עמוס גיתאי

עמוס גיתאי (נולד ב-11 באוקטובר 1950) הוא במאי קולנוע ישראלי, הנחשב לאחד הבמאים הישראלים הידועים בעולם.^[1] הוא יוצר בעיקר סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים ניסיוניים ומינימליסטיים. בין 1999 ו-2005 השתתפו שבעה מסרטיו בתחרויות הרשמיות על פרס דקל הזהב ופרס אריה הזהב.

ביוגרפיה

נולד בחיפה לאדריכל מוניו גיתאי-ויינראוב ולאפרתיה, פעילה ציונית. הוריו שינו את שם משפחתם מויינרויב לגיתאי, שהוא התרגום לעברית של השם הגרמני. בצה"ל שירת גיתאי כלוחם וכסמל בסיירת אגוז^[2]. גיתאי למד אדריכלות לתואר ראשון בטכניון בחיפה ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי (לתואר דוקטור). מלחמת יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973 קטעה את לימודיו. במלחמה לחם כאיש מילואים. משום שלא הצליח לחבור ליחידתו, סיירת אגוז, שירת בצוות חילוץ מוסק ביחידת החילוץ של חיל האוויר הישראלי שבהמשך הפכה ליחידה מוסדרת בשם - 669. במהלך המלחמה החל גיתאי להסריט את האירועים במצלמת 8 מ"מ שקיבל כמתנת יום הולדת. גיתאי סיפר כי זו הייתה כניסתו לעולם הקולנוע. ביום הולדתו ה-23, 11 באוקטובר 1973 הופל מסוקו בטיל נ"מ סורי, ואחד מ-7 אנשי הצוות שהיו על המסוק נהרג. החוויה הטראומטית הביאה אותו לנטוש את לימודי האדריכלות ולהתמקד בקולנוע. הסרט כיפור שביים בשנת 2000 מבוסס על חוויותיו אלו.

בשנת 1995 הכיר את אילן מוסקוביץ' ומאז הם משתפים פעולה בהפקת סרטים.

הקריירה בקולנוע

גיתאי החל לביים סרטי תעודה שהיו שנויים במחלוקת עקב ראיית עולמו השמאלנית שהשתקפה בהם. ב-1979 ביים את סרטו הראשון באורך מלא לטלוויזיה הישראלית, בית. הסרט נדחה על ידי ערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה בישראל, אך הוקרן במספר פסטיבלי קולנוע בינלאומיים וזכה להצלחה. פסילתו לשידור בטלוויזיה הישראלית של סרט תיעודי נוסף שלו, יומן שדה (1982) הביאה אותו לעזוב את ישראל לצרפת, שם חי ב-10 השנים הבאות^[3].

באותה תקופה המשיך בלימודי האדריכלות בארצות הברית וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי בשנת 1986.‏^[4]

בעודו בצרפת החל בבימוי סדרה של סרטי עלילה שהביאו לו מוניטין כבמאי חשוב בצרפת. הידועים שביניהם הם גולם: לידתו של גולם מ-1990, הראשון מטרילוגיה מיסטית של סרטים, וברלין - ירושלים (1989), שסיפר את סיפורן האמיתי של שתי נשים בגרמניה בשנות ה-30, שאחת מהן עלתה לארץ ישראל והשנייה נשארה בגרמניה. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה.

בשנת 1993, בעקבות ניצחונו של יצחק רבין בבחירות, חזר להתגורר בישראל, אך שמר על קשריו עם תעשיית הסרטים בצרפת. בשנים שלאחר מכן ביים סדרת סרטים חשובים ומצליחים. בין סרטיו: "זיכרון דברים" (1995), "קדוש" (1999), "כיפור" (2000), "עדן" (2001), "קדמה" (2002), "עלילה" (2003), "אזור חופשי" (2005).

הסרט "קדוש" היה מתקפה על תפקיד הדת בחברה הישראלית. הסרט לא נתקבל בהבנה בישראל, ורבים ביקרו את גיתאי על הדרך בה הציג את החברה החרדית.^{[דרוש מקור]} לעומת זאת זכה להצלחה מחוץ לישראל,^{[דרוש מקור]} הביא לגיתאי את ההכרה כבמאי בינלאומי מן הדרגה הראשונה,^{[דרוש מקור]} והתקבל כהישג לקולנוע הישראלי.^{[דרוש מקור]}

הסרט "כיפור", שהצליח בחו"ל יותר מאשר בישראל, היה ההצגה הקולנועית הגדולה ביותר עד אז של מלחמת יום הכיפורים בסרט עלילתי. המבקרים שיבחו את הסרט על הדרך העניינית בה הציג גיתאי את המלחמה, אך יש שביקרו את הסרט כמוצר קר רגש, חסר התפתחות עלילתית של ממש. גיתאי הגן על יצירתו כמבטאת את זכרונותיו האישיים, ואת הדרך בה הוא רואה את המלחמה.

