פרנסואה פירה
פרנסואה פירה (בצרפתית: François Furet, 27 במרץ 1927 - 12 ביולי 1997) היה היסטוריון צרפתי, מגדולי חוקרי המהפכה הצרפתית וממייסדי האסכולה הרוויזיוניסטית בפרשנותה. פירה היה מחלוצי הגישה שדחתה את ההסבר המרקסיסטי למהפכה כביטוי של מלחמת מעמדות. בשנת 1997 הוא נבחר באקדמיה הצרפתית.
 | |
| לידה |
27 במרץ 1927 הרובע השביעי של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
12 ביולי 1997 (בגיל 70) טולוז, צרפת |
| ענף מדעי |
המהפכה הצרפתית |
| מקום לימודים |
תיכון ז'אנסון-דה-סאי |
| מוסדות | |
| תלמידי דוקטורט |
Daniel Lindenberg, Frank Attar, Marina Valensise, Ladan Boroumand, Hamit Bozarslan, Perrine Simon-Nahum, Patrice Gueniffey, Rita Hermon-Belot |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
חייו עריכה
פרנסואה פירה נולד בפריז לאב בנקאי. התחנך בגימנסיה היוקרתית ז'אנסון דה סאיי. בזמן מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת, הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית. בתום המלחמה הצטרף לשורותיה של המפלגה הקומוניסטית "מפלגת המוציאים להורג", ממנה פרש ב-1956 כשברית המועצות פלשה להונגריה.
החל ללמוד ספרות קלאסית ומשפטים בפריז. בשנת 1950 חלה בשחפת ונאלץ לזנוח את ספסל הלימודים. לאחר החלמתו, למד לבחינות ה-agrégation (שמאפשרות ללמד במוסד ציבורי להשכלה) והצליח במטלה הקשה, עם דגש על היסטוריה ב-1954. לאחר ששימש כמורה בבתי ספר תיכון, הוא החל את מחקרו על המהפכה הצרפתית במרכז הלאומי למחקר מדעי.
בשנת 1960 הצטרף פירה כחוקר אל בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (École des Hautes Études en Sciences Sociales; EHESS), מוסד הגג של המדע הצרפתי, שנשלט על ידי אסכולת האנאל והחל לחקור את ההיסטוריה האינטלקטואלית והפוליטית. ההיסטוריון פרנאן ברודל טיפח אותו כיורש והוא כיהן כנשיא המוסד בשנים 1977 עד 1985, זאת חרף העובדה שהגישה המחקרית שלו הייתה שונה מזו של אסכולת האנאל. לאחר שעזב את המפלגה הקומוניסטית יסד את השבועון France Observateur, שבועון שמאלני ואנטי קומוניסטי שנקרא לימים Le Nouvel Observateur. השבועון יצא חוצץ נגד המדיניות הקולוניאלית הצרפתית באלג'יריה ובהודו-סין. באותה תקופה פירה הסתבך עם המשטרה, לאחר שהעניק מקלט בביתו לפעיל וייטנאמי שהיה מבוקש על ידי שלטונות החוק.
ב-1960 היה פירה מעורב בהקמת המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של מישל רוקאר. בעקבות גל המהומות של מאי-יוני 1968, הצטרף ללשכתו של חברו אדגר פור והיה מהוגיה של הרפורמה באקדמיה הצרפתית.
פירה שימש כמנהל האקדמי של בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז וכפרופסור בוועדה למחשבה חברתית באוניברסיטת שיקגו. ב-1967 נבחר כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1997 נבחר לאקדמיה הצרפתית והתענג על הצלחת ספרו האחרון Le passe d'une illusion (עיון בעבודתו שלל פרויד על הדת).
ב-1996 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב ומאוניברסיטת הרווארד. הוא הלך לעולמו בשנת 1997 מהתקף לב במגרש הטניס בגיל שבעים, הותיר אחריו את אשתו דבורה, בתו שארלוט, ובנו מנישואיו הקודמים, אנטואן. כיום, ישנו בית ספר על שם פרנסואה פירה בפרבריה של פריז, כמו גם פרס פרנסואה פירה שמוענק מדי שנה.
אודות מחקרו עריכה
עיקר מחקרו של פרנסואה פירה נסב על המהפכה הצרפתית. ההיסטוריה של המהפכה נכתבה למעלה ממאה שנה על ידי האסכולה המרקסיסטית. ההיסטוריונים שנשענו על תפיסה זו תיארו את המהפכה כשלב מכריע בתקופה של למעלה ממאה שנים של מלחמת מעמדות, שסימנה הוא ירידתה של האצולה הפאודלית ועליית כוחה של הבורגנות הקפיטליסטית.
