קוריאה הצפונית

הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה
דגל סמל
מוטו לאומי: האחד ינצח לבטח אם הוא מאמין וסומך על העם
המנון לאומי: תן לי לזרוח
יבשת	אסיה
שפה רשמית	קוריאנית
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר)	פיונגיאנג 39°2′N 125°45′E
משטר	דיקטטורה קומוניסטית
ראש המדינה - מזכיר ראשון של מפלגת הפועלים של קוריאה - נשיא - יו"ר נשיאות אספת העם העליונה - ראש ממשלה	יו"ר נשיאות אסיפת העם העליונה קים ג'ונג-און קים יונג נאם צ'ו יונג רים
הקמה - עצמאות - תאריך	מהאימפריה היפנית 15 באוגוסט 1945
שטח‏[1] - דירוג עולמי - אחוז שטח המים	120,538 קמ"ר  99 בעולם 0.1%
אוכלוסייה‏[2]‏ (הערכה ליולי 2012) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות	24,589,122 נפש  49 בעולם 203.99 נפש לקמ"ר 55 בעולם
תמ"ג‏[3]‏ (הערכה לשנת 2011) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש	40,000 מיליון $  99 בעולם 1,627 $ 196 בעולם
מטבע	וון צפון קוריאני ‏ (KPW)
אזור זמן	UTC +9
סיומת אינטרנט	.kp
קידומת בינלאומית	850+

קרב אינצ'ון, מלחמת קוריאה.

הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (ידועה גם כקוריאה הצפונית; בקוריאנית: 조선민주주의인민공화국) היא מדינה במזרח אסיה, בחלקו הצפוני של חצי האי קוריאה. בירתה של המדינה והעיר הגדולה ביותר בה היא פיונגיאנג. השטח המפורז הקוריאני הנמצא בחלק הדרום-מזרחי של המדינה, משמש כשטח חוצץ בין המדינה לקוריאה הדרומית. המדינה גובלת גם ברפובליקה העממית של סין בצפון ובמערב, ובחלק קטן מאוד ברוסיה בצפון-מזרח.

חצי האי הקוריאני היה בשליטתה של האימפרייה הקוראינית עד 1905 עת סופח על ידי יפן בעקבות מלחמת רוסיה-יפן. לאחר מלחמת העולם השנייה חולק האי לאזורי שליטה בין ברית המועצות לארצות הברית כאשר החלק הצפוני של חצי האי עבר לשליטתה של ברית המועצות בעוד החלק הדרומי עבר לשליטתה של ארצות הברית. ב-1948, בפיקוחם של אנשי ארגון האומות המאוחדות, נערכו בחירות כלליות בחצי האי. קוריאה הצפונית סירבה להשתתף בבחירות עובדה שהובילה להקמתן של שתי ממשלות קוריאניות נפרדות, האחת לקוריאה הצפונית והאחרת לקוריאה הדרומית. שתי הממשלות טענו לריבונות על כל חצי האי וב-1950 הובילה מחלוקת זו למלחמת קוריאה. הסכם שביתת הנשק שנחתם בשנת 1953 סיים את מעשי האיבה. אף על פי כן, נכון להיום (2012), שני המדינות עודן נמצאות במצב מלחמה שכן הסכם שלום ביניהן מעולם לא נחתם. ב-1991 התקבלו שני המדינות לארגון האומות המאוחדות.

המשטר בקוריאה הצפונית הוא חד-מפלגתי כאשר המפלגה השולטת במדינה היא מפלגת הפועלים של קוריאה הצפונית. הממשלה הצפון קוריאנית פועלת לפי אידיאולוגיית הג'וצ'ה שאותה פיתח קים איל סונג, נשיאה הראשון של המדינה, הדוגלת ב"הסתמכות עצמית". איל סונג הוא היחיד בהיסטוריה של קוריאה הצופנית שהחזיק בתואר "נשיא המדינה" שכן לאחר מותו הוא הוכרז כנשיאה הנצחי של המדינה. אף על פי שאיל סונג פעל לפי אידיאולוגיית הג'וצ'ה כבר ב-1955, הג'וצ'ה הפכה לאידאולוגיה הרשמית של המדינה רק ב-1972 לאחר קבלתה של חוקה חדשה.

לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 וסדרה של אסונות טבע, התרחש רעב המוני במדינה שהוביל למותם של בין 900,000 אלף ל-2 מיליון איש. לנוכח נסיבות אלו, אימץ שליט המדינה באותה תקופה, קים ג'ונג איל, את ה"סונגון" הידועה כמדיניות "הצבא קודם". מדינות זו דגלה בהפניית משאביה של המדינה לצבא בעדיפות ראשונה ונועדה לחזק את המדינה ואת ממשלתה. כיום, קוריאה הצופנית היא אחת המדינות המילטריסטיות ביותר בעולם והיא בעלת יכולת גרעינית מוכחת.

קוריאה הצפונית נחשבת על ידי רבים למדינה הסגורה והדיקטטורית ביותר בעולם. ארגונים רבים מתארים את קוריאה הצפונית כדיקטטוריה טוטליטרית סטלניסטית בעלת פולחן אישיות סביב משפחת קים ולאחת המדינות שמפרות זכויות אדם בצורה החמורה ביותר. מנגד, ישנם פרשנים שדוחים את היותה של קוריאה הצפונית קומוניסטית וטוענים כי הממשל במדינה משתמש בקומוניזם בניסיון להצדיק את שליטתם במדינה. לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, בקוריאה הצופנית יש כ-200 אלף אסירים שנמצאים במחנות מעצר פוליטיים שונים הפזורים ברחבי המדינה.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של קוריאה הצפונית

ערך מורחב – היסטוריה של קוריאה

לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב תבוסת האימפריה היפנית לבעלות הברית, חולק חצי האי קוריאה שנשלט עד אז על ידי היפנים, בין הסובייטים שקיבלו את השליטה מצפון לקו הרוחב 38 לבין האמריקאים ששלטו מדרום לקו זה. ב-1948/49 עזבו הכוחות האמריקאים את דרום קוריאה והארמייה ה-4 של הסובייטים את צפון קוריאה. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה (קוריאה הצפונית) הוכרזה רשמית ב-9 בספטמבר 1948.

הסובייטים העדיפו להעלות לשלטון פעילים קוריאנים-קומוניסטים שהעבירו את שנות מלחמת העולם השנייה בברית המועצות. לפיכך, בפברואר 1946, המנהיג הקוריאני הגולה, קים איל סונג, הועמד בראש 'הוועד העממי הזמני'. ב-1948 הוחלף בממשלה של המדינה בשמה הרשמי החדש - הרפובליקה הדמוקרטית העממית קוריאה. קים איל סונג התמנה לראש הממשלה של המדינה החדשה, ולאחר מכן גם לנשיא, החל משנת 1972. ממשלתו של קים איל סונג יישמה במהירות מערכת בסגנון קומוניסטי כמו בברית המועצות, כשכל הכוח השלטוני נמצא בידי מפלגת הפועלים של קוריאה, שקים איל סונג עמד בראשה.

במקביל, החל היישום של כלכלה קומוניסטית-ריכוזית. הרפורמה האגררית של 1946 חילקה מחדש את האדמות החקלאיות לאיכרים העניים וחסרי האדמה. ההלאמה של מפעלי התעשייה המסחר והבנקים שהיו ברובם בבעלות יפנית או יפנית-קוריאנית הביאה לכך שכ-70% מאמצעי הייצור ב-1946, וכ-90% ב-1949, היו בבעלות המדינה.

מלחמת קוריאה

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

ב-1950 פרצה מלחמת קוריאה. קים איל סונג רצה לאחד את חצי האי קוריאה תחת שלטונו. מתחילת 1949 קיבלה קוריאה הצפונית נשק רב מברית המועצות ומהרפובליקה העממית של סין כדי לכבוש את קוריאה הדרומית, במטרה לאחד את חצי האי.

