משפט בעלי חיים
בהיסטוריה המשפטית, משפט בעלי חיים (באנגלית: Animal trial) היה משפט פלילי שבו הנאשם היה בעל חיים. ישנם תיעודים של משפטים כאלה אשר התקיימו באירופה החל מהמאה השלוש עשרה ועד המאה השמונה עשרה. מרבית התיעודים הם מצרפת, אך משפטים כאלה התרחשו גם באיטליה, פורטוגל, ספרד ובמדינות אחרות[1]. בעידן המודרני, רוב מערכות המשפט הפלילי מתייחסות לבעלי חיים כחסרי עצמאות מוסרית ולכן לא ניתן להטיל עליהם אשמה על מעשה.
ההיסטוריה של משפטי בעלי חיים עריכה
בחלקים רבים של אירופה, במשך כמה מאות שנים, בעלי חיים מסוגים שונים - כולל חרקים - היו עלולים להיות מואשמים בהאשמות פליליות. התיעוד הקדום ביותר של משפט בעלי חיים מתאר הוצאה להורג של חזיר בשנת 1266 ברובע פונטנה-או-רוז שבפריז[2]. אמנם, מחקר חדש יותר מפקפק בקיומו של אירוע מסוים זה[3], אך למרות מחלוקת זו, קיימת הסכמה בקרב החוקרים על כך שמשפטים כאלה התקיימו בכמה וכמה ערכאות משפטיות, עד למאה ה-18. בעלי חיים הופיעו כנאשמים הן בבתי משפט של הכנסייה והן בבתי משפט אזרחיים, והעבירות שנטענו נגדם נעו בין רצח לנזק פלילי. לעיתים קרובות נקראו בני אדם להעיד במשפטים אלה, ובבתי דין כנסייתיים אף הוענק לבעלי החיים ייצוג על ידי עורכי דין כדבר שבשגרה (זאת בניגוד לבתי דין אזרחיים, אם כי בתקופה המדוברת גם נאשמים אנושיים לא זכו שם להגנת עורכי דין). אם בעל החיים הורשע, הוא היה על פי רוב מוצא להורג או מגורש. עם זאת, בשנת 1750, אירע משפט שבו אתון זוכתה מאשמת קיום מגע מיני בין אדם לחיה (זואופיליה). האתון זוכתה בזכות עדויות מסייעות של עדים אנושיים אשר ציינו את מזגה הטוב ואת התנהגותה הראויה, בעוד שהאדם שהיה שותף לאותו מעשה נידון למוות[4].
תרגומים של כמה מהרשומות המפורטות ביותר בנושא ניתן למצוא בספר "התביעה הפלילית ועונש המוות על בעלי חיים" (The Criminal Prosecution and Capital Punishment of Animals)[1], שפורסם בשנת 1906, ונכתב על ידי אדוארד פייסון אוונס, מלומד אמריקאי אשר התפרסם בשל מאבקיו למען זכויות בעלי חיים. הספר מפנה למחקרים כמו זה שביצע המשפטן הגרמני קרל פון-אמירה, שהיה מומחה למשפט גרמני קדום ועסק בעניין מתוך גישה מחקרית-משפטית, והסתמך על עבודת מחקר שנקראה "קונסיליה". עבודה זו נכתבה על ידי עורך הדין הצרפתי בן המאה ה-15 ברתולומיאו צ'סני, אשר נקרא לא פעם לייצג בעלי חיים בבתי משפט, ועיקר פרסומו נבע ממקרה בו הגן באופן מופתי על קבוצת חולדות שהואשמו בהשחתת שדות שעורה. עבודתו תוארה בסרט "שעת החזיר" שהופק בשנת 1993[5]. בעקבות המחקר והניתוח של אוונס את המקורות שצוינו, תוך התייחסות מיוחדת למחקר של פון-אמירה, הבחין אוונס בין שתי קטגוריות: ענישת בעלי חיים ('Thierstrafen') ושיפוט בעלי חיים (Thierprocesse)[1]. האוסף של אוונס מתעד משפטים שהתקיימו החל מהמאה ה-8 ועד תחילת המאה ה-20. הוא לא רק מפרט אותם, אלא מוסיף ומתעמק בסוגיות המטפיזיות, הדתיות, המשפטיות והחקיקתיות שהובילו בני אדם להעמיד בעלי חיים למשפט.