הסרט "קדמה" היה הצגה ביקורתית של מלחמת העצמאות, בה ניסה גיתאי לספר מחדש את המיתוסים הסובבים את הקמתה של מדינת ישראל. הסרט התקבל בקרירות רבה בישראל.

בסרט "עלילה" ניסה לשבור את הקו הקודר והשתקני של סרטיו עד אז. זהו סיפור טראגי-קומי המתרחש בבית דירות בתל אביב המציג טיפוסים שונים, ומתבסס על שחקנים אהובים כחנה לסלאו ויעל אבקסיס. על אף שנראה כי זהו סרטו הקומוניקטיבי ביותר עד כה, לא זכה הסרט להצלחה רבה בישראל.

בשנת 2004 ביים גיתאי את הסרט "הארץ המובטחת", על הסחר בנשים בישראל, ואת "אזור חופשי", בהשתתפות הכוכבת האמריקנית ממוצא ישראלי נטלי פורטמן, והשחקנית חנה לסלאו אשר זכתה על תפקידה זה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן.

ב"התנתקות" (2007) מפגיש גיתאי בין בחור ישראלי צעיר (לירון לבו) לבין אחותו (ז'ולייט בינוש) המתגוררת בצרפת בלוויית אביהם, הם מגלים אחד את השני מחדש כשברקע מתמודדת ישראל עם תהליך ההתנתקות מגוש קטיף. גיתאי לוקח את המושג התנתקות גם למשמעות אישית וחוקר את המונח הן רגשית והן אינטלקטואלית. עוד משתתפים השחקנים ז'אן מורו, ברברה הנדריקס, דאנה איבגי, אורי קלאוזנר, ישראל קטורזה ואחרים.

"יותר מאוחר אתה תבין" (2008) הוא סיפור התחקותו של סופר צרפתי אחרי עברה של אמו היהודייה (ז'אן מורו) ומשפחתה במלחמת העולם השנייה. הסרט מבוסס על רומן אוטוביוגרפי של ז'רום קלמנט, נשיא רשת הטלוויזיה "ארטה" ומבכירי אישי התרבות של צרפת.

הסרט "כרמל" (2008) נוצר בהשראת מכתביה של אפרתיה (2004-1909) אמו של עמוס גיתאי. הוא סרט יומני השוזר בצורה אסוציאטיבית זיכרונות מההיסטוריה המשפחתית בהשתתפות בני משפחתו של גיתאי - אפרתיה, קרן, בן, רבקה ועמוס גיתאי והשחקנים קרן מור, מכרם חורי והשחקן הצעיר הלל לוסקי.

בשנת 2010 ביים את הסרט "ורדים בתשלומים" שהוא עיבוד לרומן מאת אלזה טריולה, העלילה מתרחשת בתקופת "שנות הניילון", אלה שסימנו את תחילתה של מגיפת הצרכנות האובססיבית שהניחה יסודות לחברת השפע שביקשה להימלט הרחק מזיכרון המלחמה והמחסור שהביאה עמה.

על אף חוסר ההתלהבות של רבים ממבקרי הקולנוע הישראלים מיצירתו של גיתאי, רבים מכירים בכך שהמוניטין הבינלאומיים שרכש הם מנוף לקידום הקולנוע הישראלי, וכי עבודתו מוערכת מאוד בחו"ל. כך למשל כינה העיתון "וילג' ווייס" את גיתאי "גל חדש ישראלי של אדם אחד". סגנונו של גיתאי נראה למבקרים הישראלים, וכן לקהל הישראלי כ"אירופאי" מדי, ותואם יותר את מסורת הקולנוע הצרפתי. כמו כן, מבקרים טוענים שהצגת המציאות הישראלית בסרטיו פשטנית מדי לקהל ישראלי המכיר אותה היטב - מאפיין הנסתר מקהל זר.

