עטרות

ערך זה עוסק ביישוב מצפון לירושלים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עטרות (פירושונים).

מושב עטרות, 1944

עטרות

עטרות היה מושב עובדים ששכן כ-11 ק"מ צפונית לירושלים, ליד הכפר הערבי קלנדיה ובסמוך לשדה התעופה עטרות שנבנה בידי הבריטים. היישוב פונה במלחמת העצמאות והוחרב בידי ערביי הכפרים הסמוכים. לאחר כיבוש האזור במלחמת ששת הימים הוקם בסמוך אזור התעשייה עטרות.

מקור השם

עטרות הוא שמה של עטרות עיר קדומה שעמדה על גבול נחלת שבט אפרים ומוזכרת במקרא:

	וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם, וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם מִזְרָחָה עַטְרוֹת אַדָּר עַד בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן
– ספר יהושע טז ה

זיהוי עטרות הקדומה

על פי הזיהוי המקובל, עטרות הקדומה מזוהה עם ח'רבת עטרה ( או אל-עטרה בנ"צ 170143) על תוואי נחל שכם מדרום לתל א-נצבה, המזוהה עם העיר המקראית מצפה. במאמר ^[1] הסוקר את גבולות נחלת שבט אפרים שפורסם לראשונה במסגרת בית שדה עפרה, (תשל"ח 1978) מציין יואל אליצור כי סביר יותר שעטרות הקדומה היא חרבת רדנה (בנ"צ 169146) כקילומטר מצפון לרמאללה. בחפירות שנערכו באתר זה נמצאו שרידי יישוב מהתקופה הישראלית^[2] לפי זיהוי זה, אמנם לא השתמר השם עטרות במקום העתיק אך נדידת שם קדום למרחק של ארבעה ק"מ (המרחק לחרבת עטרה) אינה מקרה נדיר.

עטרות בעת החדשה

קבוצת קלנדיה

אדמת עטרות נרכשה על ידי החברה להכשרת היישוב בשנת 1912 עבור קרן קיימת לישראל‏‏^[3] מתושבי הכפרים הערביים קלנדיה, ג'דירה וביר נבאללה. בשנת 1914 התיישבה במקום קבוצת פועלים מבני העלייה השנייה שנקראה קבוצת קלנדיה בין חברי הקבוצה שמות שמאוחר יותר הפכו למפורסמים בתנועה הציונית לוי אשכול, יעקב פת, ברל כצנלסון ומאיר רוטברג הקבוצה שמנתה כ-10 חברים בסה"כ התקשתה להחזיק בקרקע בתנאים הקשים מנשוא והתפזרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מחשש כי חברי הקבוצה יגויסו בכפייה לצבא הטורקי.

הקמת מושב העובדים

בחודש דצמבר 1919, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, הגיע למקום גרעין של קבוצת עבודה. חמשת חברי הגרעין התיישבו בבית המוכתר בכפר קלנדיה והתחילו לעבד את האדמות שננטשו על ידי חברי קבוצת קלנדיה. חברי הקבוצה התחילו לעבד את האדמה בתנאים קשים תוך שהם מסקלים את האבנים בידיים ושותלים חורשת אורנים בקרקע סלעית שאיננה מתאימה לעיבוד חקלאי על מנת לבסס את בעלותם על הקרקע.

היישוב הצעיר סבל גם ממחסור במים ותחילה נאלצו המתיישבים לקנות מים שנשאבו מבורות ומעיינות מערביי הסביבה, והובילו אותם בחביות ליישוב. קצבת המים נתמכה על ידי איסוף מי גשמים ומאגר מים קטן שהוקם ליד היישוב בשנת 1928.

בשנת 1923 רכשה הקרן הקיימת לישראל 374 דונם, לצורך ביסוס והרחבת עטרות והקבוצה החליטה להתארגן במסגרת מושב עובדים בשם עטרות על שם חירבת עטרה הסמוכה. בשנת 1925 רכש המושב פרות הולנדיות והקים משק חלב ששמו יצא למרחקים (לפחות עד לירושלים שם נמכרה תוצרת המשק).

בשנת 1927 הושלמה בניית 18 בתים לתושבים שעד לאותו זמן התגוררו במבנים ארעיים. במרכז היישוב הוקם מבנה ביטחון מבטון הניתן להגנה בקלות יחסית על מנת לשמש מחסה ומסתור לתושבים. את התקוות ותנופת הבנייה קטעו המאורעות של שנת 1929 שהדגישו את בידודו המוחלט של היישוב.

