משתמש:ג'יס/ארגז חול1
הקהילה היהודית במיינץ (במקורות היהודים מגנצא), הייתה קהילה מרכזית ומכוננת ביהדות אשכנז. הקהילה המפוארת התקיימה במשך כאלף שנים בעיר מיינץ בגרמניה, שביחד עם הערים וורמס (ורמיזא) ושפייר הרכיבה את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בראשי התיבות שו"ם.
תולדות הקהילה
עריכה
למרות שלא קיימים מסמכים היסטוריים בנוגע לישוב יהודי בתקופה שמיינץ היתה תחת שלטון רומי, ניתן לשער כי היהודים באו אליה בעקבות הלגיונות הרומאים במאות הראשונות לספירה. לפי האגדה, המלך קרל ביקש מקלונימוס מלוקה (איטליה), מייסדה של משפחת קלונימוס, לכהן כרב במיינץ. אולם עדויות לקיומם של יהודים במיינץ מופיעים רק במחצית הראשונה של המאה העשירית, כאשר הארכיבישוף פרידריך (937–954) ניסה ונכשל להגביל את הפעילות המסחרית של היהודים.
לקראת סוף המאה ה־11 גדל מספרם של יהודי מיינץ ל־1,000–1,500 נפשות, כאשר רובם התגוררו מרצונם ברובע נפרד. הם שלחו יד במסחר, ולא מעט בזכותם נוצרו קשרי מסחר בין מיינץ לארצות כצרפת ואיטליה. בשנת 1012 גורשו ממיינץ רוב יהודיה בפקודתו של המלך היינריך השני, ובעיר נותרו רק מעטים שהמירו את דתם, לרוב רק למראית עין. הגזירה בוטלה ככל הנראה שנה לאחר מכן ויהודים שבו להתיישב בעיר בריש גלי. במהלך שרפה גדולה נהרס הרובע היהודי בשנת 1084, ומקצת מהתושבים עברו לשפייר.
מאז המחצית השנייה של המאה ה־10 פרחו החיים האינטלקטואליים של יהודי מיינץ באופן חסר תקדים. לא מעט בהשפעתם של בני משפחת קלונימוס, התקבצו בה תלמידי חכמים, פייטנים ופוסקים נודעים, ומכל רחבי אירופה נהגו לשגר שאלות לחכמי מיינץ. גדול הפוסקים והמלומדים של יהדות אשכנז היה רבינו גרשום בן יהודה, יליד מיינץ (960–1028 או 1040). ר' גרשום העלה את קרנה של ישיבת מיינץ עד שהושוותה לישיבות בסורא ובפומפדיתא בבבל; אולם הוא התפרסם לדורות בזכות 'תקנות חרם דרבינו גרשום', שהתקין ושחייבו את כלל יהודי אשכנז לדורותיהם. ביניהם האיסור על פוליגמיה והאיסור לנתינת גט לאשה ללא קבלת הסכמתה.
גזירות תתנ"ו
עריכהעל פי האגדה, הקהילה היהודית במקום תרמה למסורת היהודית, בין השאר, את תפילת "ונתנה תוקף" המפורסמת. אך ככל הנראה נתחברה תפילה זו בארץ ישראל וזמן רב לפני היישוב היהודי באזור. על הפוגרום ביהודי מגנצא בשנת 1096 כתב שאול טשרניחובסקי את הפואמה "ברוך ממגנצא", בו מתאר ברוך בעודו ניצב על מקום קבורת אשתו, את מה שקרה לקהילת מגנצא. הוא מתאר בעיקר את שקרה לו במהלך הפוגרום, כאשר בניגוד לאשתו שנטבחה, לא עמד לו עוז רוחו והוא המיר את דתו. או כדבריו: "..אָז קִלְּלִתִּי גּוֹי מַחֲצַבְתִּי".