סגנון

לגיתאי סגנון ייחודי ומוכר המושפע ממסורת הקולנוע האירופי ומהשכלתו באדריכלות. סרטיו כוללים צילומים ארוכים ורצופים, המלווים במוזיקה שקטה ובהפסקות ארוכות בדיאלוג. כתוצאה מכך הפעולה בסרטים היא איטית ובעלת אפקט היפנוטי, אך עלולה להראות כמשעממת או חוזרת על עצמה לקהל הרגיל לסרטים בעלי סצינות קצרות ומהירות.

גיתאי עצמו הצהיר כי יצירת סרטים עלילתיים היא כמו אדריכלות, וכי הוא מבקש ליצור מבנה אלגורי לסרטיו. דבר זה הינו מוחשי מאוד בסרטים ככיפור או עלילה, בהם סצינות ארוכות המצולמות ברצף, לעתים ללא דיאלוג או מוזיקה.

סרטיו של גיתאי מכילים פרטים בעייתיים, ספק בשל רישול וספק בכמוטיב אמנותי. על אף שעלילת הסרט כיפור מתרחשת בשנת 1973, מצולמים בו באופן בולט מאוד חפצים רבים שטרם יוצרו בזמן התרחשות העלילה, כגון מזגנים בחלונות הבתים^[5][6], שעונים דיגיטליים וטנקים מסוג "מרכבה". בסרטו אסתר שעלילתו התנהלה בתקופת מגילת אסתר נשמעו ונראו ברקע שאון מכוניות נוסעות ובניינים מודרניים. בסרטו "התנתקות" שיערו של הגיבור גדל פתאום מסצנה לסצנה, כאילו חלף ביניהן חודש שבו השחקן לא הסתפר. כמו כן נראים בו שמי חורף, יומיים לפני ההתנתקות המתרחשת בקיץ. בסרטו קדמה מוזכר אירוע בשם "מרד גטו לודז'" - אירוע היסטורי שלא היה כלל^[7]. על כך כתבה המבקרת דנה שוופי "הוא מתגמל אותנו באוסף בחירות שנראות לרוב אקראיות, שרירותיות או סתם שגויות."^[8]

נושאי סרטיו

סרטיו של גיתאי עוסקים בנושאים פוליטיים, דבר האופייני לקולנוע הישראלי, ופחות אופייני לקולנוע הבינלאומי. הנושאים כוללים התייחסות לחווית המלחמה ("כיפור"), דיכוי הנשים בחברה הדתית ("קדוש"), היחסים בין היחיד לאומה כנגד היחסים בין היחיד ומשפחתו ("עלייה"), והמחיר האנושי של מימוש האידאולוגיה הפוליטית ("ברלין - ירושלים", "קדמה"). במקרים רבים נוגעים נושאים אלו לקווי תפר ברורים בחברה הישראלית, ומתייחסים בצורה גלויה לוויכוחים המתנהלים בחברה זו, כמו הוויכוח על הסרבנות, או העיסוק בסחר בנשים. גיתאי הוא שמאלני בדעותיו באופן מוצהר וחלק מסרטיו של גיתאי הם בעלי מסר שמאלני מובהק^[9].

לבד מהפוליטיקה, עוסקים לרוב סרטיו של גיתאי ביחסים אנושיים מההיבט הסוציולוגי. הוא בוחן את התנהגות היחיד בקבוצה, לעתים בקבוצה קיצונית או במצבים קיצוניים, והדרך בה הקבוצה משפיעה על היחסים בין גיבוריו לבין עצמם ובין גיבוריו לעולם שמסביבם. כארכיטקט, מסמן גיתאי את הקו שבין האופי האינדיבידואלי של גיבוריו, ובין המבנה החברתי בו הם נתונים.

סרטיו

אחרי (קצר, 1974) כריזמה (קצר, 1978) שיכון (קצר, 1978) מיתוסים פוליטיים (קצר, 1978) ואדי רושמיה (קצר, 1979) ארכיטקטורה (קצר, 1979) מאורעות ואדי סאליב (קצר, 1979) Cultural Celebrities (תיעודי, 1979) ביקור קרטר בישראל (קצר, 1979) חיפוש אחר זהות (תיעודי, 1980) בית (תיעודי, 1980) ואדי (תיעודי קצר, 1981) American Mythologies (תיעודי, 1981) יומן שדה (תיעודי, 1982) Regan: Image for Sale (תיעודי, 1984) בנגקוק-בחריין (תיעודי, 1984) אננס (תיעודי, 1984) אסתר (1986) יום חדש לגמרי (תיעודי, 1987) ברלין ירושלים (1989) ואדי 1981-1991 (תיעודי, 1991) לידתו של גולם (1991) גלגולו של ניגון (תיעודי, 1992) גולם: נדודים (1992) גולם: גן האבן (1993) תיאטרון החיים (תיעודי, 1994) עמק הוופר (תיעודי, 1994)