הספר "המשפט: ארבעת אלפים שנים של דרמה בבית המשפט"[6] של הסופר והעיתונאי סדקת קדרי מכיל בחינה נוספת ומפורטת של הנושא. קדרי מראה שמשפטים של בעלי חיים היו חלק ממצב עניינים רחב יותר, שבו התרחשו גם העמדות לדין של גופות ושל חפצים דוממים, וטוען שההקשר של טקסים אלה מהדהד אל ימינו אנו, בעמדות מודרניות כלפי ענישה של ילדים ושל חולי נפש.
ענישה של בעלי חיים עריכה
בחלק מהמשפטים, האשמה הייתה הריגת בני אדם. היו מספר קווי דמיון בין ההליך הפלילי במקרים אלה לבין משפטים בהם הנאשמים היו בני אדם: הנאשמים היו אמורים להיעצר ולעבור שימוע משפטי שנערך בבית משפט אזרחי. אם החיה נמצאה אשמה ברצח, עלול היה להיגזר עליה עונש מוות[1]. היו דרכים שונות שבהן החברה של ימי הביניים ביצעה עונש מוות על חיות מורשעות, כולל תלייה וחנק. אוונס מצטט את "מסכת הכאבים והעונשים של ז'אן דורט", בו כתב דורט שאם חיה רצחה או טרפה אדם, יש לחנוק אותה או לתלות אותה על מנת שניתן יהיה למחות את זיכרון הפשע. בנוסף, חיות שנמצאו אשמות הוקרבו לעיתים לעולה. לפעמים הדבר נעשה בעודן בחיים, ובפעמים אחרות, כשהשופט היה רחום יותר, החיה הייתה מוצאת להורג בחניקה ורק אז הייתה נשרפת. החיות שנענשו יותר מכל היו חזירים.
בעת החדשה נעשה שימוש בעבודת המחקר של אוונס וכן בעבודתה של החוקרת אסתר כהן[2], בפסיקה אודות התעללות בבעלי חיים אשר נדונה בבית המשפט החוקתי של מדינת קולומביה. במקרה זה צוטטו המשפטים הפליליים הקדומים כנגד בעלי חיים כדי לדון במסוגלותם ובאפשרותם של בעלי חיים להיות כפופים לחוק[7].
באותו אופן, דרך משפטים קדומים של חזירים, אנו למדים כי בנוסף למבצע הפשע העיקרי, בעלי חיים נוספים היו יכולים להיות מוכרזים כסייענים לפשע. כך למשל במקרה שקרה בכפר סן מרסל-לה-ז'סי ב-1379, שבו נטען בנוגע לשני עדרי חזירים כי הם התפרעו, ובכך סייעו בעקיפין לרצח של תינוקות שבוצע על ידי חזירים אחרים. החזירים שנמצאו אשמים בהריגה נידונו למוות, ואילו החזירים הסייענים זכו בחנינה בעקבות בקשה ששטח בעל שני העדרים בפני הדוכס מבורגונדי.
כמו כן, מתועדים גם מקרי הרשעות של בעלי חיים נוספים כמו חמורים, סוסים, פרות, שוורים ופרדות.
סוגי החיות שהועמדו לדין עריכה
בעלי חיים שהועמדו למשפט היו כמעט תמיד בעלי חיים מבויתים (לרוב חזירים, אך גם שוורים, סוסים ופרות) או מזיקים כגון חולדות וחדקוניות[8]. עם זאת שומה, גם בעלי חיים אחרים כמו זחלים, זבובים, חפרפרות, תולעים, חלזונות ועלוקות הועמדו למשפט, אך לעיתים רחוקות יותר[1].
