פיוס השביעי
האפיפיור פיוס השביעי (בלטינית: Pius VII; 14 באוגוסט 1742 – 20 באוגוסט 1823) כיהן כאפיפיור מ-14 במרץ 1800 ועד מותו. נולד בשם ברנאבה ניקולו מריה לואיג'י קיאראמונטי (Barnaba Niccolò Maria Luigi Chiaramonti). רוב תקופת כהונתו עמדה בסימן יחסיו עם צרפת של נפוליאון בונפרטה.
 | |||||
| דיוקנו, 1805, מאת ז'אק-לואי דויד | |||||
| לידה |
14 באוגוסט 1742 צ'זנה, מדינת האפיפיור  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 באוגוסט 1823 (בגיל 81) רומא, מדינת האפיפיור | ||||
| שם לידה |
Barnaba Niccolò Maria Luigi Chiaramonti  | ||||
| מדינה | מדינת האפיפיור | ||||
| מקום קבורה |
בזיליקת פטרוס הקדוש | ||||
| דת |
הכנסייה הקתולית | ||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
תולדות חייו עריכה
נולד בצ'זנה למשפחת אצולה. התחנך במנזר בנדיקטיני, קיבל עליו את נדרי הנזירות בגיל 14 ובגיל 23 היה לכומר והתרכז בלימודי תאולוגיה. ב-1776, עם בחירת בן משפחתו לאפיפיור פיוס השישי החלה התקדמותו המהירה בהיררכיית התפקידים בכנסייה. ב-1785 היה לקרדינל.
רקע מדיני לתקופתו עריכה
ב-1796 פלשו הצרפתים בפיקודו של נפוליאון לאיטליה, ובחורף 1797 נאלץ האפיפיור פיוס השישי לחתום על שלום טולנטינו. בהסכם זה ויתר האפיפיור על השטחים בדרום צרפת, ועל פרארה, בולוניה ורומאניה שסופחו לרפובליקה הציסאלפינית שתחת חסותה של צרפת וכמו כן התחייב לתשלום פיצויי מלחמה. ב-1798 כבש הגנרל הצרפתי ברתיה (Berthier) בשליחות נפוליאון את רומא וצרף את השטחים שנותרו בשליטת מדינת האפיפיור לרפובליקה הרומית. האפיפיור פיוס השישי, שלא הסכים לוותר על ריבונותו על שטחים אלה, נלקח כאסיר לוואלנסיין בצרפת ומת שם ב-29 באוגוסט 1799.
בחירתו לאפיפיור עריכה
הרפובליקה הרומית התקיימה מספר מועט של חודשים. בקיץ 1799 הצליחו צבאות הקואליציה השנייה בראשות האוסטרים והרוסים להביס את הצבא הצרפתי באיטליה. עקב הקרבות על רומא לא ניתן היה לכנס קונקלווה בעיר. ב-30 בנובמבר 1799 התכנסה קונקלווה במנזר סט. ג'ורג'ו בוונציה, בחסות פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הייתה זו הקונקלווה האחרונה שהתקיימה מחוץ לרומא. רק 34 קרדינלים נכחו במועצה הבוחרת, המספר הקטן ביותר מאז 1513 (אז נכחו בקונקלווה 31 קרדינלים). בחירתם של שני קרדינלים שזכו לרוב נפסלה באמצעות זכות וטו של הקיסר המארח (Jus exclusivae). עם זאת, מועמדו של הקיסר, הקרדינל אלסנדרו מטיי, לא זכה ברוב הדרוש. לאחר 105 ימים של מבוי סתום נבחר לבסוף קיאראמונטי לאפיפיור פיוס השביעי, כמועמד של פשרה.
