צ'לסי (כדורגל)

צ'לסי
מידע כללי
כינוי	הכחולים (הבלוז) הפנסיונרים גאוות לונדון (The Pride Of London)
תאריך ייסוד	1905
אצטדיון	סטאמפורד ברידג', לונדון (תכולה: 42,055)
בעלי הקבוצה	רומן אברמוביץ'
יו"ר	ברוס באק
מאמן	רוברטו די מטאו
ליגה	פרמייר ליג
תארים
מספר אליפויות	4
מספר גביעים	7
תלבושת תלבושת בית תלבושת חוץ

מועדון הכדורגל צ'לסי (אנגלית: Chelsea Football Club), הידוע בכינוי "The Blues" (הכחולים), היא קבוצת כדורגל אנגלית ממערב לונדון. הקבוצה הוקמה ב-1905, ולאורך רוב שנות קיומה שיחקה בליגה הבכירה של הכדורגל האנגלי (כיום הפרמייר ליג). צ'לסי זכתה בארבע אליפויות, שבע פעמים בגביע ה-FA, ארבע פעמים בגביע הליגה ופעמיים בגביע המחזיקות ופעם בגביע ליגת האלופות. הקבוצה זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה ב-1955. היא ניצחה במספר טורנירי גביע בשנות ה-60 ובשנות ה-70, אך לאחר מכן לא זכתה באף תואר עד 1997. העשור הראשון של המאה ה-21 הוא המוצלח ביותר בהיסטוריה של צ'לסי, ששיאיו היו שלוש אליפויות הפרמייר ליג (2005, 2006) ו-2010, והעפלה לגמר ליגת האלופות 2008. בשנת 2012 זכתה הקבוצה לראשונה בתולדותיה בליגת האלופות, לאחר שגברה על באיירן מינכן בדו-קרב פנדלים.

הקבוצה עורכת את משחקי הבית שלה באצטדיון סטמפורד ברידג' שבפולהאם, המכיל 42,500 מקומות. צ'לסי שיחקה באצטדיון זה מיום הקמתה. למרות שם הקבוצה היא ממוקמת בסמוך לגבול של הרובע המלכותי קנזינגטון וצ'לסי, הנמצא בהאמרסמית' ופולהאם. בשנת 2003 נרכשה הקבוצה על ידי המיליארדר הרוסי רומן אברמוביץ'.

מדי הבית הקבועים של צ'לסי מורכבים מחולצות ומכנסיים בצבע כחול, ביחד עם גרביים לבנות. סמל המועדון השתנה פעמים אחדות בניסיון להופכו ליותר מודרני או למתג אותו; הסמל הנוכחי, שבו אריה המחזיק מטה, הוא גרסה מעובדת של הסמל שאומץ בשנות ה-50‏‏^[1]. ממוצע הצופים במשחקי הקבוצה הוא החמישי בגודלו בכדורגל האנגלי‏^[2]. בעונת 2007/2008 נכחו במשחקי הבית של הקבוצה 41,673 צופים, דבר המציב אותה במקום החמישי בפרמייר ליג‏^[3].

היסטוריה

צ'לסי הוקמה ב-14 במרץ 1905 בפאב דה רייזינג סאן (The Rising Sun, השמש הזורחת), הנמצא מול הכניסה הראשית לסטמפורד ברידג' ברחוב פולהאם, ונבחרה להצטרף לפוטבול ליג זמן קצר לאחר היווסדה. בשנים הראשונות הקבוצה לא זכתה להצלחות רבות, וההישג הטוב ביותר היה ההפסד לשפילד יונייטד בגמר גביע ה-FA של 1915. צ'לסי זכתה למוניטין של החתמת שחקנים ידועים‏^[4], אך לא השפיעה רבות על הכדורגל האנגלי בשנים שבין שתי מלחמות העולם.

חלוץ העבר האנגלי טד דרייק התמנה לתפקיד המאמן ב-1952, והוביל בקבוצה תהליך של מודרניזציה. הוא החליף את הסמל הישן של המועדון, שיפר את משטר האימונים של קבוצת הנוער, בנה מחדש את סגל הקבוצה, והוביל את צ'לסי לזכייה הראשונה בתואר משמעותי - אליפות הליגה הראשונה בעונת 1954/1955. בעונה שלאחר מכן ייסדה אופ"א את גביע אירופה בכדורגל, אך צ'לסי פרשה מהתחרות לפני התחלתה בעקבות לחצים מהפוטבול ליג ומהתאחדות הכדורגל האנגלית‏^[5].

שנות ה-60 ידועות בזכות הסגל הצעיר של הקבוצה, שהודרך על ידי המאמן טומי דוקרטי. צ'לסי התמודדה על התארים השונים לאורך כל העשור, אך סבלה ממספר החמצות. היא הייתה מועמדת לטרבל של אליפות, גביע ה-FA וגביע הליגה בעונת 1964/1965, אך זכתה לבסוף רק בגביע הליגה. צ'לסי הפסידה שלוש פעמים בשלב חצי הגמר, ופעם אחת הפסידה בגמר גביע ה-FA. ב-1970 היא זכתה בגביע ה-FA, לאחר שגברה על לידס יונייטד בתוצאה 2 - 1 במשחק חוזר. צ'לסי זכתה בתוארה האירופי הראשון בשנה שלאחר מכן, לאחר שגברה על ריאל מדריד במשחק חוזר באתונה וזכתה בגביע המחזיקות.

שלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 היו רצופות אירועים עבור צ'לסי. הפיתוח והשיפוץ של סטמפורד ברידג' גרמו לערעור היציבות הכלכלית של הקבוצה‏^[6], שחקנים בולטים שוחררו והקבוצה ירדה ליגה. בעיות נוספות התעוררו בעקבות קבוצת אוהדים שנקטע באמצעי אלימות, וגרמה לבעיות במשך רוב העשור‏^[7]. ב-1982, בעודה שקועה בבעיות, נרכשה צ'לסי על ידי קן בייטס תמורת סכום של לירה שטרלינג אחת, אך זכויות החכירה בסטמפורד ברידג' נמכרו ליזמי נדל"ן כך שהקבוצה עמדה לאבד את אצטדיון הבית שלה‏^[8]. צ'לסי לא הפגינה רמת משחק גבוהה, והייתה מועמדת לירידה לליגה השלישית לראשונה בתולדותיה. אולם, המאמן החדש ג'ון ניל הצליח ב-1983 להרכיב סגל חדש בעלות נמוכה. צ'לסי זכתה באליפות הליגה השנייה בעונת 1983/1984, וביססה את מעמדה בליגה הבכירה לפני ששבה וירדה ב-1988. היא חזרה מיד לליגה הראשונה לאחר שזכתה באליפות הליגה השנייה בעונת 1988/1989.

בייטס ניהל מאבק משפטי ארוך, וב-1992 הצליח להחזיר את זכויות החכירה באצטדיון לידי צ'לסי, באמצעות עסקה עם הבנקים של יזמי הנדל"ן, שפשטו את הרגל בעקבות קריסת שוק‏^[9]. צ'לסי לא שיחקה היטב בתחילת דרכה של הפרמייר ליג החדשה, אך ב-1994 הצליחה להעפיל לגמר גביע ה-FA. רק עם מינויו ב-1996 של רוד חוליט לתפקיד המאמן השתנה מצבה של הקבוצה. הוא הביא עמו לסגל מספר שחקנים עם מוניטין בינלאומי, הוביל את צ'לסי לזכייה בגביע ה-FA ב-1997 והחזיר אותה לצמרת הכדורגל האנגלי. חוליט הוחלף על ידי ג'אנלוקה ויאלי, שהוביל את צ'לסי לניצחון בגביע הליגה ובגביע המחזיקות ב-1998, בגביע ה-FA ב-2000 ולרבע גמר ליגת האלופות באותה שנה. ויאלי פוטר והוחלף במאמן איטלקי אחר, קלאודיו ראניירי, שהוביל את צ'לסי לגמר גביע ה-FA בשנת 2002 ולמוקדמות ליגת האלופות.

ביוני 2003 מכר בייטס את צ'לסי למיליארדר הרוסי רומן אברמוביץ' תמורת 140 מיליון לירות שטרלינג, וקבע אז שיא לתשלום עבור מועדון כדורגל אנגלי‏^[10]. לאחר המכירה הוצאו למעלה ממאה מיליון לירות שטרלינג על שחקנים חדשים, אך ראניירי לא הצליח לזכות בתארים כלשהם, והוחלף על ידי הפורטוגלי ז'וזה מוריניו. תחת הדרכתו של מוריניו הפכה צ'לסי לקבוצה האנגלית החמישית שזוכה בשתי אליפויות רצופות מאז מלחמת העולם השנייה (2004/2005, 2005/2006), בנוסף לזכייה בגביע ה-FA‏ (2007) ושתי זכיות בגביע הליגה (2005 ו-2007). בספטמבר 2007 הוחלף מוריניו על ידי אברהם גרנט, שהוביל את צ'לסי לגמר ליגת האלופות הראשון בתולדותיה, שבו היא הפסידה בדו-קרב פנדלים למנצ'סטר יונייטד. גרנט פוטר ימים אחדים לאחר מכן‏^[11], וביולי 2008 הוחלף על ידי לואיס פליפה סקולארי. סקולארי כיהן בתפקידו במשך שבעה חודשים בלבד לפני שפוטר בגלל ההישגים הדלים של הקבוצה‏^[12]. מאמן נבחרת רוסיה חוס הידינק מונה לתפקיד המאמן עד לסיום עונת 2008/2009‏‏^[13], ותחתיו זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע ה-FA.

במשחק חצי גמר ליגת האלופות בקאמפ נואו היא סיימה בתיקו 0 - 0 מול ברצלונה, ובגומלין בלונדון היא הובילה משער של מייקל אסיין בדקה ה-9. בדקה השלישית של תוספת הזמן הצליח אנדרס אינייסטה להשוות את תוצאת המשחק ולהדיח את צ'לסי. בקיץ 2009 מונה קרלו אנצ'לוטי לתפקיד המאמן. בעונת 2009/2010 זכתה צ'לסי באליפות הרביעית בתולדותיה לאחר שגברה במחזור האחרון על ויגאן את'לטיק בתוצאה 8 - 0. צ'לסי סיימה עם 103 שערי ליגה - שיא חדש בתולדות הפרמייר ליג - בעוד שחלוץ דידייה דרוגבה זכה בתואר מלך השערים עם 29 שערים בסך הכל, והקשר פרנק למפארד זכה בתואר מלך הבישולים עם 17 בישולים. לאחר ניצחון על פורטסמות' בגמר גביע ה-FA, השלימה הקבוצה זכייה ב"דאבל" הראשון בתולדותיה.

בעונת 2011/2012 העפילה הקבוצה לגמר ליגת האלופות, וזאת על אף שזמן קצר קודם לכן פוטר המאמן אנדרה וילאש בואש והקבוצה הייתה שרויה בהליכי התארגנות תחת הדרכתו של המאמן החדש ושחקן העבר רוברטו די מטאו. במשחק הגמר מול באיירן מינכן, שנערך באליאנץ ארנה שבמינכן, פיגרה צ'לסי משער של תומאס מולר בדקה ה-83, אך השוותה כעבור חמש דקות משער של דידייה דרוגבה. המשחק לא הוכרע גם לאחר הארכה, ובדו-קרב פנדלים שנערך לאחר מכן ניצחה 4 - 3.

בעונה זו סיימה צ'לסי במקום השישי בליגה האנגלית, שתי נקודות פחות מניוקאסל במקום החמישי וחמש נקודות פחות מטוטנהאם במקום הרביעי. המקום השישי היה אמור להוביל את צ'לסי לליגה האירופית בעונת 2013/2012, אך לאחר שזכתה בליגת האלופות הובטח לה המקום בשלב הבתים של המפעל בעונה הבאה, ושלח את טוטנהאם שבמקום הרביעי לליגה האירופית ואת ארסנל שבמקום השלישי לשלב המוקדמות של ליגת האלופות. כמו כן, זכתה צ'לסי בגביע ה-FA באותה שנה לאחר ניצחון 2-1 על ליברפול.

סטמפורד ברידג'

ערך מורחב – סטמפורד ברידג'

צ'לסי שיחקה באצטדיון אחד בלבד לאורך כל שנות קיומה. האצטדיון נפתח רשמית ב-28 באפריל 1877. במשך 28 השנים הראשונות לקיומו הוא שימש רק את מועדון האתלטים של לונדון כזירת לתחרויות אתלטיקה, ולא היה קשור כלל לכדורגל. ב-1904 נרכש האצטדיון על ידי איש העסקים גאס מירס ואיחיו ג'וזף, שקודם לכן רכשו שטח אדמה נוסף (שהיה גן שוק גדול) מתוך מטרה לערוך עליו משחקי כדורגל‏^[14].

משפחת מירס מינתה את האדריכל ארצ'יבלד לייטץ' לאחראי על בניית האצטדיון. הם הציעו את האצטדיון לפולהאם, אך הנהלת פולהאם דחתה את ההצעה. כתוצאה מכך הם החליטו להקים מועדון כדורגל חדש על מנת לאכלס את האצטדיון. במקרים רבים הקבוצה נוסדת קודם כל, ורק לאחר מכן מתחילה בחיפוש מגרש למשחקי הבית. כיוון שברובע כבר היה מועדון בשם פולהאם, החליטו המייסדים לאמץ את השם של רובע צ'לסי הסמוך, ולאחר שדחו שמות כגון מועדון הכדורגל קנזינגטון, מועדון הכדורגל סטמפורד ברידג' ומועדון הכדורגל לונדון‏^[15].

תכולתו המקורית של סטמפורד ברידג' הייתה 100,000 מקומות, ועיצובו היה דמוי-קערה עם טראסת מושבים מקורה. בתחילת שנות ה-30 נבנו טראסו מושבים בחלק הדרומי של האצטדיון עם גג שכיסה כחמישית מהיציע. אזור זה נודע לימים בכינוי "שד אנד" (Shed End), ובין שנות ה-60 לשנות ה-80 איכלסו אותו בעיקר האוהדים המסורים ביותר של צ'לסי. לא ברור מה מקור השם, אך העובדה שהגג היה דומה לפח גלי תרמה לכך ככל הנראה‏^[14].

בשלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 החל תהליך מודרניזציה של סטמפורד ברידג', שכלל בין השאר תוכניות להפיכתו לאצטדיון ישיבה בלבד עם 50,000 מקומות‏^[14]. העבודות החלו ביציע המזרחי בתחילת שנות ה-70, אך העלות הגבוהה הביאה את המועדון לסף של פשיטת רגל, והאחזקות נמכרו ליזמי נדל"ן. רק בשנות ה-90 נפתרו הבעיות הקשורות לאצטדיון וניתן היה להמשיך בחידושו‏^[14]. ב-2001 הסתיים תהליך שבמסגרתו החלקים הצפוני, המערבי והדרומי של האצטדיון הפכו ליציעי ישיבה בלבד והמרחק בינם לבין המגרש עצמו קוצר.

המגרש בסטמפורד ברידג', האחזקות, השערים המסתובבים והזכות על השם נמצאים בבעלות החברה "Chelsea Pitch Owners", שהיא מלכ"ר שהאוהדים מחזיקים במניותיו. החברה הוקמה על מנת להבטיח כי יהיה זה בלתי אפשרי למכור את האצטדיון. משמעות נוספת להקמת החברה היא שבהנחה וצ'לסי תעבור למקום אחר יהיה צורך לשנות את השם שלה‏^[16].

הנהלת צ'לסי מתכננת להגדיל את תכולת האצטדיון מעבר ל-50,000 מושבים. כיוון שהאצטדיון שוכן בלב אזור בנוי בלונדון על דרך ראשית ובסמוך לשתי תחנות רכבת, האוהדים יכולים להיכנס אליו רק דרך כניסת רחוב פולהאם, ובגלל זאת יש מגבלות בריאותיות ובטיחותיות על הרחבת האצטדיון‏^[17]. כתוצאה מכך היו תוכניות להעביר את הקבוצה למקום אחר כגון מרכז התערוכות ארלז קורט, תחנת הכוח באטרסי ובסיס צבאי מקומי‏^[18]. אולם, ההנהלה הודיעה כי בכוונתה להשאיר את הקבוצה במיקומה הנוכחי‏^[19].

