פויווה-קורדון קאויה
פויווה (בספרדית: Puyehue משפת המפוצ'ה "מקום של דגים קטנים") וקורדון קאויה (בספרדית: Cordón Caulle) הם שני לועות געשיים שהתמזגו ויצרו מתחם געשי בפארק הלאומי פויווה באנדים של מחוז ראנקו (Provincia de Ranco) בצ'ילה. בוולקנולוגיה מכונה מקבץ הרי הגעש "מתחם פויווה -קורדון קאויה" או בקצרה PCCVC (ראשי התיבות של Puyehue-Cordón Caulle Volcanic Complex). במתחם נכללים ארבעה הרי געש שונים: הקלדרה של הקורדיירה נבדה (Cordillera Nevada), הר הגעש מנצ'קה (Mencheca) מתקופת הפליוקן, מערכת הסדקים של קורדון קאויה והר הגעש השכבתי פויווה.[2]
 | |
| הר הגעש פויווה כפי שנראה מהגדה הדרומית של אגם פויווה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש מורכב פעיל |
| גובה | 2,236 מטר |
| מדינה |
 צ'ילה |
| מיקום |
El Ranco Province, צ'ילה |
| רכס הרים | הרי האנדים |
| מספר הר געש | =1507-15[1] |
| התפרצות אחרונה | 3 ביוני 2011–2012 |
| קואורדינטות | 40°35′08″S 72°06′55″W / 40.585461°S 72.11535°W |
כבמרבית הרי הגעש השכבתיים של האזור הגעשי הדרומי של האנדים שוכנים פויווה וקורדון קאויה לאורך הצטלבות העתקים עם העתק ליקיניה-אופקי (Liquiñe-Ofqui Fault) הארוך, שכיוונו צפון-דרום. המתחם הגעשי עיצב את תוואי הנוף המקומיים ויצר מגוון רחב של צורות נוף געשיות ותוצרים געשיים במשך 300,000 השנים האחרונות. באזור ניתן להבחין בחרוטי אפר, כיפות געשיות, קלדרות ולועות, בנוסף למגוון הנרחב ביותר של סוגי סלעים געשיים בכל האזור הגעשי הדרומי של האנדים,[3] לדוגמה: בזלות לצד ריוליטים פרימיטיביים. קורדון קאויה ראוי לציון בשל התפרצותו בעקבות רעידת האדמה בוואלדיביה (1960) – רעידת האדמה הגדולה ביותר שנרשמה אי פעם.
אזור פויווה-קורדון קאויה הוא אחד האתרים העיקריים בצ'ילה שבהם נבחן השימוש באנרגיה גאותרמית.[4][5] הפעילות הגאותרמית מתבטאת על פני השטח של פויווה-קורדון קאויה בתופעות דוגמת מעיינות חמים, סולפטרות ופומרולות.
גאוגרפיה עריכה
פויווה, קורדון קאויה והקורדיליירה נבדה יוצרים מסיב שכיוונו הכללי לצפון-מערב במחוז ראנקו בהרי האנדים. שלושת הרי הגעש התמזגו להר געש מורכב. פויווה שוכן בדרום-מזרח, קורדון קאויה במרכז וקורדיליירה נבדה (בספרדית: רכס הרים מושלג) – שמקור שמו במראהו המושלג לעיתים תכופות כפי שהוא נשקף מהעמק המרכזי של צ'ילה המאוכלס בצפיפות, השוכן בקצה הצפון מערבי. המסיב שוכן בין שני אגמים: אגם ראנקו בצפון ואגם פויווה בדרום. העובדה שהר הגעש פויווה קרוי על שם אגם פויווה משקפת את היותו נגיש יותר וניתן לצפייה טוב יותר מדרום. קורדיליירה נבדה היא קלדרה בצורת חצי עיגול שקוטרה 9 קילומטרים, המייצגת שרידים של הר געש שהתמוטט. רכס הקורדיליירה נבדה משתרע על 700 קמ"ר. קורדון קאויה הוא רכס שכיוונו לצפון-מערב, ובו מצוי גראבן טקטוני-געשי שבו התפתחה מערכת סדקים. כל הפסגות של קורדון קאויה מתנשאות מעבר לקו העצים, כשהגבוהה בהן מתנשאת לגובה של 1,798 מטרים.[6] פויווה הוא הר געש שכבתי השוכן בקצה הדרום מזרחי של קורדון קאויה, מעט מזרחה להעתק ליקיניה-אופקי. ההר הוא חרוט, ופסגתו שגובהה 2,236 מטרים היא לוע שקוטרו 2.4 קילומטרים. התוצרים שנפלטו מההר כיסו שטח של כ-160 קמ"ר.
