פדאיון
הפדאיון (בערבית: الفدائيّون - "מחרפי נפשם") הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו של מחבלים פלסטינים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטינים באמצע שנות השישים.
כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בראשית השלטון הבריטי בארץ, נקראו חברי אגודות מחתרתיות טרוריסטיות ערביות בשם הכולל אל פדאיה, שמשמעו "המוכנים למסור את נפשם". חברי האגודות נקראו "פדאיון" ולעתים כינו את עצמם בשמות כגון "אל-כף א-סודא" שמשמעו "היד השחורה".
תופעת הפדאיון עקבה את תופעת ההסתננות של ערביי ארץ ישראל ואחרים שנטשו את הארץ במלחמת העצמאות חזרה לתחומי מדינת ישראל על מנת לחזור לבתיהם או על מנת להציל משהו מרכושם ויבוליהם. הפעולות התמימות הראשונות החריפו במהלך המחצית הראשונה של שנות ה- 1950 וכללו גניבות[1] ואף רצח של תושבים באזורי הספר. מדינת ישראל הגיבה בפעולות צבאיות כנגד המסתננים ומחנות הפליטים מהם הגיעו. פעולות צבאיות אלו כונו פעולות תגמול.
המצרים הקימו את יחידות הפדאיון שהורכבו ממגויסים פלסטינים אשר גויסו ברצועת עזה, לשם פעילות כנגד הבריטים ששלטו בתעלת סואץ [2], והפנו אותם כנגד ישראל לאחר פעולת התגמול הישראלית חץ שחור ברצועת עזה.
יחידות הפדאיון היו כפופות באופן מנהלי לדיוויזיה בעזה ומנו בסוף 1955 כ־600 איש בארבע פלוגות ויחידת גששים.
אנשי יחידות הפדאיון ביצעו סידרה של חדירות לישראל בין השנים 1955-1956. חלקם הופעלו מתחום ירדן. רבים מאנשיה נהרגו במהלך מבצע קדש שהביא להפסקת פעולתן.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
 |
ההיסטוריה | ||
הערות שוליים