פירה לא פסל את הממד החברתי של המהפכה. ברם, הוא יצא חוצץ נגד בלעדיותו. אליבא דפירה, אופייה החברתי והפוליטי קבע את התגבשותה והישגיה של המהפכה הצרפתית.
בשנת 1965 פירה כתב את ספרו הראשון אודות המהפכה הצרפתית La Révolution Française בצוותא עם דני רישה (Richet). הם נתנו למזל תפקיד בעיצוב פניה של המהפכה. הם הכניסו את מושג ה"אליטה". מושג זה כולל את האצולה הליברלית והשכבות העליונות של המעמד השלישי (Tiers État). בספרם, הם גרסו כי לא היה הבדל בין מעמד הז'ירונדינים ליעקובינים וכי היריבות ביניהם נשאה אופי של תפישה פוליטית שונה[דרושה הבהרה]. אליטה זו אשר חוללה את המהפכה הצרפתית לפי העקרונות הליברליים, התכוונה להשיג "פשרה היסטורית" כזו של האומות האנגלוסקסיות. חדירת ההמונים למהפכה שינתה את פניה ומנעה פתרון נוסח המהפכה האמריקנית או המהפכה המהוללת באנגליה. ההמון והנסיבות כפו על ראשי המהפכה הצרפתית פתרונות רדיקליים שלא עלו בד בבד עם הליברליזם המוצהר של יוצריה וככל שגבר חוסר השליטה החלו המנהיגים להשתמש בגיליוטינה ובטרור.
תזה זו חוללה סערה בקרב האליטה המרקסיסטית ובראשה אלבר סובול, שהחזיק בקתדרה לתולדות המהפכה הצרפתית בסורבון. סובול פרסם ביקורת נוקבת על ספרם של פירה ורישה בכתב העת למהפכה הצרפתית. מאוחר יותר פרסם ספר בנושא, בו העתיק עמודים שלמים מהספר אותו קטל, כל זאת בלי שנתן קרדיט למחברים.[דרושה הבהרה]
פירה פרסם מאמר מפתח בשנת 1971 בו הוא הזים את הדיאלקטיקה שמשלה בכיפת ההיסטוריוגרפיה הצרפתית והעמידה באור מגוחך. לפי האסכולה המרקסיסטית המהפכה הצרפתית היא פרי ניצחון הבורגנות בעוד שהמהפכה הבולשויקית היא תוצאת ניצחון הפרולטריון. המשוואה ראתה את לנין כגלגולו של רובספייר ואילו טרוצקי לבש את דמותו של לזאר קרנו. היעקובינים הם מבשרי הבולשביזם ואילו תקיפת הבסטיליה אינה אלא חזרה גנרלית לקראת ההתקפה על ארמון החורף.
ב-1978 פרסם פירה את מחקרו "לסיים את המהפכה הצרפתית", בו כתב כי אין לראות את המהפכה הצרפתית מזווית פוליטית עכשווית, כי אם בצורה אחרת.
פירה, שלא היה יהודי, היה ציוני בהשקפת עולמו וכתב ב-1981 את "סדנת ההיסטוריה". הוא ראה בציונות תופעה מיוחדת במינה, תנועה שינקה ממקורות היסטוריים עתיקים והשתמשה בלאומיות, חילוניות ומהפכה בארגז הכלים שלה. חומרים שהם פרי רוחה של המודרניות הפוליטית האירופית.
פרנסואה פירה הפך ממרקסיסט בצעירותו לליברל בבגרותו והקים מכון לחקר הפילוסופיה של ההיסטוריה על שם רמון ארון. הוא פרסם ביחד עם מונה אוזוף (Ozouf) קובץ הכולל תשעים ותשעה מאמרים ומשתרע על פני למעלה מאלף עמודים, הנושא את הכותר "המילון הביקורתי של המהפכה הצרפתית".
ב-1986 הוציא לאור את ספרו "מרקס והמהפכה הצרפתית". באותה שנה פורסם מחקרו על אדגאר קינה (Quinet) והיעקוביניות בפוליטיקה הצרפתית באמצע המאה ה-19. במסגרת הסדרה לתולדות צרפת של הוצאת האשט הוציא לאור פירה ב-1988 את ספרו "המהפכה מטורגו לז'ול פרי 1770-1880. בספר זה פירה מותח את גבולות המהפכה עד להיווסדה של הרפובליקה הצרפתית השלישית במחצית המאה ה-19, נקודה על ציר הזמן בו הוא רואה את סיומה.
פירה פרסם את ספרו האחרון בשנת 1995 "עברה של אשליה - מסה על הרעיון הקומוניסטי במאה ה-20". היה זה ספר עב כרס שתורגם לשמונה עשרה שפות. ספר זה חוקר כיצד ניצל סטלין את האידאולוגיה האנטי-פשיסטית, על מנת לקנות את אהדתם של האינטלקטואלים במערב ולסמא את עיניהם מהאכזריות הפושעת של משטרו.