צמחייה עריכה
האזורים הנמוכים של ההרים מכוסים בחבורת הצומח האלפינית של יער הגשם הממוזג של ואלדיביה, שבו נפוצים מיני צמחים דוגמת Chusquea coleou ו-Nothofagus dombeyi. קו העצים בגובה 1,500 מטרים הוא בעיקר Nothofagus pumilio. מעל קו זה שוכנים מדבר געשי וטונדרה אלפינית. הצמחים העיקריים בגבהים אלו הם Gaultheria mucronata, Empetrum rubrum, Hordeum comosun (סוג של שעורה) ו-Cissus striata.
היסטוריה גאולוגית עריכה
למתחם הגעשי המורכב מפויווה, קורדון קאויה והקורדיליירה נבדה היסטוריה ארוכה של פעילות געשית המשתרעת על פני 300,000 השנים האחרונות. החלקים העתיקים יותר של קלדרת הקורדיליירה נבדה והר הגעש מנצ'קה מייצגים פעילות עתיקה עוד יותר: מהפליוקן או תחילת הפליסטוקן. במהלך 300,000 השנים של קיום המתחם חלה בו סדרה של שינויים בהרכב המגמטי, באתרי הפעילות הגעשית, בקצב פליטת המאגמה ובסוג ההתפרצויות.
הרי געש קדומים עריכה
לפני 300,000 שנים חלו שינויים מהותיים באזור פויווה. הפעילות של מנצ'קה – הר געש עתיק מתקופת הפליוקן, כיום מצפון מזרח לחרוט של פויווה – דעכה. דעיכה זו נגרמה ככל הנראה משינויים אזוריים במיקומה של החזית הפעילה באזור הגעשי הדרומי, שהשפיעה גם על הרי געש נוספים דוגמת טרונאדור (Tronador) ולנין. התזוזה בחזית הפעילה גרמה להיווצרות הרי געש חדשים מערבה יותר, או שהגבירה את פעילותם של הרי געש קיימים. הרצועה המגמטית הרחבה לשעבר הוצרה, תוך שמירה על געשיות עזה רק בחלקים המערביים ביותר. שינויים אלו מיוצגים בסלעים העתיקים ביותר של "מתחם פויווה -קורדון קאויה", אלו השייכים לקורדיליירה נבדה. הקורדיליירה נבדה גדלה עם הזמן ויצרה חרוט מגן גדול. באותו זמן נבנה גם קורדון קאויה, אם כי התוצרים שלו היו צורניים יותר בהרכבם בהשוואה להרי הגעש מנצ'קה וקורדיליירה נבדה שהם בני אותה תקופה גאולוגית. הסלעים העתיקים ביותר מהר הגעש פויווה הם בני 200,000 שנים, והם מייצגים את הגיל הצעיר ביותר של הר געש זה.
על פי השערה מקובלת נוצרה בתקופה שלפני 100,000 שנים שכבת איגנימבריט (טוף מולחם) המכונה סן פבלו (San Pablo). השכבה מכסה שטח המוערך ב-1,500 קמ"ר, המתחיל מערבית לקורדיליירה נבדה ובצמוד לה ומשתרע כמעט עד רכס החוף הצ'יליאני (Cordillera Pelada). איגנימבריט סן פבלו נקשר להיווצרות הקלדרה של קורדיליירה נבדה.
געשיות בתקופת הקרח של יאנקיווה עריכה
בתקופת הקרח יאנקיווה (Llanquihue – השנים האחרונות של הפליסטוקן, בערך מלפני 110,000 ועד לפני 10,000 שנים) הייתה פעילות געשית בשלושת הלועות: קורדיליירה נבדה, קורדון קאויה והר הגעש פויווה. במרבית התקופה היו הרי הגעש מכוסים בשכבת הקרח הפטגונית שהשאירה סימני חריצה קרחוניים על מחשופי לבה רבים והשפיעה על הפעילות הגעשית.
בקורדיליירה נבדה התבטאה פעילות געשית זו בקילוחי לבה דקיטית, שהתפרצו לאורך סדקים בקירות הפנימיים של הקלדרה החל מלפני 117,00 שנים. קילוחי לבה אלו מילאו חלקית את הקלדרה וזרמו צפונה מחוץ לה אל המקום בו זורם כיום נהר נילאווה (Nilahue). באמצע תקופת הקרח או לקראת סופה פלטה הקורדיליירה נבדה את קילוחי הלבה האחרונים שלה, שהיו אנדזיטים עד דקיטים בהרכבם. קורדון קאויה התפתח בתקופה זו מחרוט מגן לגראבן הכולל מערכת סדקים. תהליך זה לווה בפליטת קילוחי לבה דקיטית והיווצרות איגנימבריט.
פויווה התאפיין בהתפרצות לבה אנדזיטית-בזלתית עד דקיטית, עד שפעילותו הפכה לדו-אופנית בערך לפני 34,000 שנים. שינוי זה מאופיין בהתפרצות של ריודקיט (סלע געשי שהרכבו בין דקיט לריוליט) המעורב באנדזיט בזלתי עשיר בתחמוצת המגנזיום (MgO). הפעילות הדו-אופנית נמשכה ברציפות, למעט הפסקה קצרה לפני 30,000 שנים עד לפני 19,000 שנים כאשר פויווה החל לייצר כיפות געשיות וקילוחים בהרכבים דקיטים עד ריוליטים – מגמה שנמשכה עד לפני 12,000 שנים. בתקופה שבין לפני 15,000 שנים ל-12,000 שנים פלט פויווה גם אנדזיט בזלתי. בתקופת הקרח של יאנקיווה יצר הר הגעש פויווה את מרבית הבזלות הפרימיטיביות של האזור הגעשי הדרומי עם תחמוצת מגנזיום בריכוז של 14.32%, שהוא בשיווי משקל כימי עם נתך פרידוטיט ממעטפת כדור הארץ.[3]
געשיות בתר-קרחונית עריכה
בתקופת ההולוקן התפרצו רק פויווה וקורדון קאויה, ותיעודים היסטוריים קיימים רק להתפרצויות של קורדון קאויה. בתקופה שלפני 5,000–7,000 שנים היו התפרצויותיו של פויווה ריוליטיות, והן יצרו כיפות געשיות. הכיפות הגעשיות נהרסו מאוחר יותר לאחר סדרה של התפרצויות עזות, שהיוו חלק ממחזור של התפרצויות מתפוצצות. אופיין של התפרצויות אחרונות אלו היה ככל הנראה פריאטו-מגמטיות ותת פליניאניות והתרחשו לפני כ-1,100 שנים.