עטרות בתקופת המאורעות

גם בזמנים טובים של שקט יחסי סבל המושב מגניבות, עקירת עצים והתנכלויות מצד תושבי הסביבה. המשבר הראשון הגיע במאורעות תרפ"ט היישוב הותקף בנשק חם וסכנה נשקפה לחיי התושבים. במהלך הפרעות פונו הנשים והילדים והיישוב היה על סף חורבן. מגיני עטרות, בעזרת מתנדבים מירושלים הדפו את ההתקפות בקושי רב.

המצב החמיר במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט הידועות גם בשם המרד הערבי הגדול והיישוב סבל ביתר שאת מתקיפות על בתי היישוב ועל התחבורה לעטרות וממנה, למרות זאת לא חדל המשוריין של היישוב לנסוע לירושלים למכור את התוצרת החקלאית.

נקודת אור בתקופה זו היה חיבור עטרות לקו המים ירקון-ירושלים. הצינור הונח על פני הקרקע, והיה חשוף לפגיעה מצד הערבים באזור.

עם תום המאורעות התברר מחיר הדמים הכבד ששילמה עטרות ששכלה חמישה חברים במושב של עשרים וארבע משפחות.

על פי מפקד התושבים של 1931 היו בעטרות 112 נפשות שהתגוררו ב 23 בתים.^[4]

בשנת 1946 נוספו ליישוב חמש עשרה משפחות חדשות שנקראו בשם הקולקטיבי "ההתיישבות החדשה". בשנת 1948 הגיע המושב לגודל שיא - 48 משפחות.

ועדת פיל

בשנת 1937 ביקרה ועדת פיל בעטרות. הוועדה קיבלה מידע מפורט מבאי-כוח הכפר על היישוב. היא התענינה במיוחד בגורלן של עטרות וקרית ענבים, וההתענינות הזאת השתקפה יפה בדין וחשבון שפרסמה. הוועדה השתוממה מאוד בשמעה, מפי אנשי עטרות, על הסכומים שהם מוציאים לחינוך הילדים בעטרות. הוועדה סיימה את הפרק על עטרות וקרית-ענבים בדברים אלה:

	יש לנו הרושם, אחרי שסיירנו את שני היישובים, ששניהם מהוים עדות מצוינת למרץ הנלהב לא רק של המתיישבים, אלא גם של כל אלה אשר סיפקו להם ממון ויעצו להם".

אחרי שהוועדה עזבה את הארץ באה הצעת החלוקה. היא, ופרסום הספר הלבן השלישי ב1939 למעשה הפסיקו את כל התכניות הקשורות בפיתוח המושב.

שדה התעופה "קלנדיה" (עטרות)

ערך מורחב – שדה התעופה עטרות

שדה התעופה 1969

בשנת 1920 החליטו שלטונות המנדט הבריטי על הקמת שדה תעופה ליד ירושלים ובחרו באדמות המטעים שסוקלו ועובדו על ידי חלוצי עטרות. בשנת 1922 הוקם שדה התעופה, ונקרא על שם הכפר הערבי הסמוך. בראשיתו שדה התעופה היה לא יותר ממנחת לא סלול שכביש ירושלים-רמאללה חוצה אותו. כאשר מטוס התקרב לנחיתה, ירד מחסום שחסם את התנועה בכביש.

בשנת 1938 הקימו הבריטים את חטיבת "נוטרי חיל האוויר המלכותי", נוטרים יהודיים שהיו מגויסים ליחידה הוצבו בשדה התעופה "קלנדיה" וחלקם הצטרפו בסיכומו של דבר ליישוב.

עם החרבת היישוב בשנת 1948 (ראו להלן) החריבו ובזזו הערבים את שדה התעופה. בשנות החמישים החליט השלטון הירדני לבנות את השדה מחדש כשדה התעופה המרכזי של הגדה המערבית, השלטונות הירדנים הרחיבו והגדילו את השדה על הריסות המושב עטרות ועל בית הקברות של המושב. דחפורים דחפו את הקרקע דרומה כדי לפנות מקום למסלול, וזו נשאה עימה את שרידי 18 הגופות שנטמנו בבית הקברות. בשנת 1965 הפך השדה לנמל תעופה מרכזי של ירדן.