ביוני 1949, לא הייתה נוכחות צבאית אמריקאית בקוריאה הדרומית, וההגנה של הדרום בוצעה על ידי צבא חלש ולא מנוסה. בניגוד לכך, צבא קוריאה הצפונית היה גדול, חזק ומאומן. בנוסף, הצבא קיבל ייעוץ מהסובייטים והיה לו גרעין של יוצאי צבא שנלחמו בגרילות אנטי יפניות עם הסינים הקומוניסטים.

בתחילה דחה סטלין פעם אחר פעם את בקשותיו של קים איל סונג לפלוש לקוריאה הדרומית, אולם בסוף 1949, לאחר עלייתם לשלטון של הסינים הקומוניסטים ולאחר שברית המועצות פיתחה נשק גרעיני הוא שקל מחדש את הבקשה, ובינואר 1950 ניתן סופית האישור לארגן פלישה לקוריאה הדרומית. יועצים ומדריכים סובייטים החלו לתכנן את הפלישה לדרום ולאמן יחידות צבא צפון קוריאניות. עם זאת, סטלין הבהיר שכוחות סובייטים לא יתערבו ישירות במלחמה ולא ישלחו כוחות סובייטים גם במקרה של משבר צבאי קשה. צבאו של קים איל סונג פלש במפתיע לקוריאה הדרומית ב-25 ביוני 1950, כבש את סיאול והגיע קרוב לדרום חצי האי.

באוקטובר כבשו מחדש כוחות האומות המאוחדות את סיאול, והתקדמו צפונה עד פיונגיאנג. ממשלת קוריאה הצפונית נמלטה לסין. בנובמבר חצו כחצי מיליון חיילים סינים את נהר יאלו (הגבול בין סין וקוריאה הצפונית), חברו לחיילי קוריאה הצפונית וכבשו את פיונגיאנג בדצמבר 1951 ואת סיאול בינואר 1952. במרץ, כבשו כוחות האו"ם שוב את סיאול והתקדמו לעבר צפון קוריאה. ב-1953 חתמו בפנמונג'ום צפון קוריאה וסין על הסכם שביתת נשק עם דרום קוריאה וכוחות האו"ם.

בסיום המלחמה ביצר מחדש קים איל סונג את שליטתו הגמורה בקוריאה הצפונית. הצבא תמך בו והוקיר את ההתמדה שלו נגד הכיבוש היפני, שנופחה על ידי תעמולה ופולחן אישיות מסיבי. מנהיג הקומוניסטים הדרום קוריאנים, פאק הון יונג הואשם בכישלון לגרום לדרום קוריאנים לתמוך בקוריאה הצפונית במהלך הכיבוש, והוצא להורג לאחר משפט ראווה ב-1955.

רבים מהדרום קוריאנים שערקו לקוריאה הצפונית בשנים 1945-1953 הואשמו בריגול למען קוריאה הדרומית ובפשעים אחרים ונרצחו, נכלאו או הוגלו לכפרים נידחים. יריבים פוטנציאליים מקבוצות אחרות כמו קים טו בונג הוצאו להורג גם כן.

שנות ה-50 וה-60

ב-1954, לאחר מלחמת קוריאה, בוצעה תוכנית הלאמה של החוות החקלאיות וזו לוותה במרידות איכרים ובשימוש בכוח מצד המדינה. ב-1958 הסתיים סופית תהליך ההלאמה של החקלאות, המסחר, הבנקאות וכן של שאר הסקטורים של כלכלת המדינה.

לאחר מלחמת קוריאה הוחל בשיקום מסיבי של הכלכלה הצפון קוריאנית, בתוכנית החומש של השנים 1954-1956 הוחזרה רמת התפוקה של לפני המלחמה. בשנות ה-50 וה-60 עלתה בהתמדה רמת החיים של הצפון קוריאנים והייתה טובה אף מזו של קוריאה הדרומית, הודות לסיוע כלכלי מסיבי מצד שתי הענקיות הקומוניסטיות השכנות - ברית המועצות וסין. באמצע שנות ה-60 הלך והסתבך מעמדה של קוריאה הצפונית עקב הפיצול הסיני-סובייטי. ברית המועצות טענה כי קוריאה הצפונית עומדת לצד סין, אך למעשה קים איל סונג קיווה שיהיה סכסוך בין המעצמות, וכך תוכל קוריאה הצפונית לקיים מדיניות יותר עצמאית.