בקרב חזירים, הפשעים הנפוצים היו הרג, פציעה או טריפה של ילד אחד או של כמה ילדים. בסביבות 1860 בסלובניה, חזיר נשך את אוזניה של תינוקת בת שנה, והעונש שהושת עליו היה ביתור גופתו והשלכתה למאכל לכלבים. בשנת 1386 בפאלאיז שבצרפת, חזיר גרם למותו של ילד על ידי פגיעה בפניו וזרועותיו, והוא נענש בכך שהוטלו מומים בראשו וברגליו הקדמיות, לאחר מכן הוא הולבש בבגדים והוצא להורג בפומבי[1].
לפי יוהניס גרוס בכרוניקה של בזל (Kurze Basler Chronik,1624), בשנת 1474 הועמד למשפט בעיר בזל תרנגול, בשל "הפשע הנתעב והלא טבעי של הטלת ביצה", לאחר שתושבי העיר חשדו כי הביצה היא יצירת כפיו של השטן, וכי היא מכילה יצור המיתולוגי המכונה קוקאטריס. על פי סיפורי המיתולוגיה, בוקע הקוקאטריס מביצת תרנגולת, שנחש דגר עליה[9].
משפטים נגד חרקים עריכה
בניגוד לקלות הכרוכה בלכידת בעלי חיים כמו אלה שצוינו לעיל, בתי משפט התבקשו לשפוט גם חיות חמקמקות וקשות יותר ללכידה, כגון מזיקים, אותם ביקשו התושבים להרשיע בעוון השחתת יבולים, כדי לגרשם. בית הדין הכנסייתי נדרש למצוא דרכים חלופיות למימוש מטרה זו, וביקש לשם כך את התערבות הכנסייה לשם ביצוע הפעולות המטאפיזיות הרלוונטיות, כגון גירוש שדים ולחישת לחשים, כאשר האמצעי העיקרי בו נעשה שימוש הוא המים הקדושים[1].
אוונס מנה כמה טכניקות של טקסים אשר שימשו לגירוש והדברה של מזיקים: המחבר מזכיר מסה מאת קסיאנוס באסוס, ביזנטי בן המאה העשירית ותושב חבל ביתיניה שבאסיה הקטנה, שבה הוא מתאר, צעד אחר צעד, מתכון לסילוק עכברי שדה, שמתבקשים לעזוב את השדות תוך איום בביתור גופם לשבעה חלקים אם לא יסתלקו. הוא גם מזכיר כיצד במהלך המאה ה-17 פנו תושבי לוצרן לאפיפיור, ביודעם כי יש לו היכולת לגנות ולקלל מזיקים מבלי להזדקק להליכים משפטיים ובירוקרטיים, ושילמו לו כדי שיפיק עבורם מסמך לחשים.
נמצא כי בעלי החיים שנשפטו יותר מכל בתהליך שכזה היו חולדות, ארבה, עכברים, חלזונות, חדקוניות, זבובים, דבורים, זחלים ושאר מיני חרקים ומזיקים, שתקפו יבולים או כרמים בשל היותם מוסתים על ידי השטן, על פי הסברי הכנסייה.
סנגוריה במשפטי בעלי חיים עריכה
כאשר בעל חיים הואשם בביצוע פשע נגד אדם או נגד רכושו, הוא קיבל על כך הודעה, וכן הוקצה לו עורך דין שיגן עליו במהלך המשפט[10]. החוקרת הישראלית אסתר כהן ציינה אבחנה מעניינת בנוגע לתפקיד הסנגור במשפטי בעלי חיים. אותם סנגורים שמונו לתפקיד ניסו באופן שיטתי להתחמק מהתפקיד בתואנות פרוצדורליות שונות. היא מייחסת זאת להתנגדות פנימית של הסנגורים לתהליך זה, בהכירם בחוסר סמכות השיפוט במשפטים אלה, מאחר שבעלי חיים אינם מסוגלים לבצע מעשי פשע בהיותם בלתי כשירים להיות כפופים לחוק.
