משתמש:Radagaisus/שטויות
| קונפליקט | הפלישה הנורמנית לאנגליה | ||||||||||||||||
| תאריך | 14 באוקטובר, 1066 | ||||||||||||||||
| מקום | הייסטינגס, אנגליה | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון נורמני | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
רקע עריכה
ב-28 בספטמבר, 1066, וויליאם הנורמני נחת בחופי פבנסי, כפר קטן בחוף הדרום-מזרחי של מחוז מזרח-סוסקס בדרום אנגליה, כאשר הוא שם כמטרתו את כיבוש הכתר האנגלי, והכתרתו כמלך אנגליה. כאשר שמע את החדשות, המלך הסקסוני הרולד, שרק השמיד ימים ספורים לפני זה את הצבא הויקינגי תחת המלך הראלד הרדראדה בקרב גשר סטמפורד ביורקשייר, החל להתקדם במהירות דרומה, אוסף איתו כל צבא שיכל בדרך. הוא עצר במעלה גבעה סלנית, שישה מייל מהייסטינגס על הדרך ללונדון, כאשר גבו אל יער אנדרידה ופניו אל משטח בוצי וחלקלק.
הכוחות האנגלים מנו 7000 עד 8000 איש, והתבססו כמעט לחלוטין על חיל רגלים. חיל הרגלים הורכב מאיכרים מקומיים שנקראו פירדים (fyrds), שהוזעקו רק בשעות חירום כמו זאת, ומהלוחמים האנגלים המאומנים, ההאוסקרלים (housecarls), שקיבלו תשלום בעבור שרותם. ההאוסקרלים, רובם מותיקי קרב גשר סטמפורד, נשאו בעיקר גרזן דני ומגן. הם יצרו את השורה הראשונה של המבנה האנגלי, והכינו מעין 'חומת מגן' בעזרת מגניהם שהושמו צד אל צד. הפירדים מאחוריהם חומשו בנשקים מכל הבא ליד; אבנים, מקלות, קלשונים וכו', והיו מוכנים לתפוס את מקום הלוחמים הנופלים בשורה הקדמית.
בבוקר ה-14 באוקטובר, הדוכס וויליאם אסף את צבאו תחת העמדה האנגלית. הצבא הנורמני היה בערך באותו גודל כמו הכוחות האנגלים, והורכב מהוסאלים הבריטונים, הצרפתים והפלמים של וויליאם, יחד עם לוחמיהם, להם הבטיח אדמות באנגליה. הצבא אורגן בצורה שרווחה בימי הביניים; הנורמנים לקחו את המרכז, הבריטונים את האגב השמאלי והצרפתים והפלמים את הימני. כאשר בקרב יחידות הרגלים בצד הפרשים והקשתים, שעמדו בשורה הראשונה בתחילת הקרב.
הקרב עריכה
בסביבות תשע בבוקר, החל הקרב במטח ארטילרי מצד הקשתים הנורמנים. הקשתות נמתחו רק עד האוזן וכתוצאה מכך החצים חלפו מעל ראשי האנגלים, או שנעצרו במגניהם ולא גרמו לנזק ממשי. הפרשים והלוחמים הנורמנים החלו לצעוד במעלה הגבעה, מובלים על ידי וויליאם ואחיו – אודו. הצבא הנורמני התנפץ על חומת המגנים האנגלית והקרב החל, במהלכו גילו הנורמנים כמה רב עוצמה הגרזן הדני. החומה האנגלית נשארה על כנה, כשלמרגלותיה לוחמים ופרשים, אנגלים ונורמנים, מתים וגוססים.
הבריטונים, שהחזיקו את האגף השמאלי של הנורמנים, התקדמו רחוק מדי משאר הקרב ומצאו עצמם אל מול החומה האנגלית הבצורה. לא מאומנים ולא מוכנים למצב שכזה, הסתובבו הבריטונים על רגליהם והחלו בורחים לכל עבר. מהמבנה האנגלי פרצו כמה מאות לוחמים אנגליים במרדף פראי אחריהם, מובלים, כנראה, בידי אחד מאחיו של הרולד. ללא חומת המגן שתשמור עליהם, האנגלים הרודפים, בתורם, נשחטו על ידי פרשים נורמנים שיצאו אחריהם.
בסביבות 12 בצהריים, הנורמנים נסוגו משדה הקרב לתחתית הגבעה, מאפשרים לאנגלים להזיז את המתים ולאחד את כוחותיהם. אז הורה וויליאם לקשתים הנורמנים לירות עוד מטח חצים, והפעם – גבוה יותר. מיד לאחר שהחצים נורו הסתערו על השורות האנגליות פרשים נורמנים. הקרב עדיין היה מאוזן, עם נפגעים רבים בשני הצדדים; שני אחיו של הרולד, גירת' ולאופווין, נהרגו, ולוויליאם נשאר רק רבע מצבא הפרשים שלו. הנורמנים נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש, וחלק מהפירדים האנגלים החלו רודפים אחרי הפלמינגים, נשחטים שוב בידי הסתערות הפרשים הנורמנים הנותרים, שמצאה אותם לא מוגנים, והרחק מחבריהם.
הלורדים הנורמנים הבחינו ברצון עז זה של האנגלים לעבור ממגננה למצב התקפי וטקטיקה של 'בריחה מדומה' מצד הנורמנים, החלה לנחול הצלחה במשך היום. הפרשים הנורמנים שעטו אל תוך המבנה האנגלי, רק בכדי לברוח דקות לאחר מכן, מובסים לכאורה. קבוצה של לוחמים אנגליים יצאה אחריהם בריצה, ומצאה עצמה, הרחק מחומת המגן האנגלית, מוקפת באותם פרשים ומחוסלת.
לקראת סוף היום, החומה האנגלית הייתה מחוררת. ההתקפות החוזרות ונשנות של הלוחמים וההסתערויות של הפרשים הנורמנים דיללו אותה והביאו למותם של מרבית ההאוסקרלים. וויליאם היה מודאג, כאשר הלילה יגיע הוא יאלץ לאסוף את צבאו ולסגת, אולי אפילו אל הספינות. שם רק יוכל להתפלל שהצי האנגלי שהחל להתאסף בתעלה, לא יחליט להתחיל קרב. מוכן למתקפה האחרונה, קרא וויליאם לקשתיו והורה להם לירות מטר חצים נוסף. החיילים הנורמנים החלו מסתערים שוב במעלה הגבעה, החצים נוסקים מעל ראשיהם ונוחתים על החיילים האנגלים. המלך הרולד נפגע אנושות בידי חץ שניקב את עינו, או, סביר יותר להניח, בידי אחד מהלוחמים הנורמנים.
לאחר מטר החיצים, אורך השורה האנגלית התקצר, ואפשר לנורמנים לתקוף את הפלנקס האנגלי מצדדיו. הכוחות האנגלים החלו לסגת, מותירים מספר פרצות בחומה הבצורה ומאפשרים לנורמנים להשתחל דרכן. הפירדים החלו לברוח משדה הקרב, והנורמנים הצליחו לכבוש את ראש הגבעה. אנשי המשמר האישי של הרולד נלחמו עד מוות בכדי להגן על מלכם שנפצע אנושות.