נעשה ונשמע

ביטוי המופיע בספר שמות מפיהם של בני ישראל במעמד הר סיני

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע הוא ביטוי המופיע בספר שמות מפיהם של בני ישראל במעמד הר סיני. בעקבות דברי חז"ל, הפך ביטוי זה לסמל מובהק של אמונה שלמה וקבלת התורה ללא תנאים. הפרשנות המקובלת רואה בביטוי זה סמל לקשר הסימביוטי בין קבלת עול מצוות לקבלת עול מלכות שמיים.

במקרא עריכה

בפרשה המתארת את מתן תורה, מצוטטים בני ישראל כאומרים "נעשה" בלבד: ”וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'; וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה.” (ספר שמות, פרק י"ט)

הצירוף "נעשה ונשמע" מובא בהמשך, בפרשת משפטים: ”וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.” (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז')

פרשנות עריכה

הגישה הנפוצה בספרות חז"ל משבחת את ישראל על הכרזתם "נעשה ונשמע": ”דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.”[1]

הגישה לפיה אמירת "נעשה ונשמע" מלמדת על הסכמה מוחלטת וללא תנאים של ישראל לקבל את התורה, טעונה באור לאור מאמר אחר של חז"ל: ”מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית (כלומר, הכריח אותם), ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.” בעלי התוספות מיישבים כי לאחר שהם אמרו "נעשה ונשמע", היה צורך בכפייה נוספת, מחשש שיתחרטו מאימת מעמד הר סיני.[2]

הסבר נוסף מופיע במדרש, ולפיו אמירת "נעשה ונשמע" הייתה רק על התורה שבכתב, ואילו את התורה שבעל פה היה צורך לכפות עליהם:

ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו 'נעשה ונשמע', מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט. אלא אמר להן: על התורה שבעל פה (הייתה כפייה), שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה.

דעה מקורית מובאת בתוספתא, ולפיה באמירת "נעשה ונשמע" היה משום גנבת דעת של האל: ”כשהיו ישראל עומדין על הר סיני ביקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', כביכול נגנב הוא להם.”[3]

בספרות חז"ל עריכה

באגדה התורה והאומות המופיעה בספרי על ספר דברים המדרש מתאר את אופן הבחירה של עם ישראל כעם שיקבל את התורה, ותולה זאת בכך שהעמים האחרים ביקרו את תוכן התורה, בניגוד לעם ישראל שקיבל אותה על עצמו באופן מלא, ואמר "נעשה ונשמע".

כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות.
תחילה הלך אצל בני עשיו, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא...
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תנאף'. אמרו לו: כל עצמה של ערווה - להם היא...
הלך אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תגנוב'. אמרו לו: כל עצמם אביהם ליסטים היה...
וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה... לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך, נתנם לישראל.

גישה זו של הקדמת "נעשה" ל"נשמע" מיוחסת בתלמוד למלאכים:

בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?

התלמוד שם מספר על מין אחד שראה את רבא שקוע בתלמודו, ומרוב עיונו נעץ את אצבעות ידיו תחת רגליו ומעכן והיו נובעות דם. אמר לו אותו מין: עם פזיז, שהקדמתם את פיכם לאוזנכם (שאמרתם "נעשה ונשמע"), עדיין בפחזותכם אתם עומדים; בתחילה היה עליכם לשמוע מה כתוב בה, אם תוכלו - תקבלוה, ואם לא - לא תקבלוה. השיבו רבא: אנו שמתהלכים בתום, עלינו נאמר ”תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם” (משלי, י"א, ג'), אבל אותם בני אדם הבאים בעלילה, עליהם נאמר (שם) ”וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם”.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה