פוליטיקה של זהויות
| יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח באופן טכני מדי, וקשה להבנה לקהל הרחב. | |
פוליטיקה של זהויות הוא מונח המתאר את הדגשת הייחודיות של קבוצות זהות בחברה, ואת הבקשה לקדם את האינטרסים של קבוצות אלו או של חלקן. פוליטיקה של זהויות היא מסגרת שיח, כמו גם אסטרטגיית פעולה בכלל ופרקטיקה פוליטית בפרט. השימוש במונח החל בארצות הברית בשנות השבעים של המאה ה-20, אך הוא משמש לתיאור תנועות שקידמו את המונח.
הפוליטיקה של הזהויות מבקשת להצביע על כך שפעולות פוליטיות וחברתיות המתחזות להיות אוניברסליות, כמו פעולות הקשורות ללאומיות או לאזרחות, למעשה משרתות או כפופות להגיון של בעלי הכח או הרוב בחברה (הקבוצות הדומיננטיות) - הגיון אשר לא תמיד עולה בקנה אחד עם האינטרסים של האוכלוסיות המוחלשות או המיעוטים (הקבוצות הלא-דומיננטיות) ועלול לדכאן. הדיכוי עצמו יוצר קטגוריות חברתיות חדשות (לדוגמה, בישראל: מזרחיות) שמקבלות בשל כך ביטוי פוליטי מתאים (למשל, מפלגת ש"ס).
מבקרים מתארים את הפוליטיקה של הזהויות כ'אסטרטגיה של פירוק חברתי': "הכינוי הזה, 'פוליטיקה של זהויות', מטעה ומבלבל. משתמע ממנו כאילו האקלים הפוליטי הנוכחי מעודד זהויות בריאות וחזקות. למעשה, הכוונה היא לשימוש בזהויות של מיעוטים מדוכאים ככלי נשק לפירוק 'זהויות הגמוניות' של הרוב הלאומי המדכא. פוליטיקת הזהויות היא למעשה הפוליטיקה של פירוק הזהויות".[1]
היסטוריה עריכה
שיח הזהות בעידן המודרני התפתח על רקע המסורת הליברלית וכן על רקע הקולוניאליזם האירופאי ותיוגו של האחר, ואגב כך גם העצמי. בעקבות כך התפתח שיח הזהויות בשלוש דרכים: ליברלית, לאומית, ומעמדית. לצד הממד המשחרר שבשיח האינדיבידואלי, ישנם הוגים, כגון פוקו, אלתוסר, באטלר ואחרים, שהדגישו דווקא את הצד הדכאני בכינונו של הסובייקט. לטענתם, הסובייקט בעידן המודרני נוצר בתוך מבנים ממיינים, מתייגים, מנרמלים, ממשמעים וכוחניים. במילים אחרות, לטענתם הגישה האינדיבידואלית כפי שהיא קיימת בעולם המודרני, לא באה אלא כדי להגדיל את כוחם של אלה שהם בעלי הכוח ממילא.
ישנם חוקרים המאתרים את הופעתה של פוליטיקת הזהויות בעידן הפוסט-הגמוני וקושרים את הופעתה לפילוסופיה הפוסט-מודרנית. אחרים טוענים כי העיסוק בזהויות וההשלכות הפוליטיות של עיסוק זה, מלווה את האנושות לפחות מאז תחילת המודרניות, מרגע כינונו של הסובייקט המודע לעצמו ולכוחו. אלא שהמימד הדכאני בכינונו של הסובייקט, העלים את ההקשר הפוליטי והחברתי של זהות הסובייקט והפכו ל"טבע שני". טענתם של המקדימים את השיח על אודות פוליטיקת הזהויות היא, שמה שהשתנה בתפר שבין המודרניות לפוסט מודרניות (או מודרניות מאוחרת, בניסוחים אחרים) הוא דחיקתו של ההיגיון הלאומי-ליברלי כהיגיון מארגן ומעצב זהות. דחיקה זו היא תוצאה של היווצרותן של תצורות שיח חדשות, פוסט-לאומיות ופוסט-קולוניאליסטיות, המתמקדות במגדר, מיניות, גזע ואתניות.
בין התהליכים שהובילו לפוליטיקת הזהויות ניתן למנות את המאבקים החברתיים בשנות השישים של המאה ה-20, תהליכי הדה-קולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה והגלובליזציה. תהליכים אלו, יחד עם מסגרות שיח כגון, פוסטקולוניאליזם, פוסט-סטרוקטורליזם, פמיניזם, תיאוריה קווירית ורב-תרבותיות, הובילו ליצירת גורמים המנוגדים למדינת הלאום. פוליטיקת הזהויות היא מרכיב מרכזי בפרוגרסיביות של המאה ה-21.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- יהודה שנהב, פתח דבר: זהות בחברה פוסט־לאומית, תיאוריה וביקורת 19, סתיו 2001, עמ' 5–15
- מפלגת זהות // כך יצרה "פוליטיקת הזהויות" עיוות של ממש במרחב הליברלי // מאת תומר פרסיקו, באתר מגזין ליברל, 11 באוגוסט 2020
- ג'ייסון בלייקלי, המקורות הלאומיים של פוליטיקת הזהויות, באתר הזמן הזה, דצמבר 2023
הערות שוליים עריכה
- ^ הרב חיים נבון, כך הפכה פוליטיקת הזהויות לנשק לפירוק חברתי, באתר מידה, 18 באוקטובר 2018.