התוצאה הייתה ירידה חדה יחסית בסיוע הסובייטי שלא היה יכול להיות מוחלף בסיוע הסיני. האהדה של קים איל סונג למדיניות של מאו צה טונג הייתה מוגבלת: בעוד שתמך במדיניות "הזינוק הגדול קדימה" הוא התנגד למדיניות "מאה פרחים יפרחו" ומהפכת התרבות בטענה שהן מסוכנות. האידאולוגיה הרשמית של קוריאה הצפונית הייתה "מרקסיזם-לניניזם", אותה האידאולוגיה של ברית המועצות. באמצע שנות ה-60 החל קים איל סונג להחליף אותה בגוצ'ה- תורה אותה פיתח מאמצע שנות ה-50. אידאולוגיה זו עיקרה שהמדינה צריכה להיות עצמאית ככל האפשר, במטרה להתנתק מתלות במדינות אחרות וכך להבטיח נאמנות מוחלטת למנהיג. כדי לבסס את עריצותו עודד קים איל סונג פולחן אישיות קיצוני כלפיו. הוא העניק לעצמו את התואר "המנהיג הדגול" ופעל להאדרת שמו בעזרת אמצעי התקשורת ומערכת החינוך.

שנות ה-70 עד היום

מאמצע שנות ה-70 הדרדר המצב הכלכלי במדינה מסיבות שונות, אך במקום שיימצאו לכך פתרונות מעשיים מטעם המדינה, החלו השלטונות בקיום תעמולה מסיבית לעידוד התפוקה. בתחילת שנות ה-80 החל קים ז'ונג איל, בנו של קים איל סונג המנהיג להשתלב בהנהגה והוא נבחר למעשה ליורשו של קים איל סונג. הוא סילק פקידי מפלגה ומינה במקומם צעירים שהיו נאמנים לו.

בשנות ה-80 המשיך המצב הכלכלי במדינה להידרדר והתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש עמד על כשמינית מזה של קוריאה הדרומית. ב-1991 נותרה קוריאה הצפונית מבודדת עוד יותר בזירה העולמית לאחר שברית המועצות התפרקה וסין בעצמה כבר הייתה במהלך מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק.

מאז שנות ה-70 חזרה המדינה להעשיר אורניום במטרה להשיג יכולת גרעינית, זאת למרות מחאות האו"ם. ב-1994 נפגש ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית לשעבר, בשליחותו של הנשיא ביל קלינטון, עם קים איל סונג, וקוריאה הצפונית הסכימה להפסיק להעשיר אורניום ובתמורה קיבלה סיוע של מיליארדים בנפט, מזון ושאר מוצרי טובין.

ב-1994 נפטר קים איל סונג מהתקף לב, ובנו קים ז'ונג איל ירש אותו והמשיך במדיניות תוקפנית כלפי חוץ ובמדיניות פנים הכוללת דיכוי ותעמולה בלתי פוסקת.

מאמצע שנות ה-90 ידעה המדינה רעב קשה שבמהלכו מתו בין 600,000 ל-900,000 איש. בעקבות המצב הקשה, מאז 1997 מתבצעים נסיונות בריחה מקוריאה הצפונית לסין, אף על פי ששלטונות שתי המדינות מנסים למנוע זאת.

ב-15 ביוני 2000 נערכה פגישה היסטורית בין קים ז'ונג איל לבין נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, שבמהלכה הוסכם על איחוד משפחות מוגבל. כמו כן חתמו השניים על הצהרה משותפת למען איחוד עתידי בין שתי הקוריאות. מאז ההכרזה לא חלה התקדמות משמעותית בנושא.