סמל

מאז הקמת הקבוצה היא השתמשה בארבעה סמלים עיקריים, אם כי לכולם היו וריאציות שונות. ב-1905 היא אימצה את הסמל הראשון שכלל תמונה של פנסיונר צ'לסי‏^[20], דבר שגרם לכך שהקבוצה כונתה "הפנסיונרים". סמל זה היה בשימוש במשך כחמישים שנים, אך מעולם לא הופיע על החולצות. כחלק מתהליך המודרניזציה של טד דרייק, שהחל ב-1952, הוסר סמל זה מתוכניות יום המשחק על מנת לשפר את תדמית המועדון‏^[21]. סמל זמני, שכלל רק את ראשי התיבות C.F.C, היה בשימוש במשך שנה אחת בלבד. ב-1953 אומץ סמל שכלל אריה המביט אחורה ואוחז מטה, והיה בשימוש במשך 33 שנים. סמל זה היה מבוסס על אלמנטים משלט האצולה של הרובע המלכותי צ'לסי‏^[22] ומשלט האצולה של רוזן קדוגן (נשיא המועדון) והמטה מאבות מנזר וסטמינסטר. בסמל היו גם שלוש שושנים אדומות המייצגות את אנגליה, ושני כדורי משחק. היה זה סמל המועדון הראשון שהופיע על החולצות, כיווון שמדיניות זו אומצה רק בתחילת שנות ה-60‏‏^[21].

ב-1986 אומץ סמל חדש כחלק ממגמת מודרניזציה נוספת ובנסיון לנצל הזדמנויות שיווקיות‏^[21]. בסמל החדש היה אריה מסוגנן בצבעיו הטבעיים (צהוב ולא כחול), הניצב מעל ראשי התיבות של הקבוצה (C.F.C). סמל זה היה בשימוש במשך 19 שנים, ובמהלכן בוצעו בו מספר שינויים שכללו בין השאר שינוי של הצבעים. עם הגעת הבעלים החדשים והתקרבות יובל המאה להקמת הקבוצה, ביחד עם דרישות האוהדים לחזרה לסמל המסורתי, הוחלט כי הסמל ישונה פעם נוספת ב-2004. הסמל החדש אומץ בתחילת עונת 2005/2006, וסימן את החזרה לעיצוב הישן של האריה ההרלדי הכחול המחזיק בידו מטה‏^[21]. בדומה לסמלים הקודמים, סמל זה הופיע במגוון צבעים כגון לבן וזהב.

צבעי ומדי הקבוצה

שחקני צ'לסי לבשו תמיד חולצות כחולות, ובתחילת דרכם הגוון של הכחול היה בהיר יותר בהשוואה לגוון הנוכחי, ובניגוד לתלבושת הנוכחית לבשו מכנסיים לבנים וגרביים בצבע כחול כהה. מקורו של הכחול הבהיר הוא בצבעי המירוץ של רוזן קדוגן, נשיא המועדון דאז. אולם, החולצות בצבע כחול בהיר היו בשימוש במשך זמן קצר בלבד, והוחלפו על ידי הכחול המלכותי בערך ב-1912‏‏^[23]. כאשר טומי דוקרטי התמנה לתפקיד המאמן בתחילת שנות ה-60 הוא ביצע שינוי נוסף במדים, והוסיף מכנסיים כחולים (שנותרו בשימוש מאז) וגרביים לבנים מתוך אמונה שהצבעים של צ'לסי יהיו יותר בולטים, כיוון שבאותה תקופה אף קבוצה בכירה לא השתמשה בשילוב זה; תלבושת זו נכנסה לשימוש במהלך עונת 1964/1965‏‏^[24].

הצבעים הרגילים של מדי החוץ של צ'לסי הם צהוב או לבן עם עיטור כחול, אך בדומה לקבוצות רבות היו להן כמה תלבושות כאלה. הדגם הראשון היה מורכב מחולצות פסים שחורות ולבנות, ובמשחק אחד בשנות ה-60 הקבוצה לבשה חולצות בסגנון המדים של אינטר מילאנו, גם כן בהנחייתו של דוקרטי‏^[25]. בשנות ה-80 השתמשה הקבוצה בחולצות פסים ירוקות, דגם שחמט אדום-לבן בתחילת שנות ה-90, ותוספת בצבע גרפיט ומנדרינה באמצע שנות ה-90‏‏^[26].

התלבושת הנוכחית של צ'לסי מיוצרת על ידי אדידס, האמורה לספק לקבוצה את התלבושת עד 2011. היצרן הקודם היה יומברו. נותן החסות (ספונסר) הראשון שהופיע על החולצות של צ'לסי היה גאלף אייר, וזאת לאחר הסכם שנחתם באמצע עונת 1983/1984. נותני החסות שהופיעו לאחר מכן הם גריינג' פארמס, תה באי לין והחברה האיטלקית סימוד. ב-1989 נחתם חוזה לטווח ארוך עם חברת קומודור אינטרנשיונל, ולאחר שזו פשטה את הרגל הספונסרים היו בירת קורס (1995 - 1997),‏ Autoglass‏ (1997 - 2001) ואמירטס (2001 - 2005). הספונסר הנוכחי היא חברת סמסונג.

אוהדים

ממוצע הצופים של צ'לסי הוא מהגבוהים באנגליה, ובשנים האחרונות הוא עומד על כ-40,000 צופים למשחק. חלק ניכר מאוהדי צ'לסי מגיעים מאזורי הפועלים של מערב לונדון, כגון האמרסמית' ובאטרסי, מאזורים יותר עשירים כגון צ'לסי וקנזינגטון, וממחוזות הבית. בנוסף לשירי כדורגל רגילים, אוהדי צ'לסי מבצעים שירים הייחודיים להם, וביניהם את השיר "סלרי" שבמהלכו הם זורקים לעתים סלרי‏^[27].

לאוהדי צ'לסי אין יריבות ספורטיבית הדומה לדרבי המרזיסייד או הדרבי של צפון לונדון; משחק הדרבי של מערב לונדון מול פולהאם לא היה בולט לאורך השנים, שברובן שיחקו שתי הקבוצות בליגות שונות. בסקר שנערך בשנת 2004 על ידי האתר Planetfootball.com התברר כי לדעת אוהדי צ'לסי יריביהם הגדולים ביותר הם (לפי הסדר): ארסנל, טוטנהאם הוטספר ומנצ'סטר יונייטד‏^[28].

כמו כן, ישנה יריבות עם אוהדי לידס יונייטד שתחילתה במשחקים מתוחים ושנויים במחלוקת בשנות ה-60 ובשנות ה-70, ובייחוד גמר גביע ה-FA של 1970‏‏^[29]. בשנים האחרונות התפתחה גם יריבות עם ליברפול לאור תדירות המפגשים ביניהן בטורנירי גביע שונים, כולל ניצחונה של ליברפול בחצי גמר ליגת האלופות בעונת 2004/2005.

בשנות ה-70 ובשנות ה-80 נקשר שמם של אוהדי צ'לסי לתופעות של חוליגניזם. קבוצת אוהדים שהייתה ידועה בכינוי "צ'לסי שד בויז" (Chelsea Shed Boys), הידועה כיום בכינוי צ'לסי הד-האנטרז, התפרסמה בעקבות מעשי האלימות נגד אוהדים אלימים של קבוצות אחרות, כגון אלו של וסטהאם יונייטד ומילוול‏^[30]. העלייה ברמת החוליגניזם גרמה בשנות ה-80 ליושב ראש קן בייטס להציע להקים גדר חשמלית על מנת למנוע מהאוהדים לחדור לתחומי המגרש; הצעה זו נדחתה על ידי מועצת לונדון רבתי‏^[31]. החל משנות ה-90 ניכרה ירידה ברמת הפרת הסדר של הקהל בזמן המשחקים, בין השאר כתוצאה מהגברת האכיפה על ידי המשטרה, הכנסת טלוויזיה במעגל סגור ומעבר לשימוש באצטדיון לישיבה בלבד‏^[32].

אנטישמיות וניאו נאציזם

בשנים האחרונות שמם של אוהדי צ'לסי נקשר בתופעות של ניאו נאציזם ואנטישמיות^[33] , ובאופן קבוע הם קוראים "יהודון" (yiddo) בעת המשחקים. כמו כן התפרסם ברחבי העולם שיר ניאו נאצי המושר על ידם בשם "דורבנות (כינוי לקבוצת טוטנהם) בדרך לאוושויץ".^[34]

שיאים

רון האריס הוא השחקן עם הכי הרבה הופעות בתולדות צ'לסי (795), אותן ערך בין 1961 ל-1980‏‏^[35]. שיא זה נחשב לבלתי עביר בטווח הזמן הקרוב, כיוון שהשחקן הפעיל עם הכי הרבה הופעות הוא פרנק למפארד שהשתתף ב-472 משחקים. שיא ההופעות עבור שוער שייך לבן תקופתו של האריס, פיטר בונטי, שהשתתף ב-729 משחקים בין 1959 ל-1979. מרסל דסאי השתתף ב-74 משחקים של נבחרת צרפת בזמן ששיחק בצ'לסי (116 בסך הכל), והוא השחקן שהשתתף בהכי הרבה משחקי נבחרת בזמן שהיה בצ'לסי.

בובי טמבלינג הוא מלך השערים בכל הזמנים של צ'לסי, לאחר שהבקיע 202 שערים ב-370 משחקים בין 1959 ל-1970‏‏^[35]. בתולדות צ'לסי ישנם שמונה שחקנים נוספים שהבקיעו מעל מאה שערים: ג'ורג' הילסדון (1906 - 1912), ג'ורג' מילס (1929 - 1939), רוי בנטלי (1948 - 1956), ג'ימי גריבס (1957 - 1961), פיטר אוזגוד (1964 - 1974, 1978 - 1979), קרי דיקסון (1983 - 1992), פרנק למפארד (2001 ואילך) ודידייה דרוגבה (2004 ואילך). גריבס מחזיק בשיא השערים לעונה אחת לאחר שהבקיע 43 בעונת 1960/1961.

מבחינה רשמית מספר הצופים הגבוה ביותר בתולדות צ'לסי (82,905) נכח במשחק הליגה הראשונה מול ארסנל ב-12 באוקטובר 1935. אולם, ישנה הערכה כי במשחק הידידות מול דינמו מוסקבה ב-13 בנובמבר 1945 נכחו 100,000 צופים‏^[36]. השינויים שבוצעו בסטמפורד ברידג' בשנות ה-90, והפיכתו לאצטדיון ישיבה בלבד, גרמו לכך שלא ניתן יהיה לשבור את השיא הזה בטווח הזמן הקרוב.

