ניו לנארק
ניו לנארק (באנגלית: New Lanark) הוא כפר לדוגמה השוכן בסמוך לנהר קלייד שבדרום לנרקשייר בסקוטלנד. הכפר הוקם על ידי דייוויד דייל ב-1786, לאחר שבנה מפעלי כותנה ובתי מגורים עבור עובדיהן. דייל בנה את המפעלים על מנת לנצל את יכולת הפקת האנרגיה באמצעות מימי הנהר שזרם בסמוך. ניו לנארק הפך לעסק מצליח לאחר שנמכר לשותפים עסקיים שאחד מהם היה רוברט אוון, חתנו של דייל. מפעלי ניו לנארק פעלו עד 1968. לאחר תקופה של הזנחה הוחלט ב-1975 להקים את קרן השימור של ניו לנארק, על מנת למנוע את הריסתו המלאה של הכפר. נכון ל-2006 רוב הבניינים שוקמו והכפר הפך לאטרקציה תיירותית. בשנת 2001 הכריז אונסק"ו על הכפר כאתר מורשת עולמית, והוא אחד מארבעת אתרי המורשת הנמצאים בסקוטלנד.
 | |||||
| מלון המפעל | |||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| אומת הבית |
 סקוטלנד | ||||
| מחוז | דרום לנרקשייר | ||||
| שטח | 146 הקטאר | ||||
| אוכלוסייה | | ||||
| ‑ בכפר | 200 | ||||
| קואורדינטות | 55°40′N 3°47′W / 55.66°N 3.78°W | ||||
| אזור זמן | UTC+0 | ||||
| https://www.newlanark.org/ | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
| |||||
היסטוריה עריכה
מפעלי ניו לנארק נבנו על ידי דייוויד דייל ב-1786, שמכר אותן (ביחד עם הקרקע שעליה שכנו) בתחילת המאה ה-19 עבור סכום של כ-60,000 לירות שטרלינג. הקונים היו קבוצת אנשים שכללה את חתנו של דייל, רוברט אוון. אוון היה תעשיין שהמשיך בגישת חותנו כלפי תחום העבודה התעשייתית, ומאוחר יותר הפך לאחד הרפורמטורים החברתיים המשפיעים. ניו לנארק, שהתאפיין בתוכניות רווחה שונות, אפיין את הסוציאליזם האוטופי שלו.
מפעלי ניו לנארק היו תלויים בכוח המופק ממים. מעל החלק של הנהר החוצה את הכפר נבנה סכר, וזרם המים שימש לצורך הפעלת המכונות השונות. המים חצו בתחילה תעלה מלאכותית וממנה עברו דרך ערוץ פתוח, ומשם הם זרמו לכמה גלגלי מים שהיו צמודים לכל אחד ממפעלי הכותנה. רק ב-1929 הוחלף אחרון גלגלי המים על ידי טורבינת מים, המשמשות גם כיום את הכפר. טורבינת מים חדשה הותקנה במפעל מספר שלוש, והיא מספקת חשמל לחלקים התיירותיים של הכפר.
בתקופתו של אוון התגוררו בניו לנארק כ-2,500 תושבים, רובם מגלאזגו ואדינבורו. אוון לא היה מרוצה מתנאי העבודה במפעלים, ופעל על מנת לשנות את המצב. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לצרכיהם של כ-500 הילדים שהתגוררו בכפר (כמה מבתי המגורים מכונים "בנייני בתי הילדים") ועבדו במפעלים, ופתח את אחד מבתי הספר הראשונים בבריטניה שהיה מיועד לילדים מתחת לגיל שבע.
מפעלי הכותנה שגשגו מבחינה כלכלית, אך שותפיו של אוון לא היו מרוצים מההוצאות הנוספות שנגרמו כתוצאה מתוכניות הרווחה השונות. אוון החליט לרכוש את החלק של שותפיו כיוון שלא היה מעוניין להשיב את המצב במפעלים לקדמותו.
ניו לנארק התפרסם ברחבי אירופה. אנשים רבים ביקרו במפעלים, הופתעו לגלות את תנאי העבודה הטובים, ביניהם אף הנסיך ניקולאי שהיה לימים הצאר ניקולאי הראשון. הפילוסופיה של אוון הייתה מנוגדת להלך הרוחות באותה תקופה, אך היה ביכולתו להדגים כי אין צורך שהמעסיק יתייחס על עובדיו בצורת גרועה על מנת להניב רווחים נאים. אוון הצליח להראות כיצד המפעלים מרוויחים כסף, במקביל לבתי המגורים הטובים והשירותים הנלווים שהיו בכפר.
בנוסף לקשר בין המפעלים לרפורמה, סוציאליזם ורווחה, הם גם היו מייצגים של המהפכה התעשייתית שהתרחשה בבריטניה במאה ה-18 ובמאה ה-19.
השליטה בניו לנארק עברה לידי משפחת ווקר ב-1825. הווקרים ניהלו את הכפר עד 1881, כאשר הוא נמכר לבירקמאייר וסומרוויל. חברה זו והיורשות שלה ניהלו את הכפר עד לסגירת המפעלים ב-1968.
