פלשתים
-
המונח "פלשת" מפנה לכאן. לערך העוסק במבצע צבאי במלחמת העצמאות, ראו: "מבצע פלשת".
הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען. בהקשרים מאוחרים יותר אזור מגוריהם נקרא "פלשת". מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית.
אטימולוגיה
שמם של הפלשתים בשפתם אינו ידוע, אבל התנ"ך מתאר אותם כבני כפתור (ראו להלן). "כפתור" אינו שורש עברי או שמי, מה שתומך באפשרות כי שם זה דומה לשם שהם קראו לעצמם.[1]
היסטוריה
| השם שזוהה כ"פלשת" בכתב חרטומים | ||||||
|
במקרא מוזכרים הפלשתים מספר רב של פעמים, בין השאר בספר בראשית - "ויגר אברהם בארץ פלשתים"[2], או "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה"[3].
אם מקבלים את זיהוים של הפלשתים עם חלק מגויי הים, יש להניח כי התיישבותם של הפלשתים בארץ כנען התרחשה במהלך ימי שלטונו של רעמסס השלישי בין השנים 1180 עד 1150 לפנה"ס בערך.
הפלשתים מזוהים עם העם הקרוי PRST במונומנטים המצרים. ארץ פלשתים (פלשת) מכונה פאלאשתו ופילישתו במסמכים אשוריים.
חמשת ערי הפלשתים שהוזכרו בתנ"ך היו: אשדוד, אשקלון, גת, עזה ועקרון, ביחד עם רצועת החוף של דרום מערב כנען, שהייתה שייכת למצרים עד תום שלטון השושלת ה-19 (שהסתיימה ב-1185 לפני הספירה). מתוך התיאור המקראי, חמש ערים אלה נשלטו על ידי חמשת סרני[4] הפלשתים. הממצאים הארכאולוגים מצביעים על ערים נוספות. החפירה הארכאולוגית בתל קסילה שבתל אביב תרמה רבות להרחבת הידע על התרבות הפלישתית.
שבט חזק זה ביצע מתקפות תכופות נגד העברים ולמעשה הייתה מלחמה מתמדת בין העמים. לעתים שלטו הפלשתים על כמה משבטי ישראל, במיוחד הדרומיים שבהם, ולעתים הם הובסו על ידי העברים. לשיא כוחם הגיעו הפלשתים, על פי המקרא, לקראת סוף מלכות שאול המלך, שאף נהרג עם בניו בקרב עמם בהר הגלבוע.
לפי המסופר בתנ"ך, לאחר הבסתם בידי דוד המלך, החליפו מלכים את הסרנים וההיסטוריה שלהם היא של ערים עצמאיות, ולא של עם מאוחד. נבוכדנצר השני מלך בבל כבש את סוריה ואת ארץ ישראל, והערים הפלשתיות כחלק מהאימפריה הנאו-בבלית. מאז היו הערים תחת שליטה של פרסים, יוונים ורומאים.
לפלשתים היה מונופול ארוך על חרשות הברזל, מיומנות שהם רכשו במהלך מסע הכיבושים שלהם באנטוליה. הם נקראו אלופילי (זרים) בתרגום השבעים.
לאחר דיכוי המרד והחרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה, הם שינו את שם הפרובינציה מיהודה לסוריה-פלשתינה, שנגזר מהשם פלשת, והשם הזה כלל את כל הארץ ולא רק את החלקים שהיו בעבר בידי הפלשתים.
כתב וכתובות
מתקופת הברזל א, נמצאה כתובת פלשתית שלא פוענחה, אשר רישומיה מזכירים דמיון לכתב הקיפרו-בינארי אשר היה נפוץ בקפריסין בתקופת הברונזה.[5] מממצאים מאוחרים אנו למדים שהפלשתים אמצו את הכתב הפיניקי כפי שאומץ בממלכות ישראל ויהודה השכנות, עם שינויים קלים.[6]
שני אוסטרקונים פלשתיים נמצאו בתל גמה הנושאים רשימת שמות, הכתובים באלפבית העברי העתיק (בוריאציה מקומית), והמתוארכים סביב המאה השביעית לפני הספירה, בנוסף נמצאה חותם פלשתי הנושא את הכתובת "לעבד-אֱלִאָב בן שִׁבְעַת עבד מִתִּתִּ בן צִדְקָא" (מִתִּתִּ מזוהה כמתנתי השני, הוא ואביו צדקא מוזכרים בכתובות האשוריות כמלכי אשקלון).