האפיפיור הוכתר ב-21 במרץ 1800 בטקס עגום, כאשר הוא נושא על ראשו כתר עשוי עיסת נייר, כיוון שכל תשמישי הקדושה נשארו ברומא. בהמשך יצא בספינה אוסטרית רעועה לפזארו ומשם לרומא. אולם, באותה עת כבש נפוליאון מחדש את איטליה. ביוני 1800 העביר נפולאון את השליטה במדינת האפיפיור בממדיה המוקטנים לפיוס השביעי.
כהונתו עריכה
יחסי החוץ עריכה
פיוס השביעי מינה מייד את הקרדינל ארקולה קונסלווי למזכיר מדינת האפיפיור ושלח אותו לצרפת, על מנת להשיג הסכם עם נפולאון לשם החזרת מעמדה של הכנסייה בצרפת ושטחי הכיבוש שלה באירופה. ב-1801 נחתם בפריז הסכם בו הוכרזה הכנסייה הקתולית כדת המדינה של צרפת (מעמד אותו ביטלה המהפכה הצרפתית) והוחזרו לה חלק מסמכויותיה, אך נפולאון שמר את הזכות למנות אנשי כמורה. שנה לאחר מכן הסכים האפיפיור בלית ברירה לכך שנפולאון יכתיר את עצמו לקיסר.
שטחה של מדינת האפיפיור הוקטן עוד יותר בשנת 1806, כשנפוליאון מסר את בנוונטו לשר החוץ הצרפתי טליראן ואת פונטקורבו למרשל ברנדוט. ב-1808 פלשו הצרפתים שוב למדינת האפיפיור משום שפיוס השביעי סירב לסגור את נמליו בפני ספינות אנגליות. ב-1809 חולקה מדינת האפיפיור בין שטחים שצורפו לממלכת איטליה שזה עתה הוקמה ובין שטחים שסופחו לקיסרות הצרפתית. באותה שנה שלל נפולאון את עצמאותה של מדינת האפיפיור, הפך אותה למחוז קיסרי והעניק את התואר "מלך רומא" לבנו, נפוליאון השני, שנולד ב-1811. כמו כן הגלה את פיוס השביעי מרומא לסבונה (Savona). שנה לאחר מכן סירבו האפיפיור ו-13 קרדינלים, בהם מזכיר המדינה, לאשר את גירושי נפולאון וז'וזפין ולאשר את נישואיו למארי לואיז. יחסו המבזה של נפולאון לאפיפיור עורר את חמתם של מיליוני צרפתים קתולים, שנדרשו לנאמנות כפולה, לכתר (הקיסר) ולכס (האפיפיור). לפיכך, בניסיון לרצות את האפיפיור וליישר את ההדורים נועדו פיוס השביעי ונפולאון בטירת פונטנבלו, שם נחתם ב-1813 הקונקורדט של פונטבלו שהחזיר לכנסייה ולאפיפיור מספר סמכויות, אך לא את עצמאותה של מדינת האפיפיור[1]. אולם עד מהרה הגיע גם שלטונו של נפולאון לקיצו.
בקונגרס וינה (1815) הצליח נציג האפיפיור, הקרדינל מזכיר המדינה ארקולה קונסלווי, לשכנע את הקונגרס לאשר את הקמת מדינת האפיפיור מחדש בממדיה הקודמים, למעט אביניון ורוזנות ונסן שנשארו חלק מצרפת ושטחים מצפון לנהר הפו באיטליה שהועברו לשליטת האוסטרים.
פעולות נוספות עריכה
ב-7 באוגוסט 1814, פרסם פיוס השביעי את הבולה "Sollicitudo Omnium Ecclesiarum" ("דאגת כל הכנסיות") שבה החזיר את מסדר הישועים לפעולה, לאחר שלא היה פעיל כארבעים שנה.
קישורים חיצוניים עריכה
- ערך באנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
- "כתר משולש", על האפיפיור פיוס השביעי
- תפקידים
- פיוס השביעי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פיוס השביעי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
| הקודם: פיוס השישי |
אפיפיור (רשימת האפיפיורים) |
הבא: לאו השנים עשר |