צ'לסי קבעה מספר שיאים בכדורגל האנגלי והאירופאי. היא מחזיקה בשיא נקודות הליגה לעונה (95), מספר השערים הנמוך ביותר שהובקע נגדה במהלך עונה רגילה של ליגה (15), מספר הניצחונות הגבוה ביותר בעונת של הפרמייר ליג (29), מספר המשחקים הגבוה ביותר ללא ספיגת שער בעונה של הפרמייר (25 בעונת 2004/2005)‏‏^[37], ורצף המשחקים הארוך ביותר ללא ספיגת שער החל מתחילת העונה (6)‏‏^[38].

הניצחון 21 - 0 על קאריינז' 97 מלוקסמבורג במסגרת עונת 1971 של גביע המחזיקות הוא הגבוה ביותר בכדורגל האירופי‏^[39]. רוברטו די מטאו מחזיק בשיא הבקעת השער המהיר ביותר בגמר גביע ה-FA שנערך בוומבלי, לאחר שהבקיע בתוך 42 שניות‏^[40] בניצחון על מידלסברו ב-1997. צ'לסי מחזיקה ברצף משחקי הבית ללא הפסד הארוך ביותר בליגה האנגלית הבכירה, לאחר שבין 20 במרץ 2004 ל-26 באוקטובר 2008 לא הפסידה ב-86 משחקים. ב-12 באוגוסט 2007 הישוותה צ'לסי את שיאה של ליברפול, שלא הפסידה ב-63 משחקי בית בין 1978 ל-1980‏‏^[41]. בין ה-5 באפריל 2008 ל-6 בדצמבר 2008 ניצחה צ'לסי ב-11 משחקי חוץ רצופים בליגה, ובכך קבעה שיא נוסף עבור הליגה האנגלית הבכירה‏^[42]. בשנת 2009/2010, עונת הדאבל של צ'לסי, שברה הקבוצה שיא הבקעות עם 103 גולים בכל העונה, כאשר דרוגבה זכה בנעל הזהב עם 29 שערי ליגה, ופטר צ'ך זכה בכפפת הזהב, על 17 משחקים עם רשת נקייה.

על שמה של צ'לסי רשומים כמה אירועים שהיא ביצעה לראשונה. ביחד עם ארסנל היא הקבוצה הראשונה ששיחקה עם מספרים על גב החולצה, לאחר שעשתה זאת במשחק מול סוונסי טאון ב-25 באוגוסט 1928‏‏^[43]. צ'לסי היא הקבוצה האנגלית הראשונה שטסה למשחק חוץ מקומי, לאחר שעשתה זאת לפני המשחק מול ניוקאסל יונייטד ב-19 באפריל 1957‏‏^[44]. ב-26 בדצמבר 1999 היא הייתה לקבוצה הראשונה שמעלה הרכב של שחקנים זרים בלבד (לא בריטים או אירים), במשחק הפרמייר ליג מול סאות'המפטון‏^[45]. ב-19 במאי 2007 היא הייתה לקבוצה הראשונה שזוכה בגביע ה-FA באצטדיון ומבלי החדש, והיא גם הקבוצה האחרונה שזכתה בוומבלי הישן. עם סיום עונת 2007/2008 היא הייתה לקבוצה האנגלית הראשונה במאה ה-21 שמדורגת במקום הראשון בדירוג אופ"א המתבסס על הישגי חמש השנים האחרונות‏^[46].

בתרבות הפופולרית

ב-1930 הופיעה צ'לסי בסרט "The Great Game"‏‏^[47], שהיה אחד מהסרטים הראשונים שעסקו בכדורגל. ג'ק קוק, שבזמן הסרט שיחק במילוול, היה אחד מכוכבי הסרט. חלק מהסצינות צולמו בסטמפורד ברידג', כולל המגרש עצמו, חדרי ההנהלה וחדרי ההלבשה. בסרט הופיעו בתפקידי אורח השחקנים אנדרו וילסון, ג'ורג' מילס וסם מילינגטון‏^[48]. בעקבות פרסומה הרב של קבוצת האוהדים "צ'לסי הד-האנטרס" הופיעה הקבוצה בסרטים הקשורים לחוליגניזם בכדורגל, האחרון מתוכם בשם "The Football Factory"‏‏^[49].

עד שנות ה-50 נקשר שמה של הקבוצה להיכלי מוזיקה, כאשר היעדר ההישגים מהווה חומר גלם לקומיקאים כגון ג'ורג' רובי‏^[50]. אחד מהביטויים לתפועה זו היה בשיר הקומי מ-1933 שבוצע על ידי נורמן לונג, ונקרא "On The Day That Chelsea Went and Won The Cup" (ביום שבו צ'לסי הלכה וזכתה בגביע). מילות השיר תיארו רצף של אירועים חריגים ובלתי סבירים המתרחשים ביום שבו צ'לסי מצליחה לזכות בתואר‏^[4].