ההתפרצויות האחרונות עריכה
תיעוד של התפרצויות של קורדון קאויה – המרכז הגעשי היחיד שעדיין פעיל בתקופה המודרנית – נדיר יחסית. הגורם לכך הוא מיקומו הגאוגרפי של קורדון קאויה וההיסטוריה של ההתיישבות הספרדית והצ'יליאנית בדרום צ'ילה. לאחר ניסיון שנכשל ב-1553 יסד המושל גרסיה הורטאדו דה מנדוסה (García Hurtado de Mendoza) את העיר אוסורנו ב-1558, ההתיישבות הספרדית היחידה באזור, כ-80 קילומטרים מערבית לקורדון קאויה. היישוב פונה ב-1602 בשל עימותים עם הילידים בני הווילייצ'ה (Huilliche). אין תיעוד על התפרצויות מתקופה זו. בין 1602 לאמצע המאה ה-18 לא היו יישובים ספרדיים ברדיוס של 100 קילומטרים. היישוב הקרוב ביותר היה ואלדיביה והמיסיון של נאוול ואפי (Nahuel Huapi) בסמוך לבארילוצ'ה (כיום בארגנטינה), שניהם מחוץ לטווח צפייה על הר הגעש. ב-1759 אובחנה התפרצות ברכס ההרים, אך היא מיוחסת להר הגעש מוצ'ו (Mocho). עד שלהי המאה ה-19 יושב מרבית העמק המרכזי של צ'ילה מערבית לקורדון קאויה על ידי צ'יליאנים ומהגרים מאירופה, והתפרצות הראשונה המדווחת היא מ-1893. הדיווח הבא הגיע ב-1905, אך רק הדיווח על ההתפרצות מ-8 בפברואר 1914 מתאר אירוע ודאי.
| שנה | תאריך התחלה | VEI | הערות |
|---|---|---|---|
| 2011 | 4 ביוני | 3 | פויווה-קורדון קאויה עדין מתפרץ |
| 1990 | 1 | ככל הנראה נוצר חרוט פומיס בקורדון קאויה | |
| 1960 | 24 במאי | 4 | בעקבות רעידת האדמה בוואלדיביה (1960) שהתרחשה ב-22 במאי החל קורדון קאויה להתפרץ לאורך המורד הדרומי |
| 1934 | 6 במרץ | 2 | התפרצות בקורדון קאויה |
| 1929 | 7 בינואר | 2 | התפרצות בקורדון קאויה |
| 1921 | 13 בדצמבר | 3 | התפרצות תת-פליניאניות יחד עם עמוד התפרצות בגובה 6.2 קילומטרים, התפוצצויות מחזוריות. הסתיים בפברואר 1922 |
| 1919 | 2 | התפרצות בקורדון קאויה שנמשכה עד 1920 | |
| 1914 | 8 בפברואר | 2 | התפרצות בקורדון קאויה |
| 1905 | 2 | התפרצות אפשרית בקורדון קאויה | |
| 1893 | 2 | התפרצות אפשרית בקורדון קאויה | |
| 1759 | 2 | התפרצות אפשרית בקורדון קאויה |
ההתפרצויות של 1922-1921, 1929 ו-1934 עריכה
ב-13 בדצמבר 1921 החלה בקורדון קאויה התפרצות תת-פליניאניות שלוותה בעמוד התפרצות בגובה 6 קילומטרים, התפוצצויות מחזוריות ורעידות אדמה. התפרצות זו נאמדה בדרגה 3 מדד ההתפרצות הגעשית (VEI) והסתיימה בפברואר 1922. בשנים 1929 ו-1934 היו בקורדון קאויה התפרצויות מתוך סדקים, שתיהן מוערכות בדרגה 2 במדד התפרצות געשית.