עטרות במלחמת השחרור

ביום 29 בנובמבר 1947, עם קבלת ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, התחדשו ההתקפות על עטרות. היישוב המבודד נלחם על חייו במחסור מתמיד של מים, מזון ותחמושת. הבידוד והניתוק הפכו למצור לאחר כישלון של שיירת עטרות לפרוץ את הדרך ליישוב עם תגבורת של לוחמים. שדה התעופה שהוחזק על ידי הצבא הבריטי עד לפינוי ארץ שימש כמגן ליישוב.

לאה גולוביצקי ששכלה את בעלה חיים במאורעות 1936 והייתה מורה ביישוב מספרת במכתב על הווי היישוב:

	אנו מרכזות את כל הילדים בתוך חדר אחד המוגן, כביכול, יותר מאחרים ומכוונות להושיבם במרחק מהחלונות; גם בהפסקות איננו מוציאות אותם החוצה. אנו משתדלות להרבות בחומר קל ומבדר בשביל לשפר את מצב הרוחות ולהסיח את הדעת מהמצב הרציני... רות ואני, שתינו מגויסות לעבודה באלחוט, ומדי בוקר האחת משתינו חוזרת לכתה לאחר תורנות לילה. במקרה זה משתדלת השנייה לרכז את הילדים למען הקל על המתיחות הנפשית והעייפות הגופנית של התורנית...

שיירת עטרות

ערך מורחב – שיירת עטרות

ב-24 במרץ 1948 הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לשלוח חומרי ביצור לנוה יעקב ועטרות בשיירה של שתי מכוניות: משוריין אבטחה ומשאית משוריינת, שהיו שני המשוריינים האחרונים במחוז ירושלים. בשעה 12:00 יצאה השיירה לדרכה מהדסה הר הצופים ובכניסה לשועפאט, בקילומטר החמישי מצפון לירושלים, פרץ המשוריין מחסום, עלה מיד על מוקש ותיבת ההילוכים שלו נפגעה. המשאית המשוריינת פרצה קדימה. הערבים ירו עליה וזרקו רימוני יד ובקבוקי מולוטוב שהציתו את מעטה הברזנט. אנשי המשוריין ראו איך נפתחות דלתות הרכב הבוער ומתוכו קופצים הלוחמים כדי להימלט מהאש. הם נקטלו עד האחרון שבהם. ‏‏^[5]. שיירה של הצבא הבריטי הגיע למקום הקרב ולאחר משא ומתן עם הערבים פינו לירושלים 14 הרוגים ו-11 פצועים.

פינוי היישוב והריסתו

באפריל 1948 פונו מהיישוב הילדים והנשים בחסות משוריינים של הצבא הבריטי. וביום 14 במאי 1948 עלה הנציב העליון האחרון סר אלן גורדון קנינגהם על מטוס בשדה התעופה עטרות והמריא לחיפה על מנת לעזוב את הארץ בפעם האחרונה. מגיני היישוב נקטו יוזמה התקפית והשתלטו על השדה הנטוש. הם מיקשו את כביש הגישה והודיעו למיפקדת ארגון ההגנה בירושלים על תפיסת השדה אך קיבלו פקודה לפנות את היישוב ולסגת לכוון המושבה נווה יעקב המבודדת אף היא אך קרובה יותר לירושלים. חמישים ושבעה הלוחמים, התכנסו ליד בית הכנסת של היישוב, לאחר שחיבלו ברכושם ובמשקם, סגרו את בעלי החיים ומיקשו ככל שיכלו ויצאו במסע רגלי לעבר נווה יעקב. בהגיעם למושבה הם ראו את הלהבות העולות מצפון, מהמקום בו שכנה עטרות. למחרת, ביום 15 במאי 1948 עם שחר חצה הלגיון הערבי את גשרי הירדן ועלה על ירושלים. הקרב על נווה יעקב החל ביום 16 במאי 1948. הקרב ארך 14 שעות ומשאזלה התחמושת של המגינים ואפסו הסיכויים להחזיק מעמד הוחלט על פינוי נוסף וכך מצאו עצמם פליטי עטרות חוברים לפליטים של נווה יעקב במסע רגלי לעבר הר-הצופים. בקרבות גוש עטרות - נווה יעקב נפלו 42 לוחמים ונפצעו 96. חיילי הלגיון ותושבי הסביבה פשטו על היישובים הנטושים והרסו אותם עד היסוד. בכך הקיץ הקץ על המושב עטרות.

בני עטרות

ערך מורחב – בני עטרות

בני עטרות הוא מושב באזור המרכז ליד העיר יהוד ונתב"ג (הממוקם על אדמות המושב) השייך למועצה אזורית חבל מודיעין.

במלחמת העצמאות ,בשנת 1948 יושבו במושבה הטמפלרית הנטושה (שנכבשה במבצע דני) חברי היישובים עטרות (מצפון לירושלים) נחלים (בגליל העליון) ובארות יצחק (בנגב)שנאלצו לנטוש את ישוביהם בסערת מלחמת העצמאות . היישוב הוקם על מושבת הטמפלרים וילהלמה אשר פונתה מתושביה הגרמנים בידי כוחות המנדט הבריטי (אנשי התנועה הטמפלרית הוגלו ברובם לאוסטרליה בגלל דעותיהם הפרו-נאציות). אנשי נחלים ובארות יצחק עזבו ובנו יישובים חדשים על אדמות המושבה הנטושות ובמקום נשארו מפוני עטרות שקראו למקום בשם יישובם שנפל בידי הליגיון הערבי

מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר ירושלים

ביום 7 ביוני 1967 נכבש שדה התעופה הירדני על ידי טור שריון של חטיבת הראל, בראשות אורי בן ארי בדרכה לאיגוף מצפון של הביצורים הירדניים במזרח ירושלים.

עם איחוד העיר נקבעו הגבולות המוניציפליים החדשים של ירושלים שסומנו כ"הקו הכחול". התוואי החדש של הגבול המוניציפלי של ירושלים נקבע על פי המלצות של ועדה צבאית וכלל שליטה על שדה התעופה בעטרות שתוכנן לשמש כשדה תעופה בינלאומי - תקווה שהתבדתה מטעמים פוליטיים. כך הוארך גבולה המוניציפלי של העיר בצורת אצבע ארוכה "אצבע עטרות", כדי לכלול את שדה התעופה ואזור תעשייה שהוקם בסמוך אליו. בפועל לא תיפקד השדה כבינלאומי אלא שימש בעיקר לטיסות פנים וללימודי טיסה.

אזור התעשייה עטרות

לאחר מלחמת ששת הימים הוקם באזור בו שכן מושב עטרות ההיסטורי ושטחיו החקלאיים אזור תעשייה ובו מחסנים לאיכסון וחלוקה, תעשייה קלה ומוסכים. ^[6]

אזור התעשייה סובל ממרחק גדול יחסית לירושלים ובעיות ביטחוניות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בשל העובדה שהוא ממוקם במזרח ירושלים, בלב שכונות וכפרים ערבים-פלסטינים, ורוב העובדים בו באים מהם. בעיות אלו מקשות על התפתחות אזור התעשייה, ובעתות מתיחות נפגעת הפעילות הכלכלית עד למצוקה אמיתית וסגירת בתי עסק המתקשים להעסיק את הפועלים הערבים שמגיעים מחוץ לקו ירוק (בשל מדיניות המחסומים),וסובלים מהתנכלויות ופיגועים על רקע לאומני. על מנת לעודד מפעלים ובתי עסק לפעול באזור למרות המכשולים הכריזה^[7] הרשות לפיתוח ירושלים המנהלת את אזור התעשייה על שורת הטבות למפעלים הכוללים הטבות בארנונה, ומענקים שונים. אזור התעשייה הוקף בגדר ביטחון ושוטרי משמר הגבול עורכים סיורים באזור התעשייה על מנת להבטיח את ביטחון העובדים והרכוש. ^[8]

הבעיה הביטחונית שנוצרה בירושלים בסוף שנת 2000 ובמשך שנת 2001 במהלך אינתיפדת אל אקצה הובילה להאטה כלכלית חריפה בתעשייה, במסחר ובתיירות בעיר. הפגיעה בחיי הכלכלה בירושלים התבטאה גם בפגיעה קשה בהתפתחות אזור התעשייה עטרות שהביאה לסגירת 45 מפעלים במשך שנת 2001. גם בשנת 2004 המשיך המצב להידרדר ^[9] עד שהובע חשש לקיום אזור התעשייה בכלל. וזאת למרות שעיריית ירושלים וממשלת ישראל הכירו בחשיבות הכלכלית והפוליטית בפעילות אזור התעשייה. באותה תקופה מפעלים גדולים כגון "אינטרקוסמא" לקוסמטיקה טבע לתרופות ומפעל המסוקים של התעשייה האווירית עזבו את האזור.

