פמיניזם אסלאמי

פמיניזם איסלאמי הוא סוג של פמיניזם, הדוגל בשחרור האישה מתוך אמונה בדת האסלאם. הוא מבקש לקדם שוויון מלא של כל המוסלמים, ללא הבדל מגדר, במרחב הציבורי והפרטי. פמיניסטיות אסלאמיות תומכות בזכויות נשים, שוויון בין מינים, וצדק חברתי המעוגן מסגרת אסלאמית[1]. הפמיניזם האסלאמי משתמש גם בשיח חילוני ורואה את עצמו כחלק מהפמיניזם העולמי[2]. תומכים בפמיניזם אסלאמי מדגישים את שוויון הזכויות בקוראן ומתנגדים לפרשנות פטריארכית של הקוראן, החדית' והשריעה[3].

סמל הפמיניזם האסלאמי

במדינות בעלות רוב מוסלמי, נשים כיהנו בתפקידים בכירים כגון: לאלה שבקט (Lala Shevket) מזכירת המדינה של אזרבייג'ן בין השנים 1993-1994; בנזיר בהוטו מפקיסטן, ממה מדיור בויה (Mame Madior Boye) ראש ממשלת סנגל בין השנים 2001-2002; טנסו צ'ילר מטורקיה; מגוואטי סוקרנופוטרי מאינדונזיה וראשי הממשלה הסינה ואזד וחאלדה זיה (Khaleda Zia) מבנגלדש.

פמיניזם באסלאם עריכה

הפמיניזם האיסלאמי הפך נפוץ מאז שנות ה-90 ולסימן למידה חדשה ואקטיביזם פמיניסטי של המותג הקשור לאסלאם. המונח "פמיניזם איסלאמי" זכה למטבע בשנות התשעים כתווית למותג מלגות פמיניסטיות ואקטיביזם הקשור לאסלאם ומוסלמים. מאז היו דיונים רבים ודיונים וספרות הולכת וגדלה על 'פמיניזם איסלאמי'. באופן בלתי נמנע, ישנם דיווחים שונים על אופי התופעה ועל מקורותיה והתפתחותה. הבעיות הן בסוגיה המפורשת של אופן הגדרת המונח והן במשמעויות הגלויות שרכש בשימוש. שניהם האסלאם והפמיניזם אלו מושגים שנויים במחלוקת שמשמעותם דברים שונים לעמים שונים ובהקשרים שונים. כל אחד מהם הוא נושא לשיחות מרובות ותפיסות נרחבות שניתן להתייחס אליהן ברמות שונות. המונח "פיניזם איסלמי" הגיע לשיאו בשני אירועים בשנת 2009, השקת מוסווה, תנועה עולמית לשוויון וצדק במוסלמי והופעתה של התנועה הירוקה באיראן[4].

פמיניזם בעולם עריכה

מעמד האישה במרוקו עריכה

השינוי במעמד האישה המרוקאית נגרם במידה רבה בשל מדיניות מכוונת "מלמעלה", כלומר, מן הממסד הפוליטי־דתי, והוא מתחיל קודם כל בתחום החקיקה. למשל, כבר ב־2004, שנה לאחר פיגועי טרור רבי נפגעים בקזבלנקה, החליט המלך על שינוי חוק המעמד האישי (המכונה מוּדַוַנַה). במסגרת השינוי נקבע בפעם הראשונה ששני בני הזוג הם ראשי משפחה משותפים, כתוצאה מכך בוטלה התפיסה שהאישה תלויה אך ורק ברצון בעלה, בנוסף, הועלה גיל הנישואין המינימלי (מ־15 ל־18), הפוליגמיה הוגבלה, גם בנושא הגירושין לנשים ניתנו יותר זכויות כמו היכולת והזכות לשמור בחזקתן את ילדיהן לאחר הגירושין. ניתן לראות כי מגמת השינוי בתחום זה נמשכה מאז, חרף התנגדויות והסתייגויות, בעיקר מצדם של גורמים אסלאמיסטיים, ובהם מפלגת "הצדק והפיתוח" (PJD), מפלגת השלטון בשנים האחרונות.

