משתמש:נוי/סיפור שאיתו זכיתי בתחרות כתיבה

תמיד אהבתי מאפים. מאפים מכל הסוגים, מכל המינים, בכל הצורות האפשריות. משום מה ההורים שלי החליטו שאני אוהב כמעט רק עוגות, אולי כי זה מה שנראה להם הכי מתאים לילד לאהוב, אבל האמת שאהבתי את כל סוגי המאפים. "זה בסך הכול שיגעון זמני, אין לנו מה לדאוג", אמרו אחד לשני. אבל בתוכם הם דאגו. המאפים, ובמיוחד העוגות, או כפי שהגדיר אותן אבא בפני אמא ברגע ציני במיוחד: "משמינות מאוד ולא בריאות, מלאות שומן, שנדבקות אליך ולא עוזבות אותך, בדיוק כמו החברות שלך", (הערה שבהמשך אמי תזכיר אותה במהלך משפט הגירושין שלהם כשהוכחה לזלזול שלו בה) הפכו לנושא מרכזי בחיי, ולאט לאט הצטרפו אליהן הלחמים, הבורקסים, הג'חנונים, הפיצות – כל דבר שיש בו תערובת של קמח, ביצים ושמן.

סבי מצד אבי, שענה לשם יצחק גולדברג, היה קונדיטור מוכשר, מפורסם ביותר. הוא הזמין אותנו לארוחה דליקטס כל שישי בערב לביתו, וראינו אותו בטלוויזיה לעיתים קרובות, כך שאולי ממנו בא השיגעון הזה. אולי. רק בדבר אחד הייתי בטוח – הוא לא בא ממני. ידעתי להכיר ביופי שבמאפים, אבל לא יכולתי לעשות איתו משהו. התחלתי לראות את האור בכל מאפה, אבל ידעתי זכיתי באור מן ההפקר, ולא חצבתיו מלבבי. אני יודע לראות, לא לחצוב.

איך ידעתי את זה? טוב, העניין הוא שלא היה לי כשרון לאפייה. זה לא שאני איום ונורא בזה, אני אפילו מעל לממוצע באוכלוסייה (וכשראיתי את תלמידי כיתתי מנסים לאפות עוגיות לקראת אסיפת ההורים הבנתי את זה). היה לי ידע בסיסי כי זכיתי לראות אותו עובד ואולי גם זכיתי בקצת מהגנים שלו, אבל לא הייתה לי את אותה ההשראה הגאונית שהדהימה אותי כל פעם מחדש. כל פעם שהתעמקתי קצת בתחום הזה, הגעתי לאותה המסקנה – אני לא ילד פלא. לאחרים זה לא ישמע כאסון גדול במיוחד, מכיוון שהם מתכוונים לעבוד בעבודה אפורה, אבל אני רציתי לחשוב, להיות יצירתי, מבריק, אמנותי, מרענן – והכול בגוש אפוי אחד, שתאוותנו אליו מקורה בצורך אבולוציוני במזון כדי לשרוד.

סבא, היה האיש הנערץ עלי, ושמחתי שנקראתי על שמו – יצחק. הוא ויתר על מריבות קולניות וטיפשיות עם שכנים לטובת שיחות ידידותיות ואינטליגנטיות עם חבריו ועם אשתו. הוא לא היה עסוק בתביעות דמי מזונות בבתי משפט אלא בהכנת מזונות לסבתא, שמיד נשקה לו על הלחי וחייכה. בניגוד להורים שלי, כשבאתי אליו, ובאתי אליו המון, הוא היה כולו איתי, בניגוד להורי שהבטיחו לחזור מהעבודה שלהם "עוד שעה, חמודי" כל שעה מחדש. אני חייב להודות שהיה לו חיסרון מרכזי אחד– הוא היה יהיר למדי, ונהג להעיד בשמחה על עיסתו, אבל משהו בידידותיות ובאהבת האדם שלו משך אותי. וגם, גם הריח הנפלא שעלה ממטבחו, שהפנט אותי בשלבים מסוימים, כך היה נדמה לי, אפילו יותר ממנו עצמו, והפך את הזחיחות הקלה שלו להגיונית. ומה שנשאר זה רק לאכול, ליהנות, ולהצטער שאין לי כישרון.

