קנדומבלה
הקנדומבלה (פורטוגזית: Candomblé) היא דת עממית אפרו-ברזילאית הנפוצה בבאהיה שבצפון-ברזיל.
השורשים האפריקאיים של הקנדומבלה עריכה
העבדים האפריקניים הגיעו לחופי ברזיל כבר ב-1530, תחילה כתוספת ובהמשך כתחליף לכוח העבודה המקומי ההולך ופוחת. לא ידוע מתי הגיעו האפריקנים הראשונים לבאהיה, אך ידוע בבוודאות שהיו בחבל ב-1550.
ברזיל קלטה במשך ארבע מאות שנות סחר עבדים מעל לארבעה מיליון אפריקנים. במקרים רבים האוכלוסייה השחורה הייתה האוכלוסייה השולטת מבחינה מספרית: לדוגמה, ב-1807 בסלבדור, נרשמו 28% לבנים, 20% מולאטים (ילידי תערובת) ו-52% שחורים.
עם העבדים הגיעו לחופי העולם החדש גם דתות, אמונות, דרך חיים וראיית עולם שחלקם נשתמרו עד היום. הקנדומבלה הוא תוצאה של מפגש ארוך בין דתות מקומיות אפריקניות, הדת הקתולית ואמונות אינדיאניות מקומיות. המסורת של יורובה/נאגו היא החזקה והנפוצה ביותר מבין המסורות של הקנדומבלה בבאהיה. מקורה מאנשי היורובה שהגיעו מאזור דרום מערב ניגריה ובנין של היום.
הסיבה לכך שלמרות המגוון הרב של מסורות דתיות שהובאו לבאהיה, דווקא לקוסמולוגית היורובה, העולם הרוחני המובל על ידי ה-אורישה (orixás- אלים אפריקאיים, להלן "האלים"), השפעה כה רבה על הדת האפרו-ברזילאית לא ברורה לגמרי. נראה, עם זאת, כי לפחות בחלקן הסיבות נעוצות בתזוזה הגאוגרפית של סחר העבדים.
הגל האחרון של עבדים אפריקנים מסוף המאה ה-18 ועד למשלוח האחרון ב-1851 היה בעיקר ממפרץ בנין: אזור של יורובה-דאהומי, כלומר הדומיננטיות הדתית שלהם נובעת בחלקה מיתרון כמותי.
שבט היורובה גם סיפק קוסמולוגיה עשירה ומורכבת, מבנה חברתי מוגדר ואנימיזם "נייד": פחות קשור לחפץ ומקום מאשר שאר האמונות האפריקניות.
הקבוצות האתניות השונות של באהיה הקימו מחדש את האמונות והמנהגים המקומיים שלהם בתוך מסגרת שהובאה על ידי היורובה, על כן יש סוגים רבים של קנדומבלה: Candomblé de Angola, Candomblé de Jeje, Candomblé de Congo ועוד. אם כי, עם השנים, התמזגות ונישואי תערובת טשטשו מעט את הגבולות בין הקבוצות האתניות השונות.
למסורת האפריקנית היה תפקיד חשוב באיחוד חברת העבדים. המסורות החברתיות נשתמרו טוב יותר בערים מאשר באזורי הכפר. בחלקים האורבניים, לשחורים מאותם האזורים באפריקה, הייתה לפחות האפשרות להיפגש וליצור קבוצות.
במטעים, בהם ניסו האדונים למנוע היווצרות קבוצות הומוגניות, היווצרות קשרים כאלו הייתה קשה הרבה יותר. מכאן ניתן להבין איך צמח והתפתח הקנדומבלה דווקא בסלבדור בירת באהיה ולא באזור הכפרי.
במשך מאתיים השנים הראשונות התקיים הפולחן האפריקאי בברזיל באופן חשאי. ב-1830, שמונה שנים לאחר עצמאות האומה מפורטוגל ו-58 שנים לפני ביטולה הסופי של העבדות נערכה הפגישה הראשונה של הספיריטיסטים השחורים בפרוורי סלבדור. המרכז (terreiro) לקח את שמו מהמקום, אנג'ניו וליו (engenho velho), "טחנת רוח ישנה", והפולחן עצמו, איש אינו יודע מדוע, נקרא "קנדומבלה".
קנדומבלה, מקומבה ואומבנדה עריכה
יש להבדיל בין הקנדומבלה לשני מושגים הקרובים אליו ביותר והעלולים לבלבל: מקומבה (Macumba) ואומבנדה (Umbanda). ב-1920 פיתח Zelio de Morales סוג של ספיריטואליזם חדש הקרוי אומבנדה. מורלס ערבב את הקנדומבלה, הדת הקתולית ואמונות אינדיאניות לתערובת דתית שמשכה אחריה רבים. מתחילתה הייתה האומבנדה מוקדשת למאגיה לבנה, היא קראה לאלים רק לעבודות טובות ולצדקה. עם הזמן, אנשים בעלי כוונות טהורות פחות החלו בפולחן האל האפריקאי אשו (Exu) ולגיון השדים שלו. פולחן זה קרוי קימבנדה (Quimbanda) והוא עוסק במאגיה שחורה וגרימת נזק. למונח מקומבה בברזיל שימוש רחב שכולל כל טקס שמזמנים בו רוחות.
| קנדומבלה | אומבנדה | |
| סוג האלים | אלי יורובה | מקומי אינדיאני (caboclos) עבדים אפריקניים, האבות (pretos velhos) |
| בסיס סוציאלי | היסטורית: שחורים ועניים | תערובת גדולה יותר של מעמד וגזע |
| הבסיס הרגיונאלי | באהיה (צפון מזרח) | ריו ודרומה |
| מקום מוצא | מערב אפריקה | ברזיל |
| מוזיקה | תיפוף, שירה וריקוד, מערב אפריקאי. | מחיאות כפיים, שירה וריקוד, אפריקאי. |
אמונת היורובה באפריקה ובאמריקה עריכה
קיימים שני הבדלים עיקריים בין האמונות באפריקה ובאמריקה. בניגריה, פולחן האלים קשור לקבוצות משפחה ולבתי אב.