מלך מרוקו אינו עומד לבדו מול התהליך, לצידו ניצבים ארגוני החברה האזרחית החזקים של מרוקו, וארגוני הנשים שהלכו והתעצמו בשנים האחרונות. הארגונים הללו שבראשם עומדות לרוב נשים חילוניות ומשכילות מהערים הגדולות שהחלו להתרבות בשנים האחרונות יותר ויותר. כל הפעולות שעושות הנשים תורמות לתהליך באופן ישיר. לדוגמה נשים אלו השתתפו בהפגנות האביב הערבי במרוקו ב־2011, שבעקבותיהן שונתה חוקת הממלכה ועוגן בה בפעם הראשונה עקרון השוויון בין גברים לנשים.

פמיניזם בטורקיה עריכה

קבוצת הליבה של הפמיניסטיות החלה את פעילותן הפוליטית בתנועות שמאל לפני שנת 1980. לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980 שבלמה את התנועות החברתיות מצד שמאל וימין, החלה להתאסף קבוצה קטנה של נשים, בעיקר מאנקרה ומאיסטנבול, תחילה בבתים. אחר כך במקומות מפגש אחרים, כדי לדון ב"שאלת האישה". עד מהרה, הפעילות שלהם עברה לרחובות. הם פתחו בקמפיינים, פרסמו כתבי עת וארגנו הפגנות. לאחר שנות הרחוב של הפמיניזם התקיימה תקופת מיסוד שהחלה בתחילת שנות התשעים. פמיניסטיות חילוניות הפכו לשחקניות חשובות בארגונים ובאוניברסיטאות. האקטיביזם הפמיניסטי התפשט מהערים הגדולות לאזורים שונים בטורקיה. שמירת האלימות נגד נשים התמקדה בתחילת שנות האלפיים הפמיניסטיות היו מעורבות בתהליך הדיון של תיקון חוקים שיזמה הממשלה כחלק מהצעה להצטרף לאיחוד האירופי. הם גם הגבירו את הפעילות שלהם כדי לשפר את השתתפותן של נשים בפוליטיקה כמועמדות פוליטיות[5].

התקשורת האיסלמיסטית עריכה

התקשורת האיסלאמיסטית מתארת בכל מקום את הפמיניסטיות החילוניות כאויבות האיהות והמשפחה. מתארת את הפמיניסטיות החילוניות כנשים שמזלזלות בקונוטציות הקדושות הקשורות לבתולים במטרה להשיג חופש מיני. בנוסף, מדגישה כי הפמיניסטיות מנסות ליצור אנטגוניזם בין גברים ונשים ולא לשמור על השלום הקיים ביניהן. התקשורת מתארת את הפמיניסטיות החילוניות במונחים שליליים, העיתונות האיסלאמיסטית נותנת תמונה של נשים אסלאמיסטיות כקדושות, שבמאמציהן ללבוש מטפחות ראש באסלאם, מדוכאים על ידי המדינה החילונית.

מחקרים בנוגע לשיח פמיניסטי עריכה

שיח זה מייצג את קולות הנשים מהשוליים, קולות אלו בעצם אינם נראים ואינם נשמעים. מטרתו של שיח זה הוא לשפר את מעמדן של הנשים ובעצם להיאבק במעמדתן כקורבנות מוחלשים. הנשים הערביות והמוסלמים צריכות להתמודד עם דימוין בעייני העולם המערבי ובמקביל במאבקן הפנימי נגד דיכוין הפטריארכלי. כניסתן של נשים ערביות ומוסלמיות לשיח המחקרי מאפשרת שינוי בעל השפעה משמעותית במאבקים אלו. החוקרות הערביות אתגרו את המחקר והמהות הפמיניסטית האירופוצנטרית, והן הציעו תפיסות תאורטיות, מתודיות ואפיסטימלוגיות חלופיות לידע הקיים. מחקרים אלה אפשרו להן להגדיר את השיח על תרבותן שנעשו על ידי הבלטת התנאים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והרב־גוניים בתוך קטגוריות הנשים הילידיות אשר טוענות כי גורמי הדיכוי השונים חוברים יחד להחלשת הנשים וזו בעצם הדעה הרווחת בקרבן בהקשר של מעמד, שייכות אתנית וגזע. טענתן היא כי דיכוי נשים מהעולם השלישי נקשר גם לדיכוי אימפריאלי ולא רק לדיכוי מגדרי ומעמדי.