בשנת 2005 נמצא בתל צפית (גת המקראית) אוסטרקון הנושא כתובת פרוטו-כנענית, המתוארך למאה העשירית לפני הספירה - תחילת המאה התשיעית לפני הספירה.
מוצאם של הפלשתים
מוצאם של הפלשתים לא ידוע בוודאות. לוח העמים שבספר בראשית פרק י', מייחס את הפלשתים לבני מצרים וצאצאי חם. הפלשתים מוזכרים גם על ידי עמוס (פרק ט פסוק 7) וירמיהו (פרק מ"ז פסוק 4) כבני כפתור (המזוהה עם האי כרתים או לחלופין עם האי קפריסין).
ממצאים ארכאולוגים מצאו קשר בין התרבות החומרית הפלשתית לתרבות המיקנית של אזור הים האגאי, (וייתכן שיש אף דמיון בין כתובת פלשתית שנמצאה לכתב הלינארי) וכיום מקובלת התאוריה כי הפלשתים נטלו חלק בנדידת גויי הים שפלשו לאזור מזרח הים התיכון בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס. משנהדפה פלישת גויי הים על ידי מצרים, הפלשתים התיישבו לאורך מזרח הים התיכון בערך באותה התקופה שבה יישבו הישראלים את הרי יהודה והשומרון. כך למשל פפירוס האריס, המתאר את הישגיו הצבאיים של רעמסס השלישי, מוסר תיאור קצר של תוצאות המלחמה בגויי הים בשנה השמינית למלכותו. על פי המסופר הוביל רעמסס השלישי את גויי הים למצרים, ויישב אותם במבצרים הנקראים על שמו. בפפירוס טוען רעמסס השלישי "מיסיתי את כולם בבגדים ובתבואה מהמחסנים והמתבנים מדי שנה". יש הסבורים כי אותם מבצרים היו למעשה ערים בדרום כנען, הערים שהיו בהמשך חמש ערי פלשתים, שהם: אשקלון, אשדוד, עקרון, עזה וגת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- עמיחי מזר, "תקופת הברזל א – ישראלים, פלשתים וכנענים", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, יחידה 8, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
- רז קלטר, עירית ציפר וולפגנג צוויקל, בשדה פלשתים: כני פולחן מבור גניזה ביבנה, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 95-89.
- פרחיה נחשוני, מקדש פלשתי בצפון מערב הנגב, קדמוניות, 138, 2009, עמ' 92-88.
- D. B. Redford, Egypt, Canaan and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992
- Trude Dothan, Moshe Dothan, People of the Sea: The Search for the Philistines, 1992 An introduction by the archaeologists of Ashdod.
קישורים חיצוניים
 |
|
- גשר מפעלים חינוכיים, פלשתים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: אתר "מקרא גשר"
- הפלשתים ותרבותם החומרית מאת טרודה דותן, באתר מקראנט.
- פלשתים, באנציקלופדיה ynet
- מוזיאון לתרבות לארכאולוגיה פלשתית באשדוד
- Revadim Archeological finds from Ekron - אתר webshots ובו תמונות מהאתר המשוחזר בקיבוץ רבדים
-
איתמר זינגר, ראשיתה של ההתיישבות הפלשתית בארץ-ישראל וגבולה הצפוני של פלשת, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 14-3
הערות שוליים
- ^ בספר דברים (פרק ב פסוק 23) מוזכרים "כפתורים", שהתיישבו בסביבות עזה - כלומר באזור פלשת.
- ^ פרק כא פסוק לד
- ^ פרק כ"ו פסוק א'.
- ^ ישנה סברה, לפיה המלה "סרן" מקורה במלה היוונית "טיראן" [1] [2].
- ^ פרופ' עמיחי מזר, מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, יחידה 8, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. עמ' 38. (תצוגת קטע באתר google books).
- ^ פרופ' בנימין זאס, "השפעת הכתב העברי והארמי על שכנותיה של ישראל", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, סעיף 10.2.5.1, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. ISBN 9653024841. עמ' 23.