עד שיום שישי אחד, שאמא ואבא הלכו עם סבתא לסיור בגינה, העזתי לומר לסבא את מה שחשבתי כל הזמן. בפה רועד ויבש, ולא רק בגלל המליחות המצמיאה של האוכל, שאלתי אותו, בפשטות, "איך זה שאתה מוכשר?", כשדמעות זולגות מעיני. לרגע הוא הסתכל לתוך עיני, מופתע ומבולבל, ואז נראה שהוא מבין מהבעת פני למה כוונתי, כאילו הוא מבצע קריאת מחשבות. הוא צחק צחוק קטן וידידותי ופתח בדיבור. "אני לא מוכשר כל כך", הוא הטיל את הפצצה כאילו הוא אמר כרגע פרט טריוויה שולי, "סתם מציגים אותי ככה בטלוויזיה, אבל זה לא אומר כלום. אני למדתי, והתאמנתי, ובחרתי לעסוק בנושא, ולכן אני כאן, מצליח. אני בחרתי להיות מוכשר, חמוד, הכישרון לא בחר אותי". הוא הסתכל עלי במבט חודר, חייך, ושתק.

התבלבלתי. "אבל העבודה שאתה עושה היא לא עבודה טכנית!" הזדעקתי, "היא דורשת יצירתיות! אתה לא צריך רק להכיר את התחום, אתה גם צריך להוסיף לו משהו משלך! ליצור וריאציות, שינויים, תוספות! לחשוב על דברים שאף אחד לא העז לעשות אותם – ולהעז לעשות אותם." "אז אני מעז", הוא אמר בלי לחשוב. כל מי שמכיר תחום זמן מסוים, חושב על שינויים קלים בנושא – השאלה האם הוא יתייחס אליהם וינסה לפתח אותם. האדם הממוצע, בניגוד אלי, למשל" (הוא חייך חיוך גאוותני מעט וחזר לסורו לחלקיק שנייה), מדחיק את הרעיונות האלו. חושב שאם לא עשו את זה, גם לא יעשו. שאי אפשר. כך המאפים נעשים מקוריים, מעניינים, קלים להכנה, זולים, אסתטיים ואפילו בריאים יותר".

"תחשוב רגע", הוא המשיך, "על נשים יפות. הרומנטיקה, שהתרבות כל כך מקדשת אותה, מתבססת, ביסודה, על משיכה כלשהי בין המינים. טוב לב ותחומי עניין משותפים מספיקים לחברות, אך כיעור יכול למנוע אהבה, אותה האהבה שאומרים שהיא חזקה מהכול. אז ברגע שמישהי מתאהבת בגבר, במהלך אותה התקופה היא תשקיע יותר משאבים במראה החיצוני שלה – בגדים, תסרוקות, תכשיטים וכדומה- בדיוק כמו שאני משקיע זמן במאפים שלי. בגלל שהחברה של היום מקדשת את האהבה הרומנטית ואידיאל היופי והאהבה הרומנטית, רוב האנשים דואגים להיראות מספיק טוב כדי למצוא אהבה. מה עוד שיותר קל לאהוב מלאפות- האהבה לא דורשת כל כך הרבה טכניקה ומחשבה". (בשלב הזה כחכחתי בגרוני בשל הקשר הלא נעים של הורי- גיליתי על בשרי שכל קשר דורש השקעה)". "תראה, זה אמנם תיאור פשטני לחלוטין, אבל זו המציאות – מה שהוא שילוב של טכניקה ואומץ, הוא, לרוב, מה שאנשים תופסים ככישרון".

"ועכשיו, אנחנו מזמינים את הקונדיטור המוכשר – יצחק גולדברג!" הקהל קרא בקול לקונדיטור האהוב עליו. לפני שעליתי לבמה, חלפה מחשבה במוחי על סבא שלי, היום כבר פנסיונר, שלמרות מקצועו הקפיד לחיות חיים בריאים, ושעכשיו, בגיל 93, הוא עדיין מקפיד לצפות בי באדיקות. עברו 21 שנים מאז הסיפור ההוא. אני כבר בן שלושים ושתיים. היום אני עולה לבמה, בתור שף חדשני וידוע, ומסתכל על הקהל שמוחה כפיים. בעוד אני עולה לבמה אני רואה שהמצלמה מתמקדת. אשתי היפהפייה, שיושבת ביציע ומוחאת כפיים. מרחוק אני שומע את קולו של השדר, שמציין, חצי בצחוק, שהוא לא מבין את הצלחתי להשיג אישה כזאת. "היא דפקה פה הופעה שחבל על הזמן", הוא אמר, "בלי להתאמץ בכלל!" הוא לא היה בבית כשאני ואהובתי שוחחנו ארוכות על בגדים, תסרוקות, איפור ויצירתיות.