריפון עץ ששימש לתצפיות מגנטיות. כעבור שעה קלה התגלתה "נמרוד", שעגנה בלשון הקרח ארבוס; "מראה מרנין-לב מזה לא ראה עוד איש מימיו", כתב ויילד לאחר מכן. עוד שלושה ימים עברו עד שאפשר היה לאסוף את אדמס ומרשל ממדף הקרח, אבל ב-4 במרץ הייתה כל קבוצת הדרום על הסיפון ושקלטון יכול היה להורות על מלוא הקיטור קדימה, לצפון.[29]

התקופה שלאחר המשלחת עריכה

 
ארנסט שקלטון: "כמו ננסן לצפון, כך ארנסט שקלטון לדרום". רואלד אמונדסן

ב-23 במרץ 1909, ירד שקלטון אל החוף בניו זילנד ושלח באמצעות מברק דין וחשבון בן 2,500 מילים לדיילי מייל הלונדוני, שעמו היה לו חוזה בלעדי.[30] בניגוד לשבח ולתהילה ששקלטון קיבל מקהילת החקר הגאוגרפי, לרבות ננסן ואמונדסן, הייתה תגובת החברה הגאוגרפית המלכותית, מאופקת יותר. נשיאה הקודם, סר קלמנטס מרקהם, הביע באופן פרטי אי-אמון בקו הרוחב ששקלטון טען להשגתו.[31] ואולם, ב-14 ביוני, התקבל שקלטון בתחנת צ'רינג קרוס בלונדון על ידי קהל רב ועצום, שכלל את נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית לאונרד דרווין וקפטן סקוט, שהיה בלתי נלהב בעליל.[32]

באשר לקו הרוחב ששקלטון טען שהגיע אליו, הסיבה לספק בדיוקו הייתה, שב-3 בינואר חושבו כל נתוני המיקום על ידי ניווט לפי חישוב (dead reckoning): לפי כיוון, מהירות והזמן שחלף. התצפית האמיתית האחרונה, ב-3 בינואר, חישבה את קו הרוחב כ-87°, '22. טבלת המרחקים של שקלטון מראה, שבמשך שלושת הימים הבאים עברה הקבוצה קצת יותר מ-72 ק"מ, כדי להגיע לנקודה משוערת של 88°, '7 ב-6 בינואר. אז עיכבה אותם סופת שלג למשך יומיים. ב-9 בינואר 1909 מראה הטבלה שהקבוצה עברה עוד 28.8 ק"מ כדי להגיע לקצה הדרום שלהם, ואותו מרחק חזרה למחנה. מרחק כזה ביום יחיד עולה בהרבה על המרחקים שהושגו בכל שלב אחר של המסע. שקלטון הסביר שזו הייתה הסתערות קדימה, "חצי ריצה, חצי הליכה", משוחררים מנטל המזחלת וציוד אחר. כל אחד מארבעת האנשים אישר באופן עצמאי כי הוא מאמין בנכונות קו הרוחב שאליו הגיעו, ובדברי איש מהם לא התגלתה שום סיבה להטיל ספק בנאמר.[33]

המלך אדוארד עיטר את שקלטון בתואר אביר מסדר ויקטוריה המלכותי (CVO), ובהמשך העניק לו תואר אבירות.[34] החברה הגאוגרפית המלכותית העניקה לו מדליית זהב, אם כי לא בלי הסתייגויות - "אנו מצהירים, שהמדליה שנעניק לו לא תהיה גדולה כזו שהענקנו לקפטן סקוט", תיעד פקיד ברשומות.[35] אף כי בעיני הקהל הרחב היה שקלטון גיבור, תועפות העושר שציפה להן לא התגשמו. עקב העלויות המאמירות והולכות של המשלחת והצורך לעמוד בערבויות להלוואות ניצל שקלטון ממבוכה פיננסית רק בזכות מענק ממשלתי מאוחר בסך 20,000 ליש"ט.[36]

שיא קצה הדרום של משלחת נמרוד החזיק מעמד פחות משלוש שנים, עד שהגיע אמונדסן אל הקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911. על הישגיו פורצי הדרך זכה שקלטון בהכרה מלאה מאת אמונדסן: "כמו ננסן לצפון, כן שקלטון לדרום".[37] מכאן ואילך מיקד שקלטון את שאיפותיו האנטארקטיות בחצייה טראנס-אנטארקטית, שאותה ניסה ללא הצלחה עם המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית, 1917-1914, אם כי מעמדו כדמות ראשונה במעלה בעידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה לא ניתן עוד לערעור. גם חברים אחרים במשלחת נמרוד זכו לתהילה ולמעמד בשנים הבאות. אדג'וורת דייוויד, ג'יימסון אדמס, דאגלס מוסון וריימונד פריסטלי קיבלו כולם, עם הזמן, תוארי אבירות, שני האחרונים המשיכו בחקר הקוטב במשלחות נוספות, אם כי לא עם שקלטון. מוסון עמד בראש משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה בשנים 1911–1913, ופריסטלי השתתף בצוות המדעי של משלחת טרה נובה. פרנק ויילד היה המשנה למפקד, "הבוס", במשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית ובמשלחת שקלטון-רווט הקצרה, עליה קיבל את הפיקוד לאחר מות שקלטון בג'ורג'יה הדרומית ב-1922.[38] עשר שנים לאחר שובה מאנטארקטיקה, התנפצה "נמרוד" בים הצפוני, כשעלתה על שרטון ב"חולות בארבר" סמוך לחוף נורפוק הבריטי, ב-31 בינואר 1919. רק שניים מ-12 אנשי צוותה נצלו.[39]

כמה תיבות, שלמות ברובן, של ויסקי וברנדי שהושארו בכף רוידס בשנת 1909, הושבו בשנת 2010, לאנליזה שנעשתה בבית זיקוק. גרסה מחודשת של נוסחה ישנה (שהייתה אבודה מאז) של סוגי המשקאות המסוימים שנמצאו הוצעה למכירה, וחלק מן התקבולים נתרם לקרן מורשת אנטארקטיקה (ניו זילנד), שגילתה את המשקאות האלכוהוליים האבודים.

לקריאה נוספת עריכה

  • Beau Riffenburgh, "Nimrod", Blumsbury, London, 2004, ISBN 0747572542
  • Kim Heacox, "Shackleton, The Antarctic Chalenge", National Geographic, Washington D.C.
  • Ranulph Fiennes, "Captain Scott", Hodder & Stoughton, London, 2003, ISBN 0340826975, pp 140-142
  • Roland Huntford, "Shackleton", Hodder & Stoughton, London, 1985, ISBN 9780-340-25007-5

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא משלחת נמרוד בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Heacox, p. 30
  2. ^ Fiennes, pp. 140-141
  3. ^ Fiennes, p. 141
  4. ^ Fiennes, p. 142
  5. ^ 1 2 Riffenburgh, pp. 161–167
  6. ^ Riffenburgh, pp. 170–171
  7. ^ 1 2 3 4 5 Riffenburgh, pp. 171-177
  8. ^ Riffenburgh, p. 185
  9. ^ Huntford, pp. 237–238
  10. ^ Huntford, pp. 234–235
  11. ^ Riffenburgh, p. 201
  12. ^ Riffenburgh, p. 193
  13. ^ Riffenburgh, pp. 208–209 and 221–222
  14. ^ Huntford, pp .263–264
  15. ^ Huntford, pp. 263–264
  16. ^ Riffenburgh, p. 226
  17. ^ Shackleton, p. 200
  18. ^ Shackleton, p .204
  19. ^ Shackleton, p. 205
  20. ^ Shackleton, p. 207
  21. ^ Huntford, p. 270
  22. ^ Shackleton, p. 210
  23. ^ 1 2 3 4 Riffenburgh, pp. 251–261
  24. ^ Riffenburgh, p. 258
  25. ^ Shackleton, p. 221
  26. ^ Shackleton, p. 223
  27. ^ Riffenburgh, p. 261
  28. ^ Riffenburgh, p. 262-263
  29. ^ Riffenburgh, p .274-278
  30. ^ Riffenburgh, p. 279
  31. ^ Huntford, p. 308
  32. ^ Riffenburgh, p. 286
  33. ^ Riffenburgh, p. 294
  34. ^ Huntford, p. 315
  35. ^ Riffenburgh, pp. 289-290
  36. ^ Riffenburgh, p. 290
  37. ^ Riffenburgh, p. 300
  38. ^ Riffenburgh, pp. 302-303
  39. ^ Riffenburgh, pp. 306-307


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משלחת_נמרוד&oldid=37803099"