המלכה מרי (תיעודי, 1994) בשם הדוצ'ה (תיעודי, 1994) זיכרון דברים (1995) מילים (1996) זירת הרצח (תיעודי, 1996) מלחמה ושלום בווזול (תיעודי, במשותף עם אליה סולימאן, 1997) ציון, אוטו-אמנציפציה (תיעודי, 1998) תפוז (תיעודי, 1998) בית בירושלים (תיעודי, 1998) יום יום (1998) קדוש (1999) כיפור (2000) ואדי גרנד קניון 2001 (תיעודי, 2001) עדן (2001) קדמה (2002) 11-09-01: ישראל (קצר, 2002) עלילה (2003) הארץ המובטחת (2004) ברוכים הבאים לסאו פאולו (במשותף עם עוד 12 במאים, 2004) אזור חופשי (2005) חדשות מהבית (תיעודי, 2006) לכל אחד הקולנוע שלו: הדיבוק בחיפה (קצר, 2007) התנתקות (2007) מאוחר יותר (2008) כרמל (2009) מלחמת בני אור בבני חושך (2009) ורדים בתשלומים (2010)

תערוכות, מיצגים

• אפרתיה גיתאי - מכתבים, המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
• מוניו גיתאי-וינרויב - עקבות , המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
• Traces, an installation at the Palais de Tokyo, Paris, 2011
• שיר ערש לאבי, מיצג וידיאו על חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק אותו תכנן אביו, הארכיטקט מוניו גיתאי-ויינרויב, 2010
• מלחמת בני אור בבני חושך, (בהשתתפות ז'אן מורו)פסטיבל אביניון, צרפת, 2008
• Traces - Evento, Bordeaux, 2009
• מוניה-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון לאדריכלות, מינכן 2008-2009
• מוניה-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון תל אביב, 2008-2009
• Amos Gitai: Non-Fiction, MoMA (Museum of Modern Art) New York, 2008
• תערוכה לזכרו של אביו מוניו גיתאי-וינרויב - עמוס גיתאי, אוליבייה סנקאלבר וליונל ריצארד, מרכז פומפידו, פריס 2006
• שיכון ציבורי - מיצג וידאו רב מסכי. מוזיאון לאומנויות, עין חרוד, מוזיאון הרצליה, מוזיאון לאומנות מודרנית, סאיטמה, יפן, 2000
• פותחים שן זן - מיצג , מוזיאון תל-אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, 1998
• תערוכת זכרון לאביו מוניו גיתאי-וינרויב , מוזיאון ישראל, ירושלים, 1994

פרסים

פרסים אישיים

• 2011 - אות בוגר הטכניון על תרומה מיוחדת לפיתוח הקולנוע הישראלי.
• 2008 - פרס פנתר הזהב על מפעל חיים, פסטיבל לוקרנו, איטליה.
• 2007 - פרס על מכלול העבודה, פסטיבל סאן פאולו, ברזיל.
• 2005 - פרס על מפעל חיים – פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס.
• 2005 - פרס Distinguished Alumnus, מאוניברסיטת ברקלי, קליפורניה על תרומתו לתרבות הקולנוע.
• 2004 - אות הוקרה על פיתוח שפה קולנועית ייחודית בקולנוע הישראלי, פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.
• 2004 - אות השלום – על העשרת השפה הקולנועית – פסטיבל ונציה.
• 2002 - אות הוקרה למפעל חיים מטעם פסטיבל הקולנוע ירושלים.
• 2002 - פרס רוברטו רוסליני באיטליה על מפעל חיים.
• 2000 - עיטור אביר מסדר האומנויות של צרפת.
• 2000 - איש השנה לקולנוע בישראל.

