סיפורה של אם המנזר

סיפורה של אם המנזר (The Prioress's Tale) מופיע לאחר "סיפורו של הספן" בסיפורי קנטרברי לג'פרי צ'וסר. בשל כתב-היד הקטוע, אין באפשרותנו לדעת מהו מספרו הסידורי, אך הוא השני בקבוצה ב-2, ואחריו מופיע "סיפורו של סר תופס". הפרולוג הכללי נוקב בשמה של אם המנזר - מָדָם אֶגְלֶנְטַיְן, ומתאר את נימוסי השולחן שלה כזכים מכל רבב, ואת לבה הרך. סיפורה הוא על נער קדוש הנרצח בידי יהודים, נושא נפוץ בקרב הספרות הנוצרית של ימי הביניים, ורק ביקורות מאוחרות ביותר מתמקדות באנטישמיות של הסיפור.

תקציר העלילה

הסיפור נפתח בקריאה לבתולה מריה, ואז עובר מוקד ההתרחשויות לאסיה, בה קהילה של יהודים חיה בעיר נוצרית. נער קט בן שבע בשם יוּ, תלמיד בבית הספר, בנה של אלמנה, לומד לרחוש כבוד רב לבתולה מריה. הוא משנן את הבית הראשון במזמור האהוד מימי הביניים, "Alma Redemptoris Mater" (אמו-הורתו של הגואל); הגם שאינו מבין את משמעות המילים, חברו לכיתה, המבוגר ממנו בשנים, מספר לו שהוא עוסק במריה הקדושה. הוא מתחיל, אם כן, לשיר את המזמור בכל יום בדרכו לבית הספר ובחזרה, בעוברו דרך שכונת היהודים.

השטן, "שקן צרעותיו שוכן בלבם של היהודים", מעודד את היהודים לרצוח את הנער ולהשליך את גופתו על ערימת-צואה, בבית השימוש של היהודים. אמו מחפשת אחריו ולבסוף מוצאת את גופתו, המתחילה באורח-נס לזמר את ה-"Alma Redemptoris".

מות הקדושים של הקדוש היפוליט

הנוצרים מזמנים את המגיסטראט, והלה מענה את היהודים, מוציאם להורג על ידי קריעת איבריהם בעזרת סוסים ולאחר מכן תולה את גופותיהם בחוצות-העיר למען יראו וייראו.

הנער ממשיך לשיר לאורך כל טקס הקבורה שלו, עד שהנזיר, איש-הכמורה של הקהילה, שואל אותו כיצד הוא עוד יכול לשיר. הוא משיב שעל אף גרונו המשוסף, היה לו חזון ובו מריה הניחה פרח חבצלת על לשונו, והוא יוסיף לשיר עד שהוא יוסר. הנזיר מוציא את החבצלת מפיו, והנער מת.

הסיפור מסתיים באזכור "יו הקט מלינקולן", עלילת דם נוספת על אודות נער קדוש הנרצח לכאורה בידי היהודים.

הסיפור הוא דוגמה לסוג מסוים של סיפורים שהיו אהודים בזמנם, הידועים כ"מעשי הנסים של הבתולה", למשל, אלה שנכתבו בידי גוטייה דה קואנסי. הסיפור מערב יסודות שונים של סיפור נפוץ על נער אדוק הנרצח בידי אויבי האמונה; מופעו הראשון באנגליה נכתב על אודות ויליאם איש נוריץ'. מת'יו ארנול ציטט בית מסיפורה של אם המנזר בתור החלק המובחר בשירת צ'וסר.

My throte is kut unto my nekke boon,
Seyde this child, "and as by wey of kynde
I sholde have dyed, ye, longe tyme agon.
But Jesu Crist, as ye in bookes fynde,
Wil that his glorie laste and be in mynde,
And for the worship of his Mooder deere
Yet may I synge O Alma loude and cleere

כן, עד העורף צווארי שסוע,"
השיב הילד, "ועל-פי הטבע
הייתי מת זה כבר. אבל ישוע,
שתפארתו עלֵי ספרים נכתבת,
חפָץ כי מרוממת ומוּשׂגבת
תהֵא. על-כן לִכְבוד אֵם המושיע
בקול גדול 'או אַלְמָה' עוד אריע."

— "סיפורי קנטרברי", תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, תש"ם.

אנטישמיות

הסיפור קשור לעלילות-דם רבות שרווחו באותה התקופה והופצו בידי הכנסייה. יש הטוענים שעמדתו של צ'וסר עצמו לגבי הסיפור ברורה פחות.