באוגוסט 2005 נערכו דיונים בין קוריאה הצפונית ונציגי ארצות הברית, סין, רוסיה, דרום קוריאה ויפן שבמהלכן חתמה קוריאה הצפונית על הפסקת פיתוח נשק גרעיני בתמורה לסיוע בשווי מיליארדים. עם זאת, המדינה לא הפסיקה את נסיונות הפיתוח, ובחודש יוני 2006 ערכה קוריאה הצפונית מספר ניסויי טילים לטווח ארוך, דבר שגרם למתיחות מחודשת עם יפן וארצות הברית. ב-9 באוקטובר 2006 דווחה סוכנות הידיעות הצפון קוריאנית על ביצוע ניסוי גרעיני מוצלח. גורמים ביטחוניים בקוריאה הדרומית אישרו כי רעד תת-קרקעי הורגש באזור באותו בוקר. ב-25 במאי 2009 בוצע הניסוי הגרעיני השני של הצפון קוריאנים.

בעקבות ביצוע שני הניסויים הגרעיניים הללו, הטילה מועצת הביטחון של האו"ם סנקציות בינלאומיות על קוריאה הצפונית. ב-14 במאי, 2011, חשף דו"ח סודי של צוות מומחים שמינתה מועצת הביטחון, כי צפון קוריאה ואיראן מפרות סנקציות אלה, כאשר הנן מחליפות ביניהן באופן מתמשך וסדיר, טכנולוגיות טילים בליסטיים, דרך "מדינה שלישית שכנה" (לדברי דיפלומטים - סין).^[4]

ב-17 בדצמבר 2011 נפטר קים ג'ונג איל בעת נסיעה ברכבת, ועתה יירש אותו בנו קים ג'ונג און. ביום מותו של קים ערכה קוריאה הצפונית ניסוי טיל בליסטי נוסף.

ב-13 באפריל 2012, לחרף מחאות רבות, שגרה קוריאה הצפונית טיל בליסטי בין-יבשתי, שלדבריה נועד להציב לוויין בחלל, אך הטיל נפל לים לאחר דקה.^[5]

פוליטיקה וממשל

ערך מורחב – פוליטיקה של קוריאה הצפונית

בראש המדינה עומד נשיא הנבחר להלכה ל-4 שנות כהונה בידי המוסד המחוקק. במוסד המחוקק, האספה הלאומית העליונה, 687 צירים הנבחרים בבחירות כלליות אחת ל-5 שנים. הנשיא ממנה את ראש הממשלה והשרים. המפלגה השלטת במדינה היא מפלגת הפועלים של קוריאה.

עם הקמתה באופן רשמי של קוריאה הצפונית ("הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה") בשנת 1948 אושרה חוקה. בשנת 1972 כוננו חוקה חדשה שתוקנה בשנת 1992 ובשנת 1998.

המערכת הפוליטית בקוריאה הצפונית מוגבלת כולה אל תוך מסגרת אחת - המפלגה הקומוניסטית- "מפלגת הפועלים של קוריאה". המערכת הפוליטית הצפון קוריאנית בנויה על בסיס עקרון הריכוזיות. רובו המוחלט של הכוח הפוליטי מצוי בידי אליטה קטנה מאוד מחוג מקורביו של קים ז'ונג איל.

בשינוי האחרון של חוקת קוריאה הצפונית, בשנת 1998, מוכרז הנשיא המנוח, קים איל סונג, כ"נשיאה הנצחי של קוריאה הצפונית", ומאצילה, למראית עין בלבד, חלק מסמכויותיו על גופים ואישים אחרים. בפועל, כאמור, כל הכוח היה מצוי בידיו של בנו, קים ז'ונג איל, שהחזיק במספר רב של תארים רשמיים בהם: ראש המפלגה, ראש הצבא, מזכ"ל המפלגה ועוד. עם זאת, כחלק מפולחן האישיות שלו, יש לכנותו "המנהיג היקר", בעוד אביו, הנשיא הנצחי, מכונה "המנהיג הדגול".

ביום שבת, 17 בדצמבר 2011, מת קים ז'ונג איל במהלך נסיעה ברכבת. לאחר נתיחת גופתו של המנהיג נמסר בכלי התקשורת במדינה כי הוא נפטר עקב התקף לב שחווה, והוא בן 69. יורשו של קים ז'ונג איל הוא בנו, קים ז'ונג און.