היסטוריה עריכה

בתחילת יסוד האסלאם זכו הנשים לרפורמה בזכויותיהן בתחום הנישואין, הגירושין והירושה. בכך התקדמו הנשים כבר אז יותר מאשר בתרבויות רבות אחרות, כולל התרבות הנוצרית באירופה[6]. על פי מילון אוקספורד של האסלאם תהליך השינוי שעבר מעמד האישה בחברות הערביות כלל איסור רצח תינוקות ממין נקבה והכרה בנשים כבנות אדם[7].

בשנת 1928 נזירה זיין א-דין סופרת לבנונית פרסמה מספר ספרים שנתקלו בהתנגדות עזה מצד הממסד.

בעידן המודרני נחשב קאסם אמין כאבי התנועה הפמיניסטית במצרים. הוא ביקר את מנהג ריבוי הנשים, את הרעלה ואת המנהג להפרדת עיסוקים מגדרית, וטען שמנהגים אלה סותרים את האסלאם.

בשנת 1956 נשים במצרים קיבלו זכות הצבעה, אך בניגוד לגברים רק אם הם יודעים לקרוא. דוריה שפיק הובילה מאבק לביטול אי-שוויון זה. אינג'י אפלטון פעלה לבחירת נציגת נשים לפרלמנט, אך היא הפסידה למועמד ממשלתי.

במאה ה-20 בלטה עאישה עבד א-רחמאן, גם היא ממצרים, ונוספה השפעה מצד הפמיניזם המערבי, כמו דרישות לזכות הצבעה לנשים לפרלמנט וזכויות אדם. בשנת 1940 זיינב אל-ע'זאלי הקימה ארגון פמיניסטי אסלאמי הראשון.

מאז שנות ה-70 בלטו סופרות מוסלמיות פמיניסטיות, שכתבו ספרים הדנים במערכת היחסים המגדרית בעולם המוסלמי. נשים אלו הושפעו מהתנועה הפמיניסטית המערבית שהדגישה את שחרור הנשים מהמבנה הפטריארכי. אחת הפמיניסטיות הראשונות הייתה נוואל א-סעדאווי, אשר ביקרה את היחס של החברה המוסלמית הערבית כלפי נשים וקראה לזכותן של נשים להציע פרשנויות פמיניסטיות לקוראן.

בשנות ה-90 החל זרם המכונה פמיניזם אסלאמי, אשר הונהג בידי נשים מוסלמיות משכילות. זרם זה הדגיש פסוקים בקוראן ואמירות התומכים בשוויון בין המינים. פמיניסטיות אלו אימצו פרדיגמות רפורמיסטיות אסלאמיות וניסו לאתר במסורת האסלאמית עובדות שמחזקות את מעמד הנשים המוסלמיות תוך תקיפת הפטריארכליות האסלאמית. ביניהן הייתה פאטמה אל מרניסי, אשר תמכה במתן זכויות לנשים ובשוויון בין המינים בהתבסס על הדוקטרינה האסלאמית. גם לילה אחמד, סופרת וחוקרת אסלאם מצרית-אמריקאית, טענה כי דיכוי האישה המוסלמית מתרחש בשל השקפות פטריארכליות בתרבות האיסלאמית ופרשנויות פטריארכליות של הקוראן, ולא בשל האסלאם עצמו.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • John Esposito: Daughters of Abraham, University Press of Florida, 2002

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא פמיניזם אסלאמי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Al-Ahram Weekly | Culture | Islamic feminism: what's in a name?, ‏2015-03-20
  2. ^ International Congress on Islamic Feminism
  3. ^ Islamic feminism: what's in a name?, Al-Ahram Weekly
  4. ^ Ziba Mir-Hosseini, Beyond ‘Islam’ vs ‘Feminism’, IDS Bulletin 42, 2011-01, עמ' 67–77 doi: 10.1111/j.1759-5436.2011.00202.x
  5. ^ Gul Aldikacti Marshall, A Question of Compatibility: Feminism and Islam in Turkey, Critique: Critical Middle Eastern Studies 17, 2008-01, עמ' 223–238 doi: 10.1080/10669920802405563
  6. ^ John Esposito: Daughters of Abraham, University Press of Florida, 2002
  7. ^ Women and Islam, Oxford Islamic Studies Online