בשנת (2008) נמצא פארק התעשייה עטרות בהתחדשות, והוא נגיש לתנועה באמצעות כביש 443 וכביש 404, המאפשרים תנועה מהירה וקלה של סחורות מהפארק ואליו. הפארק מהווה היום את פארק התעשייה הגדול ביותר במטרופולין ירושלים לתעשייה מסורתית, ומונה כיום מעל 160 מפעלים, שפועלים במגוון של תחומים: בטון ועפר, מסגרות, נגרות מקצועית, מפעלי עופות (לרבות עוף ירושלים) ובשר. בפארק עובדים כ-4000 עובדים, מהם 1000 יהודים וכ-3000 ערבים ממזרח ירושלים ורמאללה. ^[10]

אזורי תעשיה בישראל
אזורי תעשיה	איירפורט סיטי • ברקן • הר חוצבים • מגדל תפן • מישור אדומים • מעלות • ניצני שלום • סגולה • עבר הירקון • עטרות • קריית אריה • קריית מטלון • רמת חובב • שער בנימין• שער הנגב
פארקי תעשיה	• BBC בני ברק • אפק • בר לב • הגן הטכנולוגי מלחה • משגב • קריית ויצמן • קריית עתידים • פארק מתם • ספירים • פארק התעשיה בעומר

הנצחה

שלט ההנצחה בכניסה ל"חלקת שומרי המקום"

המצבה בעטרות

לאחר מלחמת ששת הימים אותרו שרידי הגופות מדרום למסלול הטיסה של שדה התעופה עטרות, והרב שלמה גורן קידש את המקום. מעל קבר האחים הוצבה מצבה ל-18 הגופות וזו הוקפה בגן מטופח ובחומה. המקום נושא את השם "חלקת שומרי המקום", ובכניסה אליו, לצד דגל המדינה, הוצב בשנת 2010 לוח אבן הסוקר את פינוי היישוב, והפותח בקטע מדבריה של לאה גולוביצקי ב-1948, והמסביר את שמו של המקום:

	"רק אתם נשארתם צופים ושומרים על האדמה שאת סלעיה עקרו ידיכם, שטייבתם אותה בזיעתכם ובדמכם".

במושב בני עטרות הוקמה בשנת 1958 מצבה צנועה - סלע עליו חרוטים שמות בני המושב שנפלו בקרבות בעטרות ובשנת 1988 נפתח במושב חדר זיכרון לנופלים על הגנת הקבוצה והמושב בשנות קיומו.
בשנת 1998 נקרא שמה של כיכר הכניסה לשכונת נווה יעקב בירושלים - על כביש ירושלים רמאללה- "כיכר מגיני עטרות ונווה יעקב"
בשנת 2002 הוקם "גן הגבורה" בשכונת פסגת זאב במקום בו עמדה נווה יעקב הישנה שננטשה ב 1948 ובו לוחות ועליהם סיפור הקרבות על עטרות ונווה יעקב.
בשנת 2005 הוציאה הסופרת אסתר שטרייט וורצל את ספרה "עטרות" בהוצאת עמיחי על פי בקשת תושבי המקום שרצו ספר שינציח את מושבם.
בשנת 2007 יצא לאור הספר "עטרות-מושב ראשון בהרי יהודה" שערכה רות דנון ילידת עטרות.
בשנת 2008 נחנך חדר במוזיאון גבעת התחמושת ובו מונצח הקרב על "הגוש הצפוני" נווה יעקב ועטרות במלאת 60 שנה לקרבות.

לקריאה נוספת

דניאל צימר, עטרות - מושב עובדים בהרי ירושלים, הוצאת תנועת המושבים והארגונים, תש"ז
רות דנון ואחרים, עטרות - מושב ראשון בהרי יהודה, אריאל, ירושלים, תשס"ז
אסתר שטרייט וורצל, עטרות, הוצאת עמיחי, 2006
בן-ציון מיכאלי, ישובים שניטשו בשלושה משטרים מדיניים: בשילהי המשטר הטורקי, בשנות המנדט הבריטי, במדינת ישראל, הוצאת מלוא, תש"ם
משה חננאל, הירושלמים, הוצאת ארץ הצבי, תשס"ז
קורות היישוב עטרות מתוך אתר YouTube