פרסים לסרטיו

זכיות אסתר (1986): סרט הביכורים הטוב ביותר - פסטיבל טורינו לקולנוע צעיר (במשותף עם "שחור ולבן") ברלין ירושלים (1989): פרס חבר השופטים - פסטיבל איסטנבול פסטיבל ונציה: ברלין ירושלים (1989): פרס המבקרים - ציון לשבח ציון, אוטו-אמנציפציה (1998): פרס יונסקו 11-09-01 (2002): פרס יונסקו (במשותף עם עוד 10 במאים) הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום" פסטיבל ירושלים: יום יום (1998): פרס וולג'ין לסרט עלילתי באורך מלא יום יום (1998): התסריט הישראלי הטוב ביותר (במשותף עם דובר קוסאשווילי על "עם חוקים") קדוש (1999): פרס הסרט הזר הטוב ביותר שאינו דובר אנגלית - פסטיבל הקולנוע העצמאי הבריטי כיפור (2000): פרס פרנסואה שאלה - פסטיבל קאן קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל סאו פאולו הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום" אזור חופשי (2005): פרס השחקנית הטובה (חנה לסלו), פסטיבל קאן

מועמדויות כיפור (2000): פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל בנגקוק פרס דקל הזהב - פסטיבל קאן: קדוש (1999) כיפור (2000) קדמה (2002) אזור חופשי (2005) פרס אריה הזהב - פסטיבל ונציה: עדן (2001) עלילה (2003) הארץ המובטחת (2004) פרס "Golden Spike" - פסטיבל ויאדוליד: עלילה (2003) מאוחר יותר (2008)

ספרים

• אפרתיה גיתאי – מכתבים, ידיעות ספרים, ישראל, 2011
• Gitai, Efratia, Correspondance 1929-1994, Gallimard, Paris, 2010
• Gitai Amos, Genèses, Gallimard, Paris, 2009
• Gitai Amos, Monte Carmelo, Bompiani, Milano, 2004
• Gitai Amos, Parcours, Centre Pompidou, Paris, 2003
• Gitai Amos, Monte Carmel, Gallimard, 2003
• עמוס גיתאי, ריצ'רד אינגרסול, מוניו גיתאי-וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל, אלקטרה, מילנו, 1994
• Gitai Amos, The War of the Sons of Light Against the Sons of Darkness, Mazzotta, Milano, 1993

ספרים המוקדשים ליצירתו של עמוס גיתאי

• Cinema di Amos Gitai : Frontiere e territori (Il), Serge Toubiana, Bruno Mondadori, Torino, 2006
• Amos Gitai: News from Home, Walther König, Köln, 2006
• The Cinema of Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Lincoln Center / Cahiers du cinéma, Paris, 2005
• Amos Gitai, Amos Gitai, Serge Toubiana, Mostra internacional de cinema / Cosac Naify, São Paulo, 2004
• Exilios y territories, el cine de Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Semana Internacional de Cine, Valladolid, 2004
• Exils et territoires : le cinéma d'Amos Gitai, erge Toubiana, Baptiste Piégay, Arte Editions / Cahiers du cinéma, Paris, 2003
• עמוס גיתאי, קולנוע, פוליטיקה, אסתטיקה, אירמה קליין, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003
• Amos Gitai, Cinema forza di pace, Edited by Daniela Turco, Le Mani, Genova, 2002
• The Films of Amos Gitai, a Montage, Edited by Paul Willemen,,BFI Publishing, London, 1993
• Amos Gitai, Edited by Alberto Farassino, Mostra Internazionale Riminicinema, Rimini, 1989

קישורים חיצוניים

• מדיה וקבצים בנושא עמוס גיתאי בוויקישיתוף
• אתר רשמי (באנגלית)
• עמוס גיתאי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ראיון עם עמוס גיתאי על "יומן שדה", בביטאון "שמאל" מס' 16, מרץ-אפריל 1983
• אורי קליין, עמוס גיתאי, הגרסה הסנטימנטלית, באתר עכבר העיר, 14.5.2009
• דנה שוופי, עמוס גיתאי, מבריק או חפיפניק?, באתר עכבר העיר, 14.5.2009
• מאיר שניצר, יומני פוסט-כרמל בסרטו של גיתאי, "nrg מעריב", 7.6.2009
• מרב יודילוביץ, 'עמוס גיתאי יפתח את פסטיבל אביניון, באתר ynet‏, 21.06.09
• דנה שוופי, עמוס גיתאי, שליחנו המיוחד בתיאטרון הצרפתי, באתר עכבר העיר, 17.8.2009
• מיה סלע, עמוס גיתאי מקבץ את מכתביה של אמו בספר, באתר הארץ, 14 באפריל 2011
• מרב יודילוביץ, על הסט: יעל אבקסיס, שרי גבעתי וגם אלוהים, באתר ynet‏, 7 במרץ 2012

הערות שוליים