גאוגרפיה

מפת קוריאה הצפונית

קוריאה הצפונית היא החלק הצפוני של חצי האי קוריאה שבדרום מזרח אסיה. המדינה גובלת ב-3 מדינות - קוריאה הדרומית בדרום; סין העממית בצפון לאורך נהר יאלו; ורוסיה (19 ק"מ) בצפון מזרח לאורך נהר טומן.

למדינה יש קו חוף במערב לאורך הים הצהוב ובמפרץ קוריאה, וקו חוף במזרח המדינה לאורך הים של יפן (בפי הקוריאנים "הים הקוריאני המזרחי").

פני השטח מורכבים בעיקר מהרים (כ-80% מהמדינה) ואלה המופרדים על ידי עמקים צרים ועמוקים. המישורים לאורך החוף רחבים במערב המדינה ומקוטעים במזרח.

האקלים במדינה הקוראנית מתאפיין בקיץ חם בדרום המדינה וממוזג באזור הצפוני, ואילו החורף קר בדרום וקר מאוד בצפון. המשקעים יורדים בעיקר בקיץ. הטמפרטורה של החודש החם ביותר (חודש יולי) היא 22-24 מעלות, ושל החודש הקר ביותר (חודש פברואר) היא (9-)-(4-).

צבא ובטחון

ערך מורחב – הכוחות המזוינים העממיים של צפון קוריאה

צבא צפון קוריאה נקרא צבא העם הקוריאני והוא הכפוף למשרד הכוחות המזוינים העממיים של צפון קוריאה. מפקד הצבא הוא שליט המדינה, קים ז'ונג און. שר הכוחות המזוינים העממיים הוא סגן המרשל קים יונג צ'ון והרמטכ"ל הוא סגן המרשל רי יונג הו. הצבא של צפון קוריאה תופס תפקיד חשוב ביותר היות שקוריאה הצפונית היא מדינה מילטריסטית ביותר. התקציב השנתי של הצבא על פי הערכות הוא 6 מיליארד דולר, כ-15% מהתמ"ג של צפון קוריאה. לשם השוואה תקציבו השנתי של צבא הגנה לישראל מהווה 7-8 אחוז מהתמ"ג של ישראל, ותקציבו של צבא ארצות הברית מהווה כ-4 אחוז מהתמ"ג האמריקאי. למרות המשבר הכלכלי החמור שפקד את קוריאה הצפונית בשנות ה-90 וגרם למותם של מאות אלפי אזרחים, תקציב הצבא לא צומצם.

יחסיה עם ישראל

ערך מורחב – יחסי ישראל-קוריאה הצפונית

מאז הקמתה לקוריאה הצפונית אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, והכניסה אליה אסורה למחזיקי דרכון ישראלי. לאורך השנים סיפקה קוריאה הצפונית נשק וטכנולוגיה צבאית למדינות אויבות של ישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20 נעשה נסיון לכונן קשרים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות שיכלול סיוע ישראלי לכריית זהב בקוריאה והפסקת מכירת הנשק שלה למדינות ערב - אך השיחות נזנחו בלחץ ארצות הברית והמוסד הישראלי.

כלכלה

תמונה של חצי האי הקוראני בלילה. קל להבחין בפער בין היקף התאורה בדרום קוריאה ובצפונה, הבדל המשקף את הפערים הכלכליים בין המדינות.

ערך מורחב – כלכלת קוריאה הצפונית

הכלכלה בקוריאה הצפונית היא ריכוזית, כלומר ענפי הכלכלה נמצאים בשליטת המדינה. החוות מולאמות וכך גם מפעלי התעשייה, המסחר והבנקים. לאחר מלחמת העולם השנייה תועשה קוריאה הצפונית בסגנון סובייטי והיא שמה דגש על תעשייה כבדה. בשנות ה-80 נכנסה למשבר כלכלי, שהגיע לשיאו באמצע שנות ה-90 לאחר התפרקותה של ברית המועצות, שכבר לא נתנה לה סיוע. אסונות טבע קשים שפקדו את המדינה גרמו לרעב כבד שבמהלכו מתו למעלה מחצי מיליון איש. עד היום סובלים צפון קוריאנים רבים ממחסור בחשמל, מים ואוכל הן עקב אסונות הטבע והן עקב המשטר במדינה.