אפשרות נוספת שעמדה בפני ההגנה הייתה לטעון כי ההודעה לא נעשתה על פי חוק, שכן היא הועברה ישירות לארבה, חולדות או לחרקים אחרים, שאין להם כל רצון או יכולת תבונית להופיע בפני בית המשפט ולשטוח בפניו את טיעוניהם[11]. בפעמים אחרות, הטיעונים של ההגנה במשפטים אלה רמזו על תפקידם של בעלי החיים בעולם על פי הטלאולוגיה. הם ציטטו את התאולוג תומאס אקווינס, שטען כי שיפוטים כאלה הנם אסורים, מכיוון שהחיות הן יצירי האל, ולפיכך, אם שופט אנושי מאשים אותם בביצוע פשעים, הרי שהוא פועל בניגוד לרצון האל[11].
בתרבות פופולרית עריכה
- בשירו ההומוריסטי של לואיס קרול משנת 1876 "ציד הסנרק", חולם הפרקליט על משפטו של חזיר שהואשם בעריקה מהדיר. בעיבוד המוזיקלי של שיר זה, שם השיר הוא "החזיר חייב למות" (The Pig Must Die').
- הסופר ג'וליאן בארנס מתאר משפט נגד תולעת עץ בספרו משנת 1989 "היסטוריה של העולם ב-10½ פרקים".
- הסרט "שעת החזיר", שהופק בשנת 1993, והתפרסם בארצות הברית בשם "התובע" (The Advocate), מתאר את הוצאתו להורג של חזיר בית שהואשם ברצח. חלקים מהסרט משקפים מאורעות היסטוריים, וניכר כי התסריטאים התעמקו בתקצירים של משפטים היסטוריים. אך העלילה המרכזית, שבה מגלם השחקן קולין פירת' את תפקיד הסנגור של החזיר, היא ככל הנראה דמיונית.
- ברומן של אולגה טוקרצ'וק משנת 2009 "על עצמות המתים", כותבת הגיבורה הראשית למשטרה, ועושה שימוש בדוגמאות היסטוריות של משפטי בעלי חיים כדי להצדיק את התיאוריה שלה על כך שבעלי חיים הם האחראים לרציחות המקומיות האחרונות.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 "The Criminal Prosecution and Capital Punishment of Animals, by E. P. Evans—A Project Gutenberg eBook". www.gutenberg.org. נבדק ב-2024-04-20.
- ^ 1 2 Cohen, Esther (בפברואר 1986). "Law, Folklore and Animal Lore". Past & Present. 110: 6–37. doi:10.1093/past/110.1.6 – via Oxford Academic.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Frank, Colin (2021). "The pig that was not convicted of homicide, or: The first animal trial that was none". Global Journal of Animal Law (באנגלית אמריקאית). 9.
- ^ Srivastava, Anila. (March 1, 2007) "Mean, dangerous, and uncontrollable beasts": Mediaeval Animal Trials. Volume 40, issue 1, page 127. Mosaic: A Journal for the Interdisciplinary Study of Literature.
- ^ "The Hour of the Pig". Variety. Variety. Retrieved 9 February 2024.
- ^ Sadakat Kadri', The Trial: Four Thousand Years of Courtroom Drama, Random House, 2006
- ^ Constitutional Court of Colombia, [C.C.] (23 בינואר 2020). "Sentence SU016/20". Constitutional Court of Colombia, rapporteurship.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Agnel, Émile (2007-10-27). Curiosités judiciaires et historiques du moyen âge. Procès contre les animaux (בצרפתית).
- ^ E. V., Walter (1985). "Nature on Trial: The Case of the Rooster That Laid an Egg". Comparative Civilizations Review (באנגלית). 10 (10). ISSN 0733-4540. נבדק ב-2 באפריל 2018.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Woodburn Hyde, Walter (במאי 1916). "The Prosecution and Punishment of Animals and Lifeless Things in the Middle Ages and Modern Times". University of Pennsylvania Law Review and American Law Register. 64 (7): 696–730. doi:10.2307/3313677. JSTOR 3313677 – via JSTOR.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Cohen, Esther (בפברואר 1986). "Law, Folklore and Animal Lore". Past & Present. 110: 6–37. doi:10.1093/past/110.1.6 – via Oxford Academic.
{{cite journal}}: (עזרה)