במהלך ההכנות לגמר גביע ה-FA של 1972 יצא לאור הסינגל "Blue Is the Colour" (כחול הוא הצבע), כאשר כל חברי קבוצת הבוגרים של צ'לסי משתתפים בו; בשיא הפופולריות שלו דורג הסינגל במקום החמישי בדירוג הסינגלים הבריטי‏^[51]. מאוחר יותר עובד השיר לגרסה שנקראה "White Is the Colour" (לבן הוא הצבע), ואומץ בתור ההמנון הרשמי של ונקובר וייטקאפס. לקראת גמר גביע ה-FA של 1997 בוצע השיר "Blue Day" על ידי הזמר סאגס וחלק משחקני צ'לסי, ודורג במקום ה-22 במצעד הבריטי‏^[52]. בריאן אדמס, אוהד של צ'לסי, הקדיש לה את השיר "We're Gonna Win" מהאלבום "til I Die‏ 18".

סגל השחקנים

נכון ל-6 בספטמבר 2011.

מס' עמדה שם 1 שוער פטר צ'ך 2 הגנה ברניסלב איבנוביץ' 3 הגנה אשלי קול 4 הגנה דוד לואיז 5 קשר מייקל אסיין 6 קשר אוריאול רומאו 7 קשר רמירס 8 קשר פרנק למפארד (קפטן משנה) 9 חלוץ פרננדו טורס 10 קשר חואן מאטה 11 חלוץ דידייה דרוגבה 12 קשר ג'ון אובי מיקל

מס' עמדה שם 15 קשר פלורן מאלודה 17 הגנה ז'וזה בוסינגווה 18 חלוץ רומאלו לוקאלו 19 הגנה פאולו פריירה 21 חלוץ סלומון קאלו 22 שוער רוס טרנבול 23 חלוץ דניאל סטארדיג' 24 בלם גארי קיהייל 26 הגנה ג'ון טרי (קפטן) 38 הגנה פטריק ואן אנהולט 40 שוער הנריקה הילאריו 44 חלוץ גאל קאקוטה 46 קשר ג'וש מקאקרן

• רשימה מלאה של כדורגלני צ'לסי שיש עליהם ערך בוויקיפדיה

שחקן השנה (1967 - 2012)

שנה זוכה 1967 פיטר בונטי 1968 צ'ארלי קוק 1969 דייוויד וב 1970 ג'ון הולינס 1971 ג'ון הולינס 1972 דייוויד וב 1973 פיטר אוזגוד 1974 גארי לוק 1975 צ'ארלי קוק 1976 ריי וילקינס

שנה זוכה 1977 ריי וילקינס 1978 מיקי דרוי 1979 טומי לנגלי 1980 קלייב ווקר 1981 פטאר בורוטה 1982 מייק פילרי 1983 ג'ואי ג'ונס 1984 פט נווין 1985 דייוויד ספידי 1986 אדי נידזויצקי

שנה זוכה 1987 פט נווין 1988 טוני דוריגו 1989 גרהאם רוברטס 1990 קנת' מונקו 1991 אנדי טאונסנד 1992 פול אליוט 1993 פרנק סינקלייר 1994 סטיב קלארק 1995 ארלנד יוהנסן 1996 רוד חוליט

שנה זוכה 1997 מארק יוז 1998 דניס וייז 1999 ג'אנפרנקו זולה 2000 דניס וייז 2001 ג'ון טרי 2002 קרלו קודיצ'יני 2003 ג'אנפרנקו זולה 2004 פרנק למפארד 2005 פרנק למפארד 2006 ג'ון טרי

שנה זוכה 2007 מייקל אסיין 2008 ג'ו קול 2009 פרנק לאמפרד 2010 דידייה דרוגבה 2011 פטר צ'ך 2012 חואן מאטה