ספרים שכתב עריכה
- Fascism and communism/ François Furet and Ernst Nolte; translated by Katherine Golsan, with a preface by Tzvetan Todorov. Lincoln: University of Nebraska Press, 2001
- Un itinéraire intellectuel: l'historien journaliste, de France-Observateur au Nouvel Observateur (1958-1997)'/ François Furet, édition établie et prefacée par Mona Ozouf. Paris: Calmann-Levy, 1999
- La Révolution française/ François Furet, Denis Richet. Paris: Hachette littératures, 1999, 1963
- fascisme et communisme/ François Furet, Ernst Nolte; traduction des lettres de Nolte par Marc de Launay. Paris: Plon, 1998
- La Monarchie républicaine: la Constittution de 1791/ François Furet & Ran Halevi. Paris: Fayard, 1996
- The French Revolution, 1770-1814/ François Furet; translated by Antonia Nevill. Oxford: Blackwell, 1996
- Le passé d'une illusion: essai sur l'idée communiste au XXe siècle/ François Furet. ouvrage édité sous la responsabilité de Charles Ronsac. Paris: F. Laffont/Calmann-Levy, 1995
- The French Revolution and the creation of modern political culture/ François Furet. Oxford: Pergamon Press, 1987-1994
- Revolutionary France, 1770-1880/ François Furet; translated by Antonia Nevill. Oxford: Blackwell, 1992
- La gironde et les Girondins/ sous la direction de François Furet et Mona Ozouf; avec la collaboration fr Bronislaw Baczko. Paris: Payot, 1991
- Zur Historiographie der Französischen Revolution heute/ François Furet. München: Carl Friedrich von Siemens Stiftung, 1989
- Marx and the French Revolution/ François Furet; translated by Deborah kan Furet. with selections from Karl Marx/ edited and introduced by Lucien Calvie. Chicago: Chicago University Press, 1988
- La république du centre: la fin de l'exception française/ François Furet, Jacques Julliard, Pierre Rosanvallon. Paris: Calmann-Levy, 1988
- Le gauche et la Révolution française au milieu de XIXe siècle: Edgar Quinet et la question de Jacobinisime (1865-1870
François Furet; textes présentés par Marina Valensise. Paris: Hachette, 1986
- L'atelier de l'histoire/ François Furet. Paris: Flammarion, 1982
- Reading and writing: literacy in France from Calvin to Jules Ferry/ François Furet and Jacques Ozouf. Cambridge: Cambridge University Press, 1982
- Interpreting the French Revolution/ François Furet; translated by Elborg Forster. Cambridge: Cambridge University Press, 1981
- Penser la Révolution française/ François Furet. Paris Gallimard, 1978
* Lire et écrire: l'alphabétisation des Français de Calvin à Jules Ferry/ François Furet et Jacques Ozouf. Paris: Édition de Minuit, 1977
- L'âge des révolutions européens (1780-1848)/ Louis Bergeron, François Furet, Reinhart Koselleck. Paris: Bordas, 1973
- Le mouvement du profit en France au XIXe siècle: materiaux et études/ Jean Bouvier, François Furet, Marcel Gillet. Paris: Mouton, 1965
- French Revolution/ by François Furet and Denis Richet. translated by Stephen Hardman. New York: Macmillan, 1970
- Structures et relations sociales à Paris au milieu du XVIIe siècle/ Adeline Daumard et Francois Furet. Paris: A. Colin, 1961
ספרים שערך עריכה
- The Old Regime and the Revolution/ edited with an introduction and critical apparatus by François Furet and Françoise Melonio; translated by Alan S. Kahan. Chicago, III: University of Chicago Press, 1998
- Le siècle de l'avènement républicain/ sous la direction de François Furet et Mona Ozouf; contributions de Keith M. Baker. Paris: Gallimard, 1993
- Unanswered questions: Nazi Germany and the genocide of the Jews/ edited by François Furet. New York: Shocken Books, 1989
- A critical dictionary of the French Revolution/ edited by François Furet and Mona Ozouf; translated by Arthur Goldhammer. Cambridge, Mass.: Belknap Press of Harvard University Press, 1989
לקריאה נוספת עריכה
- פרנסואה פירה, המהפכה הצרפתית הסתיימה בתוך: אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי תש"ן, עמ' 85–99
- אלי בר-נביא, "פרנסואה פירה, שנה למותו", זמנים 64 (1998), 19-16.
קישורים חיצוניים עריכה
פרנסואה פירה, ברשת החברתית Goodreads