דמוגרפיה

האוכלוסייה של קוריאה הצפונית היא אחת האוכלוסיות היותר הומוגניות בעולם כולו מבחינת המגוון האתני, כאשר האוכלוסייה הלא קוראנית היחידה במדינה הן קהילות קטנות מאוד של סינים ויפנים. שאר האנשים שאינם קוראנים הם תושבים זמניים, בעיקר רוסים, מזרח אירופאים, סינים ווייטנאמים.

מבחינה פורמאלית האוכלוסייה הקוריאנית היא אוכלוסייה אתאיסטית, וזאת למרות שיש לה מורשת עתיקה של בודהיזם, שמאניזם וקונפוציאניזם. הנצרות הגיעה למדינה בסביבות המאה ה-16, אך היא תפסה תאוצה רק במאה ה-19 כאשר האירופים הקימו בשטחי קוריאה בתי ספר, בתי חולים ומבנים מודרניים אחרים. למרות שכיום יש במדינה קבוצות דתיות שונות, מרבית הראיות מצביעות על כך שהממשלה אוסרת כל פעילות דתית.

תחבורה

ערך מורחב – תחבורה בקוריאה הצפונית

מערכת התחבורה בקוריאה הצפונית פותחה מאוד תחת השלטון היפני, אך ניזוקה קשות במלחמת קוריאה. לאחר המלחמה שוקמה התחבורה בצורה אינטנסיבית. כיום סובלת מערכת התחבורה במדינה ממחסור בדלק ומתחזוקה רעועה. אין נתונים רשמיים על מערכת התחבורה במדינה או שאינם מהימנים.

רכבות

מערכת הרכבות במדינה מפותחת וכוללת כ-5,224 ק"מ מסילות ברזל המתחברות ב-11 נקודות למערכת המסילות של סין (החשובות: סינאויג'ו-דנדונג ונאמיינג-טומן) ושל רוסיה (חסאן). לאחרונה נפתח קו ראשון מאז הפילוג בין קוריאה הצפונית והדרומית. חלק גדול מהרכבות מונעות בחשמל. כ-70% מהתוצרת התעשייתית מתנהלת באמצעות רכבות. בפיונגיאנג הבירה פועלת רכבת תחתית. מסילת רכבת חשובה בצפון המדינה מחברת בין רג'ין ונמיאנג.

כבישים

אורכם הכולל של הכבישים במדינה מוערך בכ-31,200 ק"מ. חלקם של הכבישים בהובלה של משאות ובני אדם קטן ביחס לרכבת. יש מעט כבישים מהירים במדינה (פיונגיאנג-ווונסאן החשוב שבהם).

נמלי ים

הנמלים החשובים שלא קופאים הם: בחוף המזרחי רג'ין, סונבונג, צ'ונגג'ין, המהונג (הונגנאם) ווונסאן, ובחוף המערבי נאמפו והאג'ו. בצי הסוחר אוניות מסוגים שונים עם נפח כולל בסביבות המיליון טון.

נמלי תעופה

נכון ל-2003 בקוריאה הצפונית היו 78 נמלי תעופה פעילים. במדינה נמל תעופה בינלאומי אחד, בפיונגיאנג הבירה, סונאן. חברת התעופה הלאומית אייר קוריאו מפעילה שירותי תעופה פנימיים וחיצוניים ולה כ-25 מטוסי נוסעים מתוצרת רוסית. נמלי תעופה חשובים נוספים נמצאים בצ'ונגג'ין ורג'ין.

תיירות

מגדל רעיון הצ'וצ'ה

למרות הקושי הרב לבקר במדינה, בקוריאה הצפונית אתרים רבים המשלבים את יצר התיירות של הנוהים אחר מונומנטליות קומוניסטית, לבין העניין בתרבות המסורתית הקוריאנית השמורה גם היא היטב.

