פורטל:דגלים וסמלים/מבוא

דגל הוא יריעת בד, על פי רוב מלבנית, המתנוססת על תורן ומשמשת לזיהוי, לסימון ולאיתות. השימוש בדגל הפך נפוץ עוד בעת העתיקה בארצות מזרח אסיה, במיוחד כאמצעי לזיהוי בשדה הקרב. אף המילה "דגל" – משמעה המקורי הוא יחידה צבאית גדולה. כיום הוא משמש בעיקר לייצוג מדינות, ואז הוא נקרא דגל לאומי, אך גם לייצוג ארגונים ומוסדות אחרים. ענף המחקר של דגלים מכונה וקסילולוגיה, ובו נהוג לסווג דגלים לאומיים לפי השימוש בדגל בים וביבשה, וכן לפי השימוש בו במסגרת מדינית, אזרחית או צבאית. חלק מן הדגלים הלאומיים מונפים בהתאם לפרוטוקול דגל, ומנגד, חילול דגל או ביזויו הוא עבירה על החוק בחלק ממדינות העולם.

שלט אצולה, או סמל, הוא דוגמה המשמשת אדם לייצוגו. מקורם של שלטי האצולה באבירים האירופאים בתקופת ימי הביניים, אשר השריונות והמגנים שבהם השתמשו עוטרו בשלטי האצולה. כמו דגלים, גם שלטי אצולה משמשים כיום לייצוג מדינות וארגונים, אך גם יחידים, כשם שהיה בעבר. ענף המחקר של שלטי אצולה מכונה "הרלדיקה", ובו נהוג לתאר את הבלאזון הנוגע להתקני שלט האצולה השונים. בימינו, הרלדיקה היא בעיקר תחביב ברוב העולם, אולם מספר מדינות עודן מפקחות על השימוש בשלטי אצולה באמצעות כרוזים, ונשיאת שלט אצולה של אחר מהווה בהן עבירה על החוק.

המנון הוא שיר, בדרך כלל בעל לחן, המשמש כסמל של ארגון מסוים, ומייצג את הארגון וערכיו. מקור המילה במילה היוונית Hymnos, שפירושה "שיר שבח". בהמנון נהוג לפתוח או לחתום אירועים של הארגון. במיוחד מקובל המנון לאומי – המנון של מדינה או של ישות מדינית אוטונומית, אשר מעלה על נס את ההיסטוריה, את המסורת, את השאיפות הלאומיות ואת המאבקים של בני עם מסוים. לעיתים אין להמנון הלאומי מעמד רשמי אך הוא מקובל כהמנון על ידי אזרחי המדינה. בשנות היצירה של מדינות הלאום במאות ה-19 וה-20, אימצו רוב הלאומים המנון עם הכרזתם על ריבונות לאומית. בהמנון הלאומי נהוג לפתוח או לחתום אירועים ממלכתיים, אירועים צבאיים וכן אירועי ספורט. מטבעו, ההמנון הלאומי צריך להיות קצר; האורך הממוצע של המנון לאומי הוא כדקה. סגנונם של רוב ההמנונים הלאומיים הוא שיר לכת או מזמור.

מוטו הוא ביטוי קצר המתמצת רעיון, שאיפה או דרך־חיים, של יחיד או של קבוצה. מקור המושג במילה האיטלקית Motto, שפירושה "התחייבות". את המוטו מכניסים לעיתים כיסוד עיצובי בסמלים אחרים, כמו למשל בשלטי אצולה. המוטו אינו חייב להיכתב בשפה הרשמית, ומדינות וארגונים, במיוחד כאלה שהושפעו מתרבות רומא העתיקה, מנסחים לעצמם מוטו בשפה הלטינית.

מעמדם החוקי של דגלים, סמלים והמנונים לאומיים משתנה ממדינה למדינה, כך שישנן מדינות שבהן אמצעי ייצוג אלה מעוגנים בחוקתם, לרבות עיצובם, וישנן מדינות שבהן השימוש באמצעי ייצוג אלה הוא מתוקף המנהג. פרט לדגלים, לסמלים ולהמנונים, משתמשים ארגונים ומדינות באמצעים נוספים לייצג את עצמם, גם אם אין מדובר בייצוג רשמי מטעמם. דוגמאות לכך הן: האנשת מדינות, ציפור לאומית ואף צבעים לאומיים.