צוק בנדיאגרה
צוק בנדיאגרה (צרפתית: Falaise de Bandiagara) הוא צוק באורך של כ-150 ק"מ הנמתח מכיוון דרום-מערב לצפון-מזרח, בדרומה של מאלי, סמוך לגבולה עם בורקינה פאסו. הצוק עשוי אבן חול, והוא נישא לגובה של עד 500 מטר מעל למישור החולי השוכן דרומית-מזרחית לו. כיום מאוכלס האזור בבני הדוגון. לפניהם ישבו במקום בני הטלם, שהותירו אחריהם שרידים רבים, וקודם להם התגוררו באזור בני הטוליו. בשנת 1989 הכריז ארגון אונסק"ו על הצוק כאתר מורשת עולמית.
 | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| גובה |
323 מ'  | ||||||
| שטח |
327,390 הקטאר | ||||||
| מדינה |
 מאלי | ||||||
| מיקום | מזרחית למופטי | ||||||
| קואורדינטות | 14°25′00″N 3°19′00″W / 14.416666666667°N 3.3166666666667°W | ||||||
  | |||||||
הסביבה הטבעית עריכה
הצוק וסביבתו מחולקים לשלושה אזורים גאומורפולוגיים נבדלים - מצפון לצוק המכונה גם "קוקו" (Koko), משתרעת רמת בנדיאגרה, המכונה גם "טורו" (Toro) והמיושבת בדלילות, ומדרום לו מישור סנו-גונדו (Séno-Gondo), המכונה גם בשם "מאנו" (Mano), ושיישובו החל רק בשנת 1920.
הצוק עצמו עשוי אבן חול שבסיסה בתור הקמבריון ובתור האורדוביק, ואשר נערמה בשכבות מאוזנות. תהליכי בליה עיצבו את הרמה שנוצרה והעניקו לה את המראה הנוכחי. גובהו של הצוק מעל המישור נע בין 100 מטר בדרום-מערבו ל-500 מטר בצפון-מזרחו, והוא נחצה על ידי ערוצים, נקרות ומעברים סלעיים המחברים את הרמה שמצפון לצוק עם המישור שמדרום לו. כמות המשקעים השנתית הממוצעת באזור עומדת על כ-580 מ"מ היורדים בין יוני לספטמבר, ומים הנקבים בחריצים בסלע יוצרים ביצות עונתיות באזורים המישוריים.
הפלורה היא בעיקרה סוואנה סודאנית-סאהלית פתוחה, ומשולבים בה אזורי צמחייה האופייניים לערבה ולנחלים. עולם החי מגוון וכולל מינים רבים של ציפורים, ובהם בזים, ניצים ויוני סלעים. על היונקים נמנים שפני סלע, דרבנים, זאבים טלואים, תנים זהובים, שועלים והצבי היחמורי.
אדריכלות ותרבות עריכה
כ-250 כפרי דוגון מסורתיים שוכנים באזור, רובם לאורך הצוק, ובהם מתגוררים כ-300,000 איש שהם כמחצית מאוכלוסיית הדוגון במדינה[1]. בני הדוגון שישבו במערבה של מאלי של היום נמלטו מערבה מפני רדיפות שבטים מוסלמים לפני כ-800 שנים, והתיישבו לרגלי הצוק. הם דחקו מהמקום את בני הטלם שישבו באזור משך מאות שנים קודם לכן ועסקו בעיבוד מתכות.
דתם של הדוגון היא אנימיסטית והם שימרו מספר אתרים של אמנות סלע שיצרו קודמיהם, אך בד בבד פיתחו ארגון חברתי ודתי שהתבסס במידה רבה על מאפיינים אדריכליים ייחודיים. כפריהם תוכננו בדמותו של ה"נונו" (Nono) המיתולוגי, ממנו התפתחו כל היצורים:
- בתחילתו של כל כפר הוקם ה"טוגו-נה" (Togu-Na) שמשמעו "המקלט הגדול", ואשר שימש את כל הגברים כמקום כינוס לעיסוק באמנות ובעיקר לדיונים. הטוגו-נה הוקם בצפונו של הכפר העתידי וייצג את ראשו של הנונו. המבנה הוא למעשה סככה שעל עמודיה פסלי דמויות.
- ה"ג'ינה" (Ginna) או "בית המשפחה הגדול", מייצג את חזהו של הנונו. המבנה כולל בדרך כלל שתי קומות ולו שתי דלתות. חזיתו חסרת חלונות אך היא מעוטרת בסדרה של שקעים שבהם פסלי גברים ונשים המייצגים את הדורות המתמשכים. המבנה כפול בדיוק בגודלו מבתי הכפר הרגילים שמסביב לו ושלהם קומה בודדת.
- עבור נשים בתקופת הווסת יוחדו שני "בתי נשים", ולעיתים רק אחד, אשר סימלו את ידיו של הנונו.
- אסמי הכפר עגולים או רבועים ושונים בגודלם לפי זהות בעליהם. ממדי אסמיהם של הגברים מגיעים ל-6 "קוביט" (כ-2.70 מטר) שכן הספרה "3" וכפולותיה מייצגת את המין הגברי; בעוד שאלה של הנשים הם באורך של 4 קוביט (כ-1.80 מטר). הספרה "2" מייצגת את המין הנשי.
- הפולחן נערך באתרים שונים בכפר ובסביבתו. לעיתים יועדו לשם כך מערות שירשו הדוגון מהטלם שקדמו להם, ולעיתים הקימו הדוגון מבני בוץ בצורות שונות, אותם ייעדו למטרה זו.
- לאחר שהחלה התאסלמותם של בני הדוגון והואצה במהלך המאה ה-19, החלו קמים בכפריהם מסגדים לצידם של הטוגו-נה או מקומות הפולחן האנמיסטיים האחרים.