ההתפרצות של 1960 עריכה
ב-24 במאי 1960, 38 שעות לאחר הרעידה העיקרית של רעידת האדמה בוואלדיביה (1960) – רעידת האדמה המתועדת הגדולה ביותר בהיסטוריה – החלה בקורדון קאויה התפרצות ריודקיטית מתוך מערכת הסדקים. רעידת האדמה זעזעה את צ'ילה בין טלקה (Talca – בקו הרוחב 30° דרום) לצ'ילואה (Chiloé – בקו הרוחב 43° דרום), והייתה בעוצמה של 9.5 לפי סולם מגניטודה לפי מומנט. מכיוון שהר הגעש שוכן בין שני עמקים מאוכלסים בדלילות שהיו אז מבודדים, חזו בהתפרצות רק מעט עדי ראייה והיא זכתה לתשומת לב מעטה מצד התקשורת המקומית, שהתרכזה בנזקים העצומים ובאבדות בנפש שגרמה רעידת האדמה. ההתפרצות התרחשה לאורך מערכת סדקים שאורכה 5 קילומטרים וכיוונה צפון מערב-מערב (135°) ופעלו בה 21 לועות שונים. הלועות פלטו כ-0.25 קילומטר מעוקב בצורת קילוחי לבה וטפרה.
ההתפרצות החלה כהתפרצות תת-פליניאניות שיצרה עמוד התפרצות שהכיל גזים, טפרה ואפר געשי בגובה 8 קילומטרים. בשתי קצות מערכת הסדקים פעלו שני לועות עיקריים: לוע גריס (Gris) ולוע אל אסופראל (El Azufral). לועות געשיים של קורדון קאויה שלא התפרצו פלטו קיטור גלוי לעין. לאחר שלב ההתפוצצות שינתה ההתפרצות את אופייה לשלב יותר אפוזי, המאופיין בפליטה של גושים ריודקיטיים וקילוחים של לבת טרשים (אָאָ) לאורך מערכת הסדקים שכיוונה צפון מערב-מערב (135°). בשלב השלישי התפרצו לועות לאורך מערכת סדקים קצרה שכיוונה 165° שחצתה את מערכת הסדקים הראשית באלכסון, ופלטו לבה ריודקטית. השלב השלישי הסתיים באורח זמני כאשר הלבה הצמיגה סתמה את הלועות, אך נמשך זמן קצר אחר כך בפעילות מתפוצצת שהייתה מוגבלת ללועות גריס ואל אסופראל. ההתפרצות הסתיימה ב-22 ביולי.
פעילות בתקופה 2011-1960 עריכה
לאחר ההתפרצות של 1960 נשאר קורדון קאויה שקט באופן יחסי בהשוואה למחצית הראשונה של המאה ה-20. ב-2 במרץ 1972 היה דיווח על התפרצות מערבית לבארילוצ'ה בארגנטינה. משרד החרום הצ'יליאני (ONEMI – Oficina Nacional de Emergencia del Ministerio del Interior) ארגן סיור אווירי מעל לאזור שבו השתתפו שני וולקנולוגים. לא נמצאו הוכחות לפעילות געשית בחשודים העיקריים: פויווה, קורדון קאויה וקארן לוס ונדוס (Carrán-Los Venados). מעדויות של תושבים מקומיים מסיקים כי סביב 1990 נוצר חרוט פומיס קטן. רשת של סייסמוגרפים שהונחה באופן זמני רשמה ב-1994 רעידות בעוצמה IV ו-V בסולם מרקאלי מצפון לחרוט של פויווה. מידע זה אילץ את ONEMI להפעיל את ועדת הפעולה לשעת חרום, אך הפעילות שככה זמן קצר אחר כך. בין ה-4 במאי 2011 ל-17 בו אותרו על ידי מצפה הרי הגעש של האנדים הדרומיים (OVDAS - Observatorio Volcanológico de los Andes del Sur), ארגון שתפקידו לפקח על הרי הגעש של דרום צ'ילה, רעידות קלות שיוחסו לתנועת נוזלים. הפעילות הסייסמית התרכזה סביב הקלדרה של הקורדיליירה נבדה והאזור המערבי של קורדון קאויה. עקב כך הכריז השירות הגאולוגי והמינרלוגי הלאומי (SERNAGEOMIN – Servicio Nacional de Geología y Minería) של צ'ילה מצב חירום צהוב.