באל רואים את האב הקדמון של הקבוצה ופולחנו תמיד מתנהל על ידי המנהיג המבוגר ביותר של הקבוצה, דור אחר דור ללא היעזרות בטראנס. מצד שני, חברי קבוצה מסוימים הרוקדים לאל נקראים "בני האלים" וכן קרואים כך אנשים שקיבלו את קריאת האל (מחלה, חלום, וכו') שנחשבים כאנשים ש"נולדו" על ידי האלים, נכנסים למצב של איחוז.
העבדות הרסה לחלוטין קשרים אלו לאחווה ולקבוצת משפחה ואף על פי שהרעיון כי ניתן "לרשת את האל" קיים באמריקה, פולחן קבוצת המשפחה נעלם.
קושי נוסף נעוץ בכך שבניגריה לכל בית אב יש אל משלו. באמריקה לא היה דבר זה אפשרי בייחוד אם ה"אומה" המשוחזרת הייתה מורכבת מעבדים של עיר מסוימת ולא מקבוצה אתנית.
הכוהנים נאלצו לכלול את כל מאמיני האלים השונים בארגון אחד. דבר זה שינה את הטקס: לא עוד זומן אותו אל אחד בכל אירוע, עתה צריך להזכיר את כולם, אחד אחרי השני, בסדר היררכי קבוע מראש הקרוי שירה (Xire).
פנתאון האלים של אלי יורובה באפריקה היה גדול מאוד, אך רק חלק ממנו מנחה את חיי צאצאיהם החיים בעולם החדש. כמעט בכל מרכזי הקנדומבלה מאמינים בכתריסר אלים. המספר הזה מוכפל במהרה אם ניקח בחשבון את המופעים והתכונות השונות המיוחסות לכל אל. אשו (Exu), לדוגמה, מופיע ב-21 גלגולים שונים.
שמות ותפקידי האלים העיקריים בקנדומבלה עריכה
- אולורום (Olorum) האל העליון. בניגריה ובברזיל אין פולחן מיוחד בשבילו. אולורום הוא יוצר כל, אך הוא מרוחק ובלתי ניתן להשגה על ידי בני האדם. הוא לא מופיע בזמן טראנס אין לו פז'י (peji) (מקדש) ואין terreiros (מרכזים) המוקדשים לו. האלים הם אלו המשמשים כ"שגרירים" של אולורום, והם אלו שקשורים ישירות לעולם היומיום של בני התמותה.
האלים העיקריים שעובדים אותם בברזיל הם:
- אובאטאלה (Obatala) או אורישאלה (Orixala) אל השמים: אל אנדרוגיני.
- שנגו (Xango) אל הרעם עם שלוש נשותיו:
- ינסאן (Yansan) אלת הסערות
- אובה (Oba)
- אושון (Oshun) אלת נחלי המים המתוקים ואהבה חושנית
- אוגון (Ogun), אח של שנגו, הוא אל המלחמה והנפחים
- אושוסי (Oxossi) אל הציד
- אומולו (Omolu) אל הרפואה והאבעבועות השחורות
- יאמנז'ה (Yemanja) שהייתה אלת המים המתוקים בניגריה הפכה לאלת המים המלוחים והאהבה הצנועה בברזיל.
- אושונמארה (Oxunmare) הקשת
- אשו (Exu) המתווך בין האלים לבני התמותה, וכתוצאה מכך, הוא האל הראשון שעובדים אותו.
האורישה הם אלי הטבע. הם קשורים לתופעות טבע שונות: מים, אוויר, יער ואדמה, ממקורות ראשוניים אלו האלים אוספים ומעניקים את ה-אשה (axé), האנרגיה החיונית שלהם.
האלים הם אומנם התגלמות של כוחות הטבע, אך מעבר לכך הם גם מייצגים מלכים ומנהיגים שהפכו לאלים לאחר מותם וכן הם קשורים למצבים, תכונות ופעולות אנושיות ספציפיות.
עד לשנות ה-70 של המאה ה-20 הקנדומבלה ושאר הגילויים של התרבות האפרו-באהינית כגון הריקוד ואמנות הלחימה קפואירה (capoeira) נרדפו. הקנדומבלה המוקדם נרדף על ידי הכמורה הקתולית ועל ידי הממשל. רדיפה מוקדמת זו הובילה למצב של סינקרטיזם דתי מעניין בין הקנדומבלה לדת הקתולית שנשמר עד היום.
סינקרטיזם בקנדומבלה עריכה
הדבר המאפיין ביותר את הקנדומבלה הוא היחס האקלקטי (כלומר המלקט ממקורות רבים) הפתוח של המאמין: אנשים רבים חושבים את עצמם לנוצרים קתוליים מאמינים ואף אדוקים ובה בעת מבקרים במרכזי הקנדומבלה.
בעלי העבדים לא הרשו לאפריקאים לקיים את פולחנם או לנהוג על פי אמונתם, הם הכריחו אותם להפוך לקתולים. הנצרות ברובה הייתה מעטה חיצוני בלבד שכיסה על המסורת ועל הפולחנים האפריקאיים. בעלי