מאמנים

* מאמן שחקן
+ ממלא מקום

שם	לאום/מדינה	שנים בקבוצה	תארים	הערות
ג'ון טייט רוברטסון*	סקוטלנד	מאי 1905 - אוקטובר 1906	-	סטטיסטיקות
ויליאם לואיס+	אנגליה	אוקטובר 1906 - אפריל 1907	-
דייוויד קאלדרהד	סקוטלנד	יולי 1907 - יוני 1933	-	סטטיסטיקות
לזלי נייטון	אנגליה	יולי 1933 - יוני 1939	-	סטטיסטיקות
בילי בירל	סקוטלנד	יולי 1939 - יוני 1952	-	סטטיסטיקות
טד דרייק	אנגליה	יולי 1952 - ספטמבר 1961	אליפות ומגן הקהילה ב-1955	סטטיסטיקות
טומי דוקרטי	סקוטלנד	אוקטובר 1961 - ספטמבר 1967	גביע הליגה ב-1965	סטטיסטיקות
דייב סקסטון	אנגליה	אוקטובר 1967 - ספטמבר 1974	גביע ה-FA ב-1970 גביע המחזיקות ב-1971	סטטיסטיקות
רון סוארט+	אנגליה	אוקטובר 1975 - מרץ 1975	-	סטטיסטיקות
אדי מקרידי	סקוטלנד	אפריל 1975 - יוני 1977	-	סטטיסטיקות
קן שליטו	אנגליה	יולי 1977 - דצמבר 1978	-	סטטיסטיקות
דני בלנצ'פלאואר	אנגליה	דצמבר 1978 - ספטמבר 1979	-	סטטיסטיקות
ג'ף הרסט	אנגליה	ספטמבר 1979 - אפריל 1981	-	סטטיסטיקות
בובי גולד+	אנגליה	אפריל 1981 - מאי 1981	-	סטטיסטיקות
ג'ון ניל	אנגליה	יולי 1981 - יוני 1985	-	סטטיסטיקות
ג'ון הולינס	אנגליה	יולי 1985 - מרץ 1988	גביע פול ממברס ב-1986	סטטיסטיקות
בובי קמפבל	אנגליה	מרץ 1988 - יוני 1991	גביע פול ממברס ב-1990	סטטיסטיקות
איאן פורטרפילד	סקוטלנד	יולי 1991 - פברואר 1993	-	סטטיסטיקות
דייוויד וב+		פברואר 1993 - יוני 1993	-	סטטיסטיקות
גלן הודל*		יוני 1993 - מאי 1996	-	סטטיסטיקות
רוד חוליט*	הולנד	מאי 1996 - פברואר 1998	-	סטטיסטיקות
ג'אנלוקה ויאלי*	איטליה	פברואר 1998 - ספטמבר 2000	גביע הליגה ב-1998 גביע המחזיקות ב-1998 הסופר קאפ האירופי ב-1998 גביע ה-FA ב-2000 מגן הצדקה ב-2000	סטטיסטיקות
גרהאם ריקס+	אנגליה	ספטמבר 2000	-	סטטיסטיקות
קלאודיו ראניירי	איטליה	ספטמבר 2000 - מאי 2004	-	סטטיסטיקות
ז'וזה מוריניו	פורטוגל	יוני 2004 - ספטמבר 2007	גביע הליגה ב-2005 וב-2007 אליפות הפרמייר ליג ב-2005 וב-2006 מגן הקהילה ב-2005 גביע ה-FA ב-2007	סטטיסטיקות
אברהם גרנט	ישראל	ספטמבר 2007 - מאי 2008	-	סטטיסטיקות
לואיס פליפה סקולארי	ברזיל	יולי 2008 - פברואר 2009	-	סטטיסטיקות
ריי וילקינס+	אנגליה	פברואר 2009	-	סטטיסטיקות
חוס הידינק+	הולנד	פברואר - יוני 2009	גביע ה-FA ב-2009	סטטיסטיקות
קרלו אנצ'לוטי	איטליה	יוני 2009 - מאי 2011	מגן הקהילה ב-2009 פרמייר ליג ב-2010 גביע ה-FA ב-2010	סטטיסטיקות
אנדרה וילאש בואש	פורטוגל	יוני 2011 - מרץ 2012		סטטיסטיקות
רוברטו די מטאו	איטליה	מרץ 2012 - היום	גביע ה-FA ב-2012 ליגת האלופות ב-2012	סטטיסטיקות

תארים

אנגליה

• אליפות אנגליה (4)
  • (1954/1955, 2004/2005, 2005/2006, 2009/2010)
  • סגנות: 3 (2003/2004, 2006/2007, 2007/2008)
• הגביע האנגלי (7)
  • (1970, 1997, 2000, 2007, 2009 ,2010, 2012)
  • סגנות: 4 (1915, 1967, 1994, 2002)
• גביע הליגה (4)
  • (1965, 1998, 2005, 2007)
  • סגנות: 2 (1972, 2008)
• מגן הצדקה/הקהילה (4)
  • (1955, 2000, 2005, 2009)
  • סגנות: 5 (1970, 1997, 2006, 2007, 2010)
• גביע פול ממברס
  • זכייה: 2 (1986, 1990)

אירופה

• ליגת האלופות (1)
  • זכייה: 1 (2012)
  • סגנות: 1 (2008)
• גביע המחזיקות (2)
  • (1971, 1998)
• הסופר קאפ האירופי (1)
  • (1998)

לקריאה נוספת

• ריק גלנוויל, Chelsea FC: The Official Biography - The Definitive Story of the First 100 Years, הוצאת Headline Book‏,‏ 2006 (ISBN 0-7553-1466-2)

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל לונדון
	פורטל כדורגל

• מדיה וקבצים בנושא מועדון הכדורגל צ'לסי בוויקישיתוף
• האתר הרשמי
• דף הקבוצה באתר הפרמייר ליג
• צ'לסי ב-BBC‏: חדשות הקבוצה - תוצאות אחרונות - משחקים קרובים - סטטיסטיקות קבוצתיות

הערות שוליים

הפרמייר ליג, עונת 2011/2012
אברטון · אסטון וילה · ארסנל · בולטון וונדררס · בלקברן רוברס · וולברהמפטון וונדררס · ויגאן את'לטיק · וסט ברומיץ' אלביון · טוטנהאם הוטספר · ליברפול · ניוקאסל יונייטד · מנצ'סטר יונייטד · מנצ'סטר סיטי · נוריץ' סיטי · סוונסי סיטי · סטוק סיטי · סנדרלנד · פולהאם · צ'לסי · קווינס פארק ריינג'רס

ליגת האלופות - 2011/2012
בית א'		בית ב'		בית ג'		בית ד'		בית ה'		בית ו'		בית ז'		בית ח'
	באיירן מינכן		אינטר מילאנו		מנצ'סטר יונייטד		ריאל מדריד		צ'לסי		ארסנל		פורטו		ברצלונה
	ויאריאל		צסק"א מוסקבה		בנפיקה ליסבון		אולימפיק ליון		ולנסיה		אולימפיק מרסיי		שחטאר דונצק		מילאן
	מנצ'סטר סיטי		ליל		פ.צ. בזל		אייאקס אמסטרדם		באייר לברקוזן		אולימפיאקוס		זניט סנקט פטרבורג		באטה בוריסוב
	נאפולי		טרבזונספור		אוצלול גאלאץ		דינמו זאגרב		ראסינג גנק		בורוסיה דורטמונד		אפואל ניקוסיה		ויקטוריה פילזן