סימן קריאה (כתב עת)
סימן קריאה היה כתב עת ספרותי, שהציג עצמו כ"רבעון מעורב לספרות". העורך והמייסד הוא מנחם פרי (תחילה יחד עם מאיר ויזלטיר שפרש לאחר הגיליון הראשון).
 | |
| "ואן גוך בתל אביב" מאת יאיר גרבוז, גיליון מס' 11, מאי 1980 | |
| תדירות | רבעון |
|---|---|
| סוגה | כתב-עת לספרות ולחקר הספרות |
| מו"ל | אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בתמיכת משרד החינוך והתרבות |
| מייסד | מנחם פרי |
| עורך ראשי | מנחם פרי |
| תאריכי הופעה | 1972–1991 (כ־19 שנים) |
| שפה |
עברית  |
  | |
היסטוריה עריכה
החוברת הראשונה של "סימן קריאה" יצאה לאור בסוף שנת 1972. תוך זמן קצר הפך הרבעון לשנתון, אך המשיך להיות כתב-עת מרכזי לספרות ולחקר הספרות עד לשנת 1991, עת פורסמה החוברת האחרונה, ה-22. בכתב העת נדפסו שירים וקטעי פרוזה במקור ובתרגום, וכן מסות מחקריות בענייני ספרות ותורת הספרות. בחלק משנותיו שימשו בו כעורכי משנה נילי מירסקי, משה רון (עבודות התרגום הראשונות של השניים פורסמו בכתב העת), דן צלקה ונסים קלדרון.
ליד הרבעון הוקמה גם הוצאת ספרים בשם "ספרי סימן קריאה". הספר הראשון שראה אור במסגרתה היה המחזה "חפץ" של חנוך לוין (1972). בהוצאה ראו אור בעיקר ספרי היוצרים מחבורת "סימן קריאה": ספרי שירה ומחזות, אך גם סיפורת, כדוגמת "זיכרון דברים'" של יעקב שבתאי, והיא פרסמה גם תרגומים שונים, בהם "גטסבי הגדול" של פיצג'ראלד (1974) ו"המבנה של מהפכות מדעיות" של תומאס קון (1977).
בשנת 1983, לאחר שהתפרסם שירו של יצחק לאור "המנון לגוש", בו השורה "ובמצותינו דם נערים פלסטיניים כי בלאו הכי הכל עלילות עכו"ם"[1], הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב החליט להפסיק את תמיכתו בכתב העת. במקביל התעוררה סערה על כך שפורסם נאום של מנחם בגין[2][3].
בשנת 1985 ייסדה ההוצאה, יחד עם כתר הוצאה לאור והוצאת הקיבוץ המאוחד, את "הספרייה", סדרת ספרים לפרוזה מקורית ומתורגמת[4], ובשנת 1990, בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, את סדרת הספריה החדשה.
לאחר כשלושים-ושלוש שנים אמר על "סימן קריאה" העורך והמייסד, מנחם פרי:
כשייסדנו את "ספרי סימן קריאה" בשנות השבעים, לא התעסקנו במצב הקופה בסוף היום, ובבדיקת ההתאמה שלנו לטעם נתון של איזה "קהל". הסתפקנו בידיעה שהספרים מכסים את עלויותיהם ומאפשרים לנו להמשיך לפעול. התרכזנו בעשייה שלנו. ברעש גדול, כי הייתה לנו יומרה לקרוא תיגר על פואטיקה קודמת, לכונן טעם חדש, להרחיב את אופק הציפיות של הספרות הישראלית. הדפסנו את יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, אבות ישורון[5]; את יעקב שבתאי[6], יהושע קנז, דן צלקה, ישעיהו קורן, דויד פוגל; אימצנו את יוסל בירשטיין, את יהודית הנדל ואת עמליה כהנא-כרמון; טיפחנו את צעדיהם הראשונים בספרות של חנוך לוין, דויד גרוסמן ורונית מטלון; עודדנו את המפנה בכתיבתו של א.ב. יהושע. גם התרגומים ששקדנו עליהם לא היו יבוא של רבי-המכר האחרונים באנגליה ובארצות הברית, ונעשו לא כדי למכור ספרים, אלא מתוך מה שתפסנו כחיוני לכאן ולעכשיו, למחזור הדם של הספרות המקומית, לסימונן של נורמות חדשות בתרגום - נושא שהתלבטנו בו במודע, במאמרים ובדוגמאות. לא התחנפנו לשום קהל קוראים. ידענו שתמורה רדיקלית בסיפורת ובשירה כרוכה לא רק בטיפוחו של הסופר החדש, אלא גם בכינונו של הקורא החדש, שיהיה בעל אוזן אחרת.
— מנחם פרי, ב"מעריב nrg"
קישורים חיצוניים עריכה
- סימן קריאה: רבעון מעורב לספרות, באתר הספריה החדשה
- שירים מספרי סימן קריאה: אנתולוגיה מצטברת באתר הספריה החדשה
- סימן קריאה, בקטלוג המאוחד לכתבי-עת (ULS)
- דוד פוגל: תגובת שרשרת, טור אישי מאת מנחם פרי על מקומו של דוד פוגל בהחלטה להקים את "ספרי סימן קריאה" לצד כתב-העת, באתר מנחם פרי. פורסם לראשונה באתר הספריה החדשה, 15 ביוני 2011
- "הדבר המוזר הזה, חוברת סימן קריאה", רשימה מאת דרור בורשטיין באתר הספריה החדשה, 9.9.22.
- חמישים שנה לכתב העת "סימן קריאה", קרן דותן, ישראל היום, 8.9.22.
שירה סתיו, יובל ל"סימן קריאה": למה לא יכול לקום יורש לכתב העת המיתולוגי?, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2022
הערות שוליים עריכה
- ^ שלמה טנאי, קו השבר הרוחני, דבר, 1 באוגוסט 1983
- ^ אריה דיין, את השיר הזה ניסו להפסיק, כותרת ראשית, 27 ביולי 1983
- ^ מירי פז, חילופי האשמות בין פרי ודינשטיין על פרסום שירו של לאור, דבר, 20 ביולי 1983
- ^ שלוש הוצאות ספרים הקימו את "הספריה", מעריב, 13 בנובמבר 1985
- ^ מנחם פרי, אבות בכיסוי שלונסקי: על אבות ישורון וסימן קריאה, באתר הספריה החדשה
- ^ "האם זה ספר חשוב? לא.", סיפור יציאתו של 'זיכרון דברים' בספרי סימן קריאה