פיונגיאנג, בירת הרפובליקה, היא מופת למונומנטליות הסטליניסטית, עיר נקייה ביותר, מורכבת מבתי מגורים ומונונמנטים קומוניסטיים סמי-רליגיוזיים מרשימים, המפארים את המהפכה הקומוניסטית. בין המונומנטים המרשימים בולט במיוחד מגדל רעיון הצ'וצ'ה. למרגלות מונומנט זה ניצבים מספר פסלים מרשימים המייצגים מספר תפקודים חברתיים בקומוניזם הצפון קוריאני אשר בו, בניגוד לאחיו הסובייטי, קיימים שלושה מעמדות: הפועל, החקלאי והמשכיל. שלושת אלו מרכיבים יחד את סמלה הייחודי של מפלגת הפועלים של קוריאה.

מונומנטים נוספים הם גבעת המנסודאה: פסל דו צדדי אדיר ממדים בעל מאות דמויות חקוקות במתכת אשר במרכזו דמותו של המנהיג קים איל סונג בגובה עשרות מטרים; קשת האיחוד של חצי האי הקוריאני בו נראות 2 דמויות נשים קוריאניות מחזיקות את מפת חצי האי השלמה; שער הניצחון הגבוה משער הניצחון בפריז, פסל ה"צ'ולימה", מונומנט מיוחד שנבנה לציון 60 שנה לייסוד מפלגת הפועלים של קוריאה בה מוצג סמל המפלגה; בקו הרקיע של פיונגיאנג שולט מלון ריוגיונג בצורת פירמידה בגובה 105 קומות אשר רק שלדת המבנה הושלמה כאשר הבין המשטר כי השלמתו תהא כרוכה בהוצאה כה רבה.

התיירות בפיונגיאנג מתנהלת בסדרה של מלונות ענק בני 40 קומות, אשר מארחים בכל עת 10 תיירים לכל היותר. תיירים נדירים אלו מעידים כי לא הצליחו להבחין בכל תייר במלון פרט להם עצמם. רוב המלונות ממוקמים באיים מיוחדים בנהר החוצה את פיונגיאנג על מנת למנוע מהתיירים לטייל בלילות ללא מלוויהם מטעם הממשלה.

פגיעה בזכויות אדם

על פי דיווחים שונים מתבצע כיום בקוריאה הצפונית רצח עם פוליטי, במסגרתו נכלאים מאות אלפי מתנגדי משטר (או חשודים בהתנגדות למשטר) ובני משפחותיהם במחנות מאסר הפזורים ברחבי המדינה. על פי עדויות של עריקים צפון קוריאנים, נערכים במחנות אלו ניסויים כימיים על האסירים, ומשפחות שלמות מושמדות בתאי-גזים שקופים, בזמן שמדענים צופים בהם ורושמים מסקנות.

ניצולי המחנות מספרים גם על עינויים, הוצאות פומביות להורג, רצח תינוקות בני יומם, הרעבה, אונס והפלות בכפייה. על פי ההערכות כלואים כ- 200,000 אסירים ב- 12 מחנות. אחד המחנות הגדולים - "מחנה 22" נמצא בקרבת העיר הואריונג בצפון-מזרח המדינה.

ראו גם

• קומוניזם
• מלחמת קוריאה
• ציר הרשע

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קוריאה הצפונית

• צפון קוריאה, באנציקלופדיה ynet
• ברית האזרחים למען זכויות האדם בקוריאה הצפונית
• ארגון ידידי הרפובליקה העממית של קוריאה, משמש גם כאתר חצי רשמי של הרפובליקה שאין לה אתר רשמי.
• קוריאה הצפונית, דף העובדות אודות קוריאה הצפונית באתר הסוכנות המרכזית לביון של ארצות הברית.
• "מנסים את העולם" - על השלכות הניסוי הגרעיני של צפון קוריאה, באתר "סיקור ממוקד"
• שרה אוסצקי-לזר, יונדאילנד, באתר הארץ
• אנשיל פפר, כיצד הצליחה צפון קוריאה להיות המדינה הסודית ביותר בעולם?, באתר הארץ, 25.9.2009
• אלי אשד, "שושלת האלים של צפון קוריאה", מאמר במגזין "יקום תרבות", ינואר 2012: חלק א' - השליט הנצחי, חלק ב' - במאי הקולנוע מהגיהנום, חלק ג' - השלישי בשושלת

הערות שוליים

מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין 2 · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.