פלוגות המנהרות הבריטיות במלחמת העולם הראשונה

פלוגות המנהרות הבריטיות היו יחידות הנדסה מיוחדות של הצבא הבריטי, שהופעלו בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. משימתן הייתה לחפור מנהרות תחת עמדות הצבא הגרמני, במטרה לטמון בהן חומרי נפץ, שיופעלו וימוטטו את עמדות האויב, במיוחד לקראת מתקפה עליהן. בשיא פעילותן מנו יחידות אלו עשרות אלפי חיילים.

התפוצצות מוקש שהונח תחת העמדות הגרמניות בחזית הקרב על הסום, 1 ביולי 1916

הקמת הפלוגות

לאחר המערכה הניידת הנרחבת שהתחוללה בחזית המערבית באירופה בפתיחת מלחמת העולם הראשונה לבשה הלחימה בחזית זו אופי סטטי בעיקרו למשך קרוב לשלוש שנים, כאשר הצדדים הלוחמים הקימו לעצמם מערכת מסועפת של ביצורים וחפירות, שהשתרעה מחוף תעלת למאנש ועד לגבול שווייץ. במציאות זו לא ניתן היה לצדדים הלוחמים לאגף את עמדות האויב שמולן או לעוקפן, אלא בהתקפה חזיתית עליהן – או מתחתיהן. על רקע מציאות זו החל להתפתח בחזית זו השימוש בלוחמת מנהרות.

כבר בשלהי 1914 עלה הרעיון להקים יחידות מנהרות ייעודיות בחיל ההנדסה הבריטי. מפקד הקורפוס הבריטי הרביעי, גנרל הנרי רולינסון (Henry Rawlinson), ביקש להקים ולשגר יחידה שכזו אליו.

ראשונים לנקוט בפועל בלוחמת מנהרות היו הגרמנים: ב-20 בדצמבר 1914 הם פוצצו עשרה מוקשים (למעשה מטעני חומר נפץ), שהוטמנו מתחת לעמדות של גיסות הודיים באמצעות מנהרות שנחפרו מתחת לשטח ההפקר שבינם לבין הקווים הגרמניים. הסתערות רגלים שלהם בעקבות ההתפוצצות גרמה להודים מאות אבדות. בשבועות הבאים התברר כי הגרמנים החלו לחפור מנהרות ולהטמין בהן מוקשים באופן שיטתי. גנרל ג'ון פרנץ', מפקד חיל המשלוח הבריטי בצרפת ובבלגיה, פנה אל שר המלחמה הבריטי קיצ'נר ותיאר את המצב שהתהווה.

ג'ון נורטון-גריפית'ס

כבר בחודש דצמבר פנה אל משרד המלחמה ג'ון נורטון-גריפית'ס (John Norton-Griffiths), קצין לשעבר, חבר הפרלמנט הבריטי ובעל חברה להנדסה אזרחית. חברתו השתמשה בטכניקת חפירה שכונתה Clay-Kicking. בשיטה זו ישב החופר על קרקעית המנהרה כשפניו אל שטח הכרייה וגבו נשען באלכסון על קרש או ערימה של שקי חול. אל כפות רגליו היה קשור להב בעל קצה מעוגל, שאותו הוא החדיר לשטח החפירה שלפניו בדחיפת רגליו ומשהיה בעומק מספיק היה מסובב אותו כדי לפורר ולחלץ כמות גדולה של קרקע. נורטון-גריפית'ס הציע לצאת לצרפת עם קבוצה מעובדיו המיומנים בחפירת מנהרות ולחפור תחת קווי הגרמנים שם.

ההצעה לא זכתה בתחילה לתשומת לב, אך בפברואר 1915, בעקבות פניית פרנץ', זימן קיצ'נר אליו את נורטון-גריפית'ס. הוא הורה לו לצאת לצרפת ולבדוק את היתכנות השימוש בשיטת החפירה שלו בקרקע שם. הבדיקה העלתה כי הדבר אפשרי, וגנרל פרנץ' נתן את אישורו להקמת פלוגות מנהרות נסיוניות. קיצ'נר אישר את הרעיון.

ראשוני החיילים בפלוגות המנהרות היו 18 עובדים מחברתו של נורטון-גריפית'ס. בתוך ימים ספורים הם גויסו לחיל ההנדסה, יצאו לצרפת והחלו בחפירה שם. לנורטון-גריפית'ס ניתן החופש לגייס אזרחים נוספים לפלוגות המנהרות והוא גייס גם עובדים עד גיל 60, רבים מהם מקרב אנשי קהילות של כורי פחם. בסופו של דבר גויסו לפלוגות במהלך המלחמה כורים ממכרות ומחצבות ברחבי בריטניה – מסקוטלנד, צפון-מזרח אנגליה ודרום ויילס.

עד חודש מרץ 1915 כבר הוקמו תשע פלוגות מנהרות (מס' 170 עד 178), שמנו כל אחת 5 קצינים ו-269 חוגרים. אל כל אחת סופחו לסיוע חיילים מחוץ לחיל ההנדסה כדי לסייע להם בביצוע העבודות הפיזיות הקשות שהיו כרוכות בחפירת המנהרות ומילוין בחומרי נפץ. נורטון-גריפית'ס, שמונה לקצין בדרגת רב-סרן, שימש כקצין קישור בין הפלוגות לבין מפקד חיל ההנדסה הבריטי בצרפת ובלגיה.

הפעולה הראשונה של פלוגות המנהרות הדגימה את יעילות שיטותיהן. ב-10 באפריל 1915 הופעלו שישה מוקשים במשקל כולל של 4.5 טון שהטמינו חיילי המנהרות מתחת לגבעה 60 במבלט איפר שבבלגיה. ההתפוצצויות קרעו את ראש הגבעה, חוללו הרס בביצורים הגרמניים בטווח של 250 מטרים ממוקדן, זרעו בהלה גדולה בקרב הגרמנים והותירו מכתש בקוטר של 21 מטרים.

ההצלחה הביאה להרחבת פעילות פלוגות המנהרות. תחום המנהרות הפך לענף נפרד בחיל ההנדסה הבריטי, תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ספרינג רוברט רייס (S.R. Rice). במחצית 1916 כבר מנו פלוגות המנהרות 25,000 איש, ובשלהי השנה פעלו 30 פלוגות, מהן שלוש קנדיות, שלוש אוסטרליות ואחת של חיילים ניו זילנדים. פלוגות אלו עסקו בנוסף לחפירת המנהרות והטמנת מוקשים בהן גם בביצוע פעולות הנדסיות שגרתיות יותר. סופחו אליהן לסיוע חיילי רגלים במספר כמעט כפול מאנשיהן. החיילים המסופחים היו לא פעם נמוכי קומה וכאלו שנדחו בשל כך משירות ביחידות רגילות.

באפריל 1916 חזר נורטון-גריפית'ס לבריטניה ולתפקידו כחבר הפרלמנט. הוא קודם לדרגת סגן-אלוף ועוטר בשלושה צל"שים ובאות השירות המצוין.

שיטות פעולה

החופרים פעלו בדרך כלל בשלשות – חופר, חייל שאסף את הקרקע שנחפרה לתוך שקים, וחייל שלישי שהעביר את השקים אחורה אל קרוניות מטען קטנות שנעו על גבי פסים. קרוניות אלו נוצלו גם כדי להכניס למנהרות קרשים לתמיכה בקירותיהן ותקרתן. אם הייתה המנהרה ארוכה היה הצוות כולל חיילים נוספים לצורך הובלת שקי הקרקע שנחפרה. הצוותים עבדו במשמרות של 6 עד 12 שעות.

מנהרות נחפרו בדרך כלל מתחתיתו של פיר אנכי, ומשום שלא פעם חלחלו בהן מים הן נבנו משם בנטייה קלה כלפי מעלה בשיעור של 1:50 עד 1:100 על מנת לנקז את המים מהן ככל האפשר. עם זאת, נטייה זו גרמה לא פעם להצטברות גז – במיוחד פחמן חד-חמצני שנפלט מפגזים ותרמילי רובים - בנקודה הגבוהה שלהן.

הגרמנים השתמשו לחפירה במכושים, שהופעלו בעבודת ידיים. הבריטים השתמשו בטכניקה של Clay-Kicking (ראו לעיל), שלא הייתה מוכרת כלל לגרמנים. שיטת חפירה זו לא הייתה רק שקטה בהרבה מעבודת מכושים, אלא גם מהירה ממנה פי ארבעה, וככזו נתנה בידי הבריטים יתרון על יריביהם. יתרון נוסף לבריטים צמח מן העובדה שבשטח שבשליטתם היו מספר קטן יותר של מרבצי חול תת-קרקעיים, שהיו לא פעם רוויים מים והקשו על החפירה דרכם ועל ייצוב דפנות המנהרות שעברו בהם. עובדה זו נבעה מכך שעמדות הבריטים נמצאו לא פעם באזורים נמוכים משל הגרמנים, בעוד שמרבצי החול נמצאו בדרך כלל באזורים גבוהים יותר.

פותחו טכניקות האזנה (במנהרות ומחוץ להן) למתרחש תחת הקרקע על מנת לאתר פעילות חפירה של הגרמנים. לשם כך נחפרו מנהרות משנה במעבה האדמה והוצבו בהן חיילים שתפקידם היחיד היה האזנה. בתחילה שימשו להאזנה מכשירים מאולתרים פרימיטיביים שונים. בהמשך נעשה שימוש בגיאופונים ואף במיקרופונים, ועל ידי פריסת עמדות האזנה ושימוש בטריאנגולציה ניתן היה לאתר את מיקומן של המנהרות הגרמניות. עד שלהי 1916 גדלה פעילות ההאזנה הבריטית להיקף גדול ביותר.

חפירת המנהרות ולוחמת המנהרות התפתחו והסתעפו עם התמשכות המלחמה עד שמתחת לקרקע צמחו מבוכים מסועפים של מנהרות, כאשר כל צד מנסה להתחכם ליריבו בביצועיו. בהדרגה הוכרחו שני הצדדים לחפור מנהרות לעומק רב יותר, דבר שהאריך את זמן החפירה והעלה במידה ניכרת את הסיכון שבה. כמו כן, מנהרות שני הצדדים נתקלו זו בזו לא פעם וקרבות פנים אל פנים התחוללו במעבה האדמה, בדרך כלל תוך שימוש בנשק קר כגון כלי חפירה וקרשים, שכן השימוש בנשק חם במנהרות לא היה אפשרי בדרך כלל בשל התנאים בהן. נעשה שימוש גם במוקשים שנפרסו להגנה מפני חפירות גרמניות מתקרבות. לעיתים הונחו מוקשים אלו במתכוון בנתיבה של מנהרה גרמנית מתקרבת שאותרה, כדי שיתפוצצו בפניהם של החופרים הגרמנים, יפגעו בהם וימוטטו את המנהרות שחפרו.

נוכחות פלוגות המנהרות לא הייתה פופולרית בקרב היחידות הלוחמות הרגילות, שכן הביאה עמה סכנה נוספת. אם נודע לגרמנים כי פלוגת מנהרות פועלת בקווים הבריטיים מולם, היו הם נוטים יותר להפגיז עמדות אלו. כמו כן היו החיילים הבריטיים חשופים לפגיעה מהתפוצצויות המוקשים התת-קרקעיים הבריטים, ובמיוחד ככל שמשקלם הלך וגדל עם התמשכות המלחמה.

תנאי העבודה במנהרות

מעבר לסכנה שבפעילות האויב מתחת לאדמה היו תנאי העבודה במנהרות קשים. בשל הסיכון של תקיפת העובדים בהן על ידי הגרמנים היה הכרח לשמור על חשאיות ביחס למיקום פתחי המנהרות. המחסור בחשמל בקווי החזית חייב את החופרים לעבוד לאור נרות והחשש מהאזנה גרמנית הצריך עבודה שקטה. המנהרות היו צפופות, קרות ולא פעם זרמו בהן מים. תנאים אלו עשו את החופרים לפגיעים למחלות כרגל חפירות (עקב הרטיבות) והרעלת גז (נעשה שימוש בעכברים וקנריות בכלובים, שכן איבוד הכרה שלהן היה מתריע על נוכחות רמות גבוהות של גז). כן היו חשופים לסכנה של התפוצצות הגז.

התרבות האבדות בפלוגות המנהרות – שקשה היה למצוא מחליפים מיומנים לאנשיהן – יצרה תמריץ החל מסתו 1915 לפיתוח ציוד הצלה ושיטות הצלה לשימוש במנהרות. ביולי 1916 כבר פעלו בצרפת שני בתי ספר צבאיים לעובדי הצלה ממנהרות. תחנות חילוץ נפרסו בקרבת המנהרות (לא יותר מ-200 מטרים מפתחו של כל פיר חפירה) והוצבו בהן חיילים מאומנים בחילוץ ועמם ציוד הצלה ייעודי.

מבצעים של פלוגות המנהרות

מכתש לוכנאגר, 2005.

מכתש העץ הבודד, 2009

פלוגות המנהרות השתתפו בעשרות פעולות וקרבות בחזית המערבית מאפריל 1915 ועד לאביב 1917. להלן מספר דוגמאות:

• שישה מוקשים פוצצו ליד הכפר מסין (Messines) במערב בלגיה ב-27 במרץ 1916. הגדול שבהם, שהוטמן על ידי פלוגת המנהרות הקנדית ה-1, הכיל חומר נפץ במשקל של 43.4 טונות.
• בבוקר היום הראשון לקרב על הסום בצרפת (1 ביולי 1916) פוצצו 10 מוקשים שהוטמנו תחת עמדות הגרמנים בגזרה זו. הגדול שבהם היה במשקל של 27 טונות. שש פלוגות מנהרות עסקו בהטמנת מוקשים אלו.
• לקראת קרב רכס וימי באפריל 1917 הטמינו פלוגות מנהרות 13 מוקשים תחת עמדות הגרמנים. אלו גילו והשמידו אחדים מהם. שלושה מוקשים פוצצו על ידי הקנדים התוקפים לפני מועד ההתקפה וחמישה הופעלו ממש לפני תחילתה.
• בחודשים שלקראת קרב מסין בבלגיה ביולי 1917 עסקו פלוגות מנהרות מארבעה צבאות (בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד) בחפירת מנהרות לשם הטמנת 22 מוקשים תחת עמדות הגרמנים (אחד נתגלה על ידי הגרמנים ופוצץ). הם הוטמנו כנגד פעילות חפירת מנהרות גרמנית נמרצת, בקצות מנהרות באורך של עד 660 מטרים ובעומק של עד 38 מטרים מתחת לפני האדמה. הם הכילו במצטבר 600 טונות של חומר נפץ והאורך הכולל של המנהרות שנחפרו לשם הנחתם הגיע ל-7,300 מטרים. ערב ההתקפה אמר לקציניו גנרל פלומר, מפקד הקורפוס ה-5: "רבותי, אולי לא נעשה היסטוריה מחר, אבל בלי ספק נשנה את הגאוגרפיה."
  19 מוקשים הופעלו בו זמנית ב-7 ביולי לפנות בוקר. קול ההתפוצצויות היה כה חזק עד שנשמע בלונדון, ולפי הערכה נהרגו כתוצאה מהן כ-10,000 גרמנים. מקומם של שני המוקשים הנותרים אבד בהמשך המלחמה. אחד מהם הופעל על ידי ברק ביולי 1955 וגרם נזק לרכוש. המוקש הנותר לא אותר ולא נוטרל עד היום.

לאחר המלחמה נותרו פני הקרקע בחזית המערבית מצולקים במקומות רבים, משום שלא ניתן היה למלא את המכתשים שיצרו המוקשים. חלקם קיימים עד היום. הגדול מכולם הוא מכתש לוכנאגר שנותר בחזית הקרב על הסום, אשר קוטרו הוא 91 מטרים ועומקו 21 מטרים. הפעלת המוקש הגדול ביותר שהופעל בפתיחת קרב מסין ב-1917– מוקש "העץ הבודד", במשקל של 41 טונות – הותירה מכתש בקוטר של 76 מטרים ובעומק של 12 מטרים.

דעיכת לוחמת המנהרות

החל מאביב 1917 הפכה המלחמה בחזית המערבית לניידת יותר. התפתחות לוחמת המנהרות ההדדית עד לאותו מועד הצריכה חפירה לעומק רב יותר, דבר שהצריך קווי חזית יציבים וזמן ממושך יותר לחפירה. כתוצאה מכך הלכה לוחמת המנהרות בחזית זו ודעכה.

במקום חפירת מנהרות מתחת לעמדות האויב הועסקו פלוגות המנהרות ממחצית 1917 ואילך בהתקנה בהיקף גדול של מחפורות ועמדות לחימה גדולות ועמוקות יותר לצורכי החיילים והמתקנים הלוגיסטיים בחזית המערבית. בין השאר נחפרו מעברים תת-קרקעיים באורך רב, אשר איפשרו למספר גדול של חיילים לעשות את דרכם עד לעמדות הקדמיות של החזית ולהוביל לשם ציוד ותחמושת כשהם מוגנים מפני אש אויב. כך, לקראת קרב אראס באביב 1917 נחפרו בסלע הקירטון הרך של האזור מנהרות מעבר באורך כולל של 20 קילומטרים, אשר יכלו להסתיר בתוכן 24 אלף איש. חדשים אחדים קודם לכן, לקראת קרב רכס וימי, נחפרו שם 12 מנהרות מעבר אל קו החזית שהגיעו לאורך של עד 1,200 מטרים. בגזרות אראס ווימי נחפרו גם מנהרות דרך שטח ההפקר, שקצותיהן הגיעו עד קרבת העמדות הגרמניות ושניתן היה לפוצץ ולפתוח את פתחיהן עם תחילת ההתקפות הבריטיות.

• 
  פתח מנהרת לחימה בגזרת רכס וימי (צולם ב-2005 לערך)
• 
  יציאה ממנהרת לחימה בגזרת אראס (צולמה ב-2008)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פלוגות המנהרות הבריטיות במלחמת העולם הראשונה בוויקישיתוף

• פלוגות המנהרות באתר Tunnelers' Memorial
• יובל מלחי, פרק 60: המלחמה הגדולה - הקרב על הסום, באתר "קטעים בהיסטוריה", 5 באוקטובר 2012 - בפרק הרחבה על לוחמת המנהרות
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על המלחמות התת-קרקעיות במלחמת העולם הראשונה‏, 30 בנובמבר 2014