לאחר סגירת המפעלים תושבי הכפר החלו לעזוב אותו, ומצבם של הבניינים השונים החל להתדרדר. בשלהי שנות ה-60 הוקמה התאחדות ניו לנארק, שבתחילת פעילותה דאגה לשיקום קייתנס רואו ובנייני הילדים. חברה מסחרית בשם Metal Extractions Limited רכשה ב-1970 את המפעלים, מבנים תעשייתיים שונים ובתי המגורים שהיו בשימוש על ידי אוון ודייל. קרן השימור של ניו לנארק הוקמה ב-1974 על מנת למנוע את הריסת הכפר. חברת MEL נאלצה לציית לצו מכירה בכפייה שהוצא ב-1983, ומכרה את המפעלים וכמה בניינים אחרים לקרן. עד לשנת 2005 שוקמו רוב הבניינים, והכפר הפך לאטרקציה תיירותית חשובה.
ההערכה היא כי בכל שנה מבקרים בניו לנארק כ-400,000 תיירים. חשיבותו של הכפר הוכרה על ידי אונסק"ו בשנת 2001, כאשר הכריז על הכפר כאתר מורשת עולמית.
כיום מתגוררים בכפר כ-200 תושבים. מנטילה רואו ודאבל רואו הם בנייני המגורים היחידים שלא שוקמו, והתאחדות ניו לנארק ספגה בשל כך ביקורת. ההתאחדות וקרן השימור של ניו לנארק חילקו ביניהן את האחריות לעבודות השיקום. ברקספילד רואו והחלק העיקרי של לונג רואו נקנו על ידי יזמים פרטיים, שהסבו אותם לשימושם האישי. בנוסף לבתים המצויים בבעלות פרטית ההתאחדות מחזיקה בבעלותה 45 בתים מבנים להשכרה.
הגופים המנהלים את הכפר מקדישים תשומת לב רבה לשימור המקוריות ההיסטורית שלו. בתחומי הכפר אסור להחזיק צלחות לוויין או אנטנות טלוויזיה, ושירותים שונים כגון טלפון מועברים באמצעות כבלים תת-קרקעיים. על מנת לשמור על המראה האחיד החלק החיצוני בכל הבתים צבוע בלבן, והדלתות והחלונות מעוצבים בצורה דומה. בעבר בעלי הבתים גם לא היו רשאים להחזיק ברשותם חיות מחמד.
חלק מהמבנים החדשים שנבנו על ידי קרן השימור ספגו ביקורת, וביניהם ניתן למנות את גשר הזכוכית המחבר את בית המנוע ומפעל מספר 3. החזקתה של תיבת טלפון ציבורית משנת 1924 בכיכר הכפר נחשבת גם כן ללא ראויה על ידי חלק מהמבקרים.
תנאי מחיה עריכה
באמצע המאה ה-19 היו מקרים שבהם משפחה שלמה התגוררה בחדר יחיד. שחזור חלקי של תנאי המחיה הללו מוצג במרכז דייוויד ליווינגסטון שבבלנטייר. מוזיאון זה היה בעבר בית מגורים, וכיום מוצג בו שחזור הכולל בין השאר מיטות ילדים כפי שהיה בתקופתו של ליווינגסטון. המוזיאון נמצא במרחק של כ-27 ק"מ מניו לנארק, בין גלאזגו להמילטון.
תנאי המחיה בכפר השתפרו במידה רבה, ובתחילת המאה ה-20 המשפחות השונות התגוררו במערכות של מספר חדרים. רק ב-1933 הופעלו לראשונה ברזי מים קרים בתוך הבתים. באותה שנה בתי השימוש שהיו בחוץ הוחלפו בבתי שימוש פנימיים.
בעלי הכפר סיפקו לתושביו חשמל בחינם החל מ-1898. אולם, כמות החשמל הספיקה רק להדלקת נורה אחת בכל חדר. אספקת החשמל נותקה בכל ערב בשעה 10, ובשבתות בשעה 11. ניו לנארק חובר לרשת החשמל הארצית ב-1955.
אתרי הכפר עריכה
- ברקספילד רואו (1790): בית מגורים גדול שהומר לעשרה בתי מגורים קטנים יותר, תשעה מתוכם הם בני ארבע קומות והעשירי בן חמש קומות. כל הבתים מצויים בבעלות פרטית.
- לונג רואו (1790): בית מגורים גדול שהומר ל-14 בתים קטנים יותר, שכולם בני שלוש קומות. עשרה בתים מצויים בבעלות פרטית והשאר מושכרים.
- דאבל רואו (1795): בית מגורים גדול בן חמש קומות, המכיל דירות בסידור גב-אל-גב. הצד הפונה אל הנהר ידוע בכינוי ווטר רואו (שורת המים). מבנה זה לא נמצא בשימוש.
- מנטילה רואו (1795): בית מגורים זה נהרס לאחר שהתברר כי איננו יציב יותר. לאחר הריסתו נבנו מחדש יסודות וקיר תומך, אך הבניין עצמו מעולם לא שוקם במלואו.
- וי רואו (1795): בית מגורים גדול שהפך להוסטל לצעירים ב-1994. ההוסטל מופעל ידי התאחדות ההוסטלים לצעירים הסקוטית.
- הבניינים החדשים (1798): בניין בן ארבע קומות, הכולל את מגדל הפעמון. הפעמון, שבעבר היה אות שסימן לפועלים להגיע למפעלים, מופעל פעם בשנה בחצות של היום האחרון בשנה. הבניין מכיל כיום מוזיאון ודירות מגורים.
- בתי הילדים (1809): בניין בן שלוש קומות שהפכו לדירות מגורים. בעבר שימש כמקום המגורים של היתומים שעבדו במפעלים.
- קייתנס רואו (1792): בניין מגורים בן שלוש קומות שהומר לבית דירות קומתי. קייתנס הוא מחוז בהיילנדס שבסקוטלנד, וככל הנראה הסיבה לשמו של הבניין היא קבוצת אנשים מאזור זה שגויסו לעבוד במפעלים.
- כנסיית הכפר (1898): משמשת כיום למטרות חברתיות.
- מפעל מספר 1 (1789): מפעל זה נבנה לראשונה ב-1785 והחל לפעול במרץ 1786. הוא נשרף עד היסוד ב-9 באוקטובר 1788, והופעל מחדש ב-1789. ב-1802 כבר היו בו שלושה גלגלי מים שהניעו 6556 צירים. ב-1811 עבדו במפעל כ-550 גברים ונשים. שני המפלסים העליונים של המפעל הוסרו ב-1945. המפעל הוזנח במשך השנים, נהרסה ונבנתה מחדש כמלון מפעל ניו לנארק שנפתח ב-1998.
- ווטרהאוסז (1799–1818): חלק מהבניינים בגוש זה הם בני קומה אחת, וחלק בני שתי קומות. גוש הבניינים שוכן בסמוך למפעל מספר 1, והדירות שבו הפכו לדירות נופש.
- מפעל מספר 2 (1788): במפעל זה היו שלושה גלגלי מים ב-1811, והועסקו בה באותה שנה כ-490 גברים ונשים. המפעל הורחב בין 1884 ל-1885, והותקנו בה מסגרות טבעתיות. הרחבה זו היא חזית הבניין היחידה בכפר העשויה מאבן. כיום המפעל משמש למטרות תיירותיות.
- מפעל מספר 3 (1790–1792): ידועה בכינוי "בית האתונות". ב-1811 הועסקו בה כ-400 אנשים. המפעל נשרפה ב-1819 ונבנה מחדש בין 1826 ל-1833. כיום הבניין משמש למטרות תיירות, ובתוכו נמצאת טורבינת המים המספקת חשמל לחלק מהכפר.
- מפעל מספר 4 (1791–1793): בתקופה שלאחר בנייתה שימשה כמחסן וכחדר עבודה. כמו כן, התגוררו בה כ-275 יתומים[1]. המפעל נהרסה בשריפה שהתחוללה ב-1883 ומעולם לא שוקמה. ב-1990 הוצב גלגל מים באתר שבו שכן המפעל.
- המכון ליצירת הדפוס (1816): בניין בן ארבע קומות המשמש כיום למטרות תיירות ועסקים.
- בית המנוע (1881): בניין שהיה צמוד למכון והכיל מנוע קיטור.
- בית ספר (1817): בניין בן שלוש קומות המשמש כיום כמוזיאון. בבניין זה היה אחד מתי הספר הראשונים בסקוטלנד לילדים עובדים.
- סדנת העבודה למכונאים (1809): בניין בן שלוש קומות שבעבר שימש כמקום עבודתם של המכונאים שבנו ותחזקו את המכונות של המפעלים.
- בית הצבע (תאריך בנייה לא ידוע): בניין זה היה במקור בית יציקה לפליז וברזל, וכן היה לו גלגל מים פרטי. כיום הבניין מכיל חנויות ומרכז מבקרים.
- מפעל גז עם ארובה מתומנת (נבנה זמן קצר לפני 1851): כיום משמש כחנות.
- בית אוונס (1790): כיום משמש כמוזיאון.
- בית דיילס (1790): כיום נמצאת בו הנהלה של הוצאת ספרים בשם "ספרי ווייברלי".
- ערוץ המפעל: נחפר על מנת לנתב את המים מנהר קלייד כך שניתן יהיה לספק כוח למפעלים.
- בית קברות: בית הקברות נמצא על גבעה מעל ניו לנארק, בין הכפר וחניון המבקרים. רבים מבין תושבי הכפר המקוריים קבורים בו.
- דרך ניו לנארק 1 ו-2: שני בתי שער דו-קומתיים הניצבים זה כנגד זה במרחק קצר מהכפר, ומסמלים את הכניסה לניו לנארק. כיום הם בבעלות פרטית.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של ניו לנארק (באנגלית)- אתר המורשת העולמית ניו לנארק
- תצלום אווירי של ניו לנארק עם ציון מקומות בולטים
- מפה של הכפר
הערות שוליים עריכה
- ^ According to I. Donnachie and G. Hewitt