צרעה מזרחית

צרעה מזרחית
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי-רגליים
מחלקה:	חרקים
סדרה:	דבוראים
תת־סדרה:	Apocrita
משפחה:	צרעיים
סוג:	Vespa
מין:	צרעה מזרחית
שם מדעי
	Vespa orientalis; ‏ליניאוס, 1771
תחום תפוצה

המונח "דבור" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו דבור (פירושונים).

צרעה מזרחית (שם מדעי: Vespa orientalis), או בכינויה העממי דַּבּוּר (מערבית: دبور , "צרעה"), היא מין של צרעה חברתית במשפחת הצרעיים.

לצרעה המזרחית יש פסים צהובים על השלד החיצוני. הצרעות הבוגרות ניזונות מצוף ופירות, וצדות או מלקטות חרקים (חיים או מתים) וחלבונים מן החי כדי להביא אותם לקן ולהאכיל בהם את זחלי הצרעות. מכיוון שהצרעה המזרחית אוכלת נבלות היא עלולה לשמש כווקטור של מספר מחלות. צרעות מזרחיות תוקפות מושבות של דבורים על מנת להשיג מהן דבש וחלבונים (הדבורים עצמן, והזחלים והגלמים שלהן). עקיצתה של הצרעה המזרחית כואבת מאוד אך לא מסכנת חיים עבור אלו שאינם אלרגיים לעקיצתה.

אזור תפוצתה של הצרעה המזרחית הוא ברוב אזורי אגן הים התיכון, במזרח אפריקה ובמערב אסיה עד הודו.

טקסונומיה ופילוגנטיקה עריכה

לצרעה המזרחית יש התאמות ייחודיות לאקלים מדברי, דבר שהקשה להעריך את הקשר הפילוגנטי שלה למינים אחרים של צרעות, על בסיס נתונים מורפולוגיים בלבד. בשנים האחרונות התאפשר שימוש בנתונים גנטיים, בנוסף לנתונים המורפולוגיים, והמידע המשולב מעיד על כך שהמינים הקרובים ביותר לצרעה המזרחית הם צרעה אפינית (אנ') וצרעה מוקסריאנית (אנ').

העוקץ עריכה

הארס של הצרעה המזרחית גורם לנפיחות וכאבים באזור העקיצה, בדומה לארס של דבורת הדבש. אולם בניגוד לדבורת הדבש, עוקץ הצרעה המזרחית לא נשאר בגוף הנעקץ. עוקץ הצרעה המזרחית מזכיר יותר את עוקץ דבורת הבומבוס, דומה למחט ומאפשר לה לעקוץ מספר פעמים.

תיאור וזיהוי עריכה

ראש של צרעה מזרחית

לצרעה מזרחית בוגרת יש שני זוגות כנפיים ואורך גופה נע בין-25 ל-35 מילימטרים. אורכם של הזכרים ושל הפועלות דומה לאורכה של מלכת הקן. צבע גופה של הצרעה המזרחית הוא חום-אדמדם עם פסים צהובים בבטנה וכתם צהוב על ראשה. לצרעה המזרחית מלתעות חזקות מאוד והיא עלולה לנשוך אם תותקף. לצרעות הנקבות (מלכה ופועלות) ישנו איבר הנראה כמעיין צינור המשמש הן כצינור הטלה והן כעוקץ. המחושים של זכרים מחולקים ל-13 מקטעים קטנים בעוד שהמחושים של נקבות מחולקים ל-12 וכך ניתן להבחין בין זכר לנקבה. הצרעה המזרחית מזכירה במראה את הצרעה האירופית.

גופה של הצרעה המזרחית הוא בין הגדולים מבין הצרעות בארץ ישראל.

תזונה עריכה

הצרעות ניזונות מחלבונים ומסוכרים. בטבע אוכלות הצרעות פגרי חיות ודגים, צוף, פירות ודבש, אך בסביבת האדם הן צורכות גם שאריות אשפה, כגון חלקי בשר ודגים, ואף שאריות מיצים ממותקים. מזון נוסף הוא הפרשות המכילות סוכרים וחומצות אמינו שנוצרות בגוף של זחלי הצרעות מהמזון החלבוני המוגש להם – הפרשות שהמלכה והזכרים ניזונים מהן. המלכה משתמשת בחומצות האמינו כדי ליצור חלבונים להטלת ביצים.

דבורי דבש מהוות טרף קל לצרעה המזרחית, הנחשבת למזיק קשה ביותר לענף הדבוראות. דבורת-הדבש הסורית, שהייתה נפוצה בעבר באופן טבעי בישראל, עמידה יחסית להתקפות של הצרעה המזרחית; עם המעבר לשימוש בדבורי-דבש פחות תוקפניות ונוחות יותר לכוורנים, מתת-המין האיטלקי, הצרעה המזרחית מסבה נזק גדול יותר לכוורות. קבוצה של צרעות התוקפת כוורת מחסלת את רוב הפועלות, ובסופו של דבר משתלטת על הכוורת וניזונה מהזחלים וממאגרי המזון שבה. מדי קיץ, כוורות רבות בישראל מותקפות על ידי צרעות מזרחיות, ומגדלי הדבורים משקיעים מאמצים רבים בחיסול אוכלוסיותיהן.

הקן עריכה

פועלות בפתח הקן בצהרי יום חם, מקררות את הקן על ידי נפנוף מהיר של הכנפיים.

הצרעה המזרחית בונה את קינה בדרך כלל באדמה, אך בקרבת האדם ניתן למצוא אותה מקננת בתוך סדקי בתים, ארגזי תריסים, ארונות חשמל וכו'. הקינים בנויים מחלות, הבנויות זו על זו, עשויות מאדמה, ומחולקות לתאים. התאים המשושים בנויים בדרך כלל מחומר אורגני המכיל תאית, כמו גזעי עצים או קרטון, לעוסים היטב ומעורבים עם עפר וריר. הפתחים מופנים כלפי מטה.

המושבה עריכה

הצרעה המזרחית חיה במושבה עונתית שנבנית באביב כל שנה על ידי המלכה שהזדווגה מבעוד מועד בקיץ/תחילת הסתיו. לאחר ההזדווגות הזכר מת והמלכה מחפשת מקום להסתתר בו בחורף. בשיא גודלה מכילה המושבה כמה אלפי צרעות ו-600–900 תאים.

מחזור החיים עריכה

הצרעה הופכת בוגרת לאחר גלגול מלא הכולל חמישה שלבים: ביצה, זחל, טרום-גולם, גולם ובוגר. הפועלת הופכת לבוגרת בתוך כ-30 יום, לעומת המלכה שמתבגרת תוך כ-40 ימים.

בתחילת האביב מתעוררות המלכות הצעירות מתרדמת החורף שלהן במקום מסתור. לאחר הקמת הקן בוקעות הפועלות הראשונות ואז, לקראת סוף הקיץ, מוקמים תאים בהם יוטלו ביצים מהן יבקעו המלכות חדשות והזכרים. לאחר שאלו הגיחו, הם יוצאים למעוף כלולות. הנקבות חוזרות מופרות לקן, אך עם בוא החורף הקן חרב, והנקבות המופרות נכנסות לשנת החורף במקום מסתור, וחוזר חלילה.

בסוף הקיץ, מגדלי הדבורים עורכים מבצעי השמדה של הצרעה המזרחית, הן על ידי הצבת מלכודות והן באמצעות מתן פרסים לצדים אותן. ככל שמספר הצרעות יפחת בסוף הקיץ, באביב יהיו פחות צרעות באוויר.

ניסוי הצרעות בחלל עריכה

קן הצרעות כולל מספר תופעות פיזיקליות יוצאות דופן: בנייתו החלה בכיוון כוח המשיכה של כדור הארץ, תופעות אקוסטיות וחשמליות הקשורות לחלה, תקשורת אקוסטית, שמירת החום ומיזוג האוויר בקן ועוד. תופעות אלה הובילו לניסוי החלל הישראלי הראשון שנערך מטעם אוניברסיטת תל אביב בעזרת התעשייה האווירית לישראל ונאס"א ובחן בניית קן צרעות בחלל, בתנאי חוסר כבידה. יוזמי הניסוי קיוו כי ניתן יהיה למצוא קשר בין התנהגות הצרעות וסימפטומים של מחלת הנסיעה שרוב האסטרונאוטים סובלים ממנה בימים הראשונים לאחר שיגור המעבורת, כתוצאה מתנאי מיקרו כבידה.^[1]

במסגרת הניסוי הוטסו במשימה STS-47 של מעבורת החלל אנדוור, 230 צרעות בוגרות ו-120 גלמים של צרעות. קבוצה נוספת של צרעות וגלמים נבדקה במקביל על הקרקע, כקבוצת ביקורת. עקב תקלה במערכת המים לאחר השיגור, חוו הצרעות עליה חדה בלחות, ומים התחילו להצטבר במתקן הניסוי. הטמפרטורה הגבוהה גרמה לעובש ומזון הצרעות נרקב. כיוון שהאסטרונאוטים חששו לפתוח את המתקן ולשחרר את הלחות (תוך סכנה לשחרור צרעות במעבורת), הוצע לשחרר מעט את הברגים, דבר שבוצע רק ביום השלישי לטיסה. אולם, רוב האוכל כבר היה לא אכיל.^[2] כתוצאה מכך מתו 202 צרעות ו-103 גלמים. הצרעות הנותרות איבדו את חוש הכיוון ועמדו חסרות תנועה ללא אינטראקציה בינן. רק 3–4 ימים לאחר החזרה לכדור הארץ, התאוששו הצרעות ששרדו והתחילו לבנות קן. משך החיים של הצרעות המוטסות היה קצר יותר, והן שרדו רק 23 ימים בממוצע לעומת הצרעות בקבוצת הביקורת, ששרדו 43 ימים. כמו כן, הגלמים ששהו בחלל לא השלימו את התפתחותם לצרעות בוגרות.