מבטאה הצרפתי של אם המנזר הוא סממן של עלייה בסולם המעמדות החברתי, אך מוגבלת: צורת דיבורה היא של כמי שלמדה את השפה בבית-הספר במנזר סְטְרֶטְפוֹרְד-בּוֹ, ולא צרפתית גבוהה ורהוטה פריזאית (For Frenssh of Parys was to hir unknowe). היא נשבעת בשם "סֶנְט לוֹי" (אליגיוס הקדוש), פטרונם של, בין השאר, הצורפים. קנאות-היתר שלה לכלבלבי-המחמד שלה ולעכברים הנתפסים במלכודות ונהרגים אולי אינה יאה לנזירה, שבמקום זאת הייתה יכולה לדאוג לעניים. צמיד האלמוגים המחורז שהיא עונדת לפרק-ידה נושא תליון שבראשו חרוטה האות 'A' ובתחתיתו מימרתו של הנודעה של ורגיליוס - "האהבה גוברת על הכל" ('Amor Vincit Omnia'), אולי סיסמה מפוקפקת בעבור נזירה שממלאת את המקום של סמל "גן-השושנים" ומדגישה את התלהבותה מאהבה-אצילית.

בנוסף, העובדה שצ'וסר בחר לגולל את סיפורה בסגנון "ריים רויאל", סגנון חריזה שנעשה בו שימוש בדרך-כלל בסיפורים על אהבה-אצילית, נראית מנוגדת לדגש שלכאורה מושם בסיפור על אדיקות דתית פשוטה. על-כן, הדיוקן המצטייר של דמות אם-המנזר אינו חיובי לגמרי. למעשה, השפה והמבנה של הפתיח שלה ושל סיפורה, גרמו למבקרי ספרות רבים לטעון שצ'וסר משים אותה ללעג.

היהודים גורשו מאנגליה בשנת 1290, כמאה שנה לפני שהסיפור נכתב, ולכן היה עליו להתרחש בעיירה אסייתית עלומת-שם (הכוונה כנראה לאסיה הקטנה). משמעות הדבר היא שהיהודים היוו רשע רחוק ולא-ממוקד עוד יותר מהמקובל בעלילות-דם שכאלה. סיפורו של הרופא הוא סיפור דומה על אודות נער תם הנרדף בידי אויב שאי אפשר להימלט מפניו, אך היהודים לא נזכרים בו.

סיפורה של אם המנזר, עם הדגשיו על אמונת-ילדים, מאזן את סיפורו של הספן על נזיר מחוכם יתר על המידה השוכב עם אשת חברו. שני הסיפורים נראים כמייצגים שני קצוות, אמונה נטולת ידע כנגד ידע נטול אמונה.

עם זאת, דבר זה אינו מלמד אותנו דבר על עמדותיו האמיתיות של צ'וסר כלפי היהודים וסלידה הייתה לגמרי טיפוסית באותם הימים.

חוקר הספרות גדעון סתר גורס כי "עלילת הדם המכונה סיפורה של אם המנזר - The Prioress's Tale, היא מן הסתם פרץ האנטישמיות הארסי ביותר בשירה העולמית בכלל, ובשירה האנגלית בפרט. בעניין זה צ'וסר מגמד בנקל את שקספיר, את מרלו, את דיקנס ואת ת"ס אליוט - אם לנקוב במבחר אנטישמים בצמרת הספרות הבריטית."

לחיזוק דבריו, מגייס סתר בין השאר את הוצאת ה-Heritage Press הניו-יורקית שבחרה להוציא לאור בשנת 1946 את כל סיפורי קנטרברי, להוציא את סיפורה של אם המנזר. או, למשל, הגדרת מחבר המאמר במהדורה הראשונה של האנציקלופדיה יודאיקה את צ'וסר כאנטישמי, בהסתייגויות מסוימות.

לקריאה נוספת

• שמעון זנדבנק (תרגם), סיפורי קנטרברי, עם עובד הוצאה לאור, התש"ם-1980.

• Carolyn Collette, Sense and Sensibility in the Prioress's Tale, Chaucer Review, 1980.
• Frank Hardy, Seeing the Prioress Whole, Chaucer Review, 1991.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיפורה של אם המנזר בוויקישיתוף

• גדעון סתר, ‏אנטישמיות מפויטת, נתיב 87-88, ספטמבר 2002
• הסיפור בתרגום שורה-שורה לאנגלית מודרנית (אורכב 29.06.2020 בארכיון Wayback Machine), באתר אוניברסיטת הרווארד
• סיפורה של אם המנזר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)