עלות שקועה

בכלכלה, בתמחיר ובתהליכי קבלת החלטות, עלות שקועה או עלות אבודה (מוכר גם בשם הלועזי sunk cost) היא הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר, ולכן כבר אינה רלוונטית לקבלת החלטות עתידיות. לעיתים מדובר על השקעה בסדרי גודל גדולים, לדוגמה הקמת מפעל חדש, או הקמת מיזמי תשתית, כשהתוצאה העסקית בדיעבד אינה מצדיקה את ההשקעה.

ההוצאות הרלוונטיות לשיקולי הפעלת עסק הן עלויות קבועות ועלויות משתנות. עלות שקועה אינה משתייכת לשני סוגי עלויות אלה. במיוחד יש להבחין בין העלות השקועה, כהשקעה במפעל או בציוד שנעשתה כבר ואינה ניתנת למניעה או להחזרה, לבין העלות הקבועה, שהיא עלות הפעלתו של המפעל או העסק, ואשר ניתן להימנע ממנה על ידי הדממת המכונות וסגירת המפעל, או חלק ממנו. כעלות השקועה נלקח רק אותו חלק מההשקעה בנכס שאינו בר-החזרה, ולכן יש לנכות מסך העלות שהושקעה את ערך המימוש של הנכס.

עלות שקועה היא פרמטר כלכלי. בחשבונאות נהוג להפחית עלויות בצורה ליניארית, כך שהשקעה הונית גדולה תגרום מדי שנה לרישום של הוצאה בדוח הרווח וההפסד, ולהפסד. הגישה הכלכלית מתעלמת מהוצאה זו, והיא אינה נלקחת כשיקול לאחר שהוצאה. כך שייתכן מצב שבו מפעל מפסיד עדיין כדאי להפעלה.

אפקט העלות השקועה או "ההוצאה האבודה" נבחן על ידי כלכלנים העוסקים בתורת הערך. נמצא כי מנהלים נטו להמשיך בפרויקטים כושלים, על אף שלא הייתה לכך הצדקה. אפקט זה נקרא גם "אפקט הקונקורד", על שם מטוס הקונקורד. בפרויקט זה הושקעו סכומי עתק גם לאחר שהיה ברור שהפרויקט ייכשל, והפעלת המטוס לא תהיה כלכלית, עד שלבסוף המטוס קורקע.

דוגמאות

כדוגמה לעלות שקועה ניתן לקחת את מפעל הבשר "אדום אדום" של חברת תנובה. נכון ל-2008 המפעל מפסיד, וחלק מעובדיו פוטרו. במפעל הושקעו בתחילת המאה ה-21 כ-130 מיליון שקלים. חלק נכבד מסכום זה ניתן לראות כעלות שקועה, משום שלא יוחזר בין אם ייסגר המפעל ובין אם ימשיך לפעול, ולכן אינו רלוונטי להחלטה בעניין זה.

דוגמה להחלטה של פרט לגבי עלות שקועה היא קניית כרטיס יקר להצגה, כשבמהלכה מתחוור לרוכש הכרטיס כי אינו נהנה מההצגה, ועליו לקבל החלטה האם לעזוב את ההצגה בהפסקה. רציונלית, מחיר הכרטיס איננו רלוונטי בשיקולי הרוכש, מכיוון שזוהי הוצאה שכבר נעשתה ואין להשיבה; בפועל דיסוננס קוגניטיבי משפיע על קבלת ההחלטה הלא-רציונלית.

דוגמה נוספת היא אדם שקנה כרטיס להצגה, אך כדי להגיע אליה הוא צריך לשלם הוצאות נוספות (דלק, בייביסיטר וכדומה). גם אם בסופו של דבר הוא כלל לא ירצה לצאת ולראות את ההצגה, הדיסוננס הקוגניטיבי יגרום לו כן ללכת ולראותה, מכיוון שהוא כבר שילם עליה, והוא יחשוב שאם הוא יישאר בבית הוא "יפסיד את הכסף" של עלות הכרטיס (זאת בעוד שהמצב בדיוק הפוך: את הכסף על הכרטיס הוא ממילא הפסיד מיד לאחר קנייתו, ודווקא ההליכה להצגה תגרום להפסדים כספיים נוספים).

במילים אחרות, הפחד מאיבוד העלות השקועה, עלול לגרום לאנשים/ארגונים לבזבז כספים נוספים, ללא כל תועלת.