ההתפרצות של 2011 עריכה
ההר התפרץ ב-3 ביוני 2011 בשעה 17:30 זמן מקומי. ב-4 ביוני הגיע עמוד ההתפרצות לגובה של עשרה קילומטרים ולרוחב של 5 קילומטרים.[7] השלטונות פינו מהאזור 3,500 תושבים.[8] ענן האפר התפזר למרחק רב, וב-4 ביוני הגיע לבארילוצ'ה, כ-100 קילומטרים מההר – שם התכסו המבנים והרחובות בשכבה עבה של אפר. השלטונות הארגנטיניים סגרו את שדה התעופה,[9] וב-16:30 אחר כך סגרו את שדה התעופה הבינלאומי בנאוקן (Aeropuerto Internacional de Neuquén - Presidente Perón). ב-7 ביוני הגיע ענן אפר עד מחוז בואנוס איירס.
אף על פי שבתחילה דווח כי מקור ההתפרצות הוא הר הגעש פויווה, לא ברור אם מקורו אכן בהר געש זה שמעולם לא התפרץ בתקופה המודרנית, או שמא מקורו בקורדון קאויה.
פעילות ומחקר גאותרמיים עריכה
אזור פויווה-קורדון קאויה הוא אחד האתרים העיקריים בצ'ילה שבהם נבחן השימוש באנרגיה גאותרמית.[4][5] הפעילות הגאותרמית מתבטאת על פני השטח בתופעות דוגמת מעיינות חמים, סולפטרות ופומרולות. המערכת הגאותרמית בקורדון קאויה מורכבת ממערכת קיטור המחממת אקוויפר. הטמפרטורות של מערכת הקיטור נעות בין 260°C ל-340°C, ושל האקוויפר בין 150°C ל-180°C. החלקים העליונים ביותר של המערכת הגאותרמית בגבהים שבין 1,500 ל-2,000 מטרים מאופיינים על ידי פומורלות ומעיינות סולפטיים חומציים.
קישורים חיצוניים עריכה
- Puyehue-Cordón Caulle תמונות והסברים מאתר Global Volcanism Program
- אביאל מגנזי, ישראלים נתקעו בברילוצ'ה: 'נפלו אבנים מהשמיים', באתר ynet, 6 ביוני 2011
- תומר גנור והסוכנויות, האפר הוולקני מצ'ילה הגיע למחוז בואנוס איירס, באתר ynet, 7 ביוני 2011
- מצגת תמונות מהתפרצות הר הגעש ב-2011, באתר הארץ
- רועי ענתבי, אל לוע הר הגעש בצ'ילה: מוכנים להשתתף בסיור?, באתר ynet, 26 במרץ 2012
הערות שוליים עריכה
- ^ אתר Global Volcanism Program
- ^ Puyehue-Cordón Caulle מאתר Global Volcanism Program
- ^ 1 2 Geochemical Characteristics of the Southern andes Basaltic Volcanism Associated with the Liquiñe-Ofqui Fault between 39° and 46° S".
- ^ 1 2 Alfredo Lahsen, Nelson Muñoz, and Miguel Angel Parada, Geothermal Development in Chile
- ^ 1 2 Klaus Dorch,Hydrogeologische Untersuchungen der Geothermalfelder von Puyehue עבודת הדוקטורט בנושא של קלאוס דורך, גרמנית עם תקציר באנגלית,
- ^ Cordon Caulle Volcano
- ^ Reporte Especial de Actividad Volcánica No 28 Región de Los Ríos Complejo Volcánico Puyehue – Cordón Caulle דיווח מהשירות הגאולוגי של צ'ילה.
- ^ Cordón del Caulle: Gobierno evacua a 3.500 personas
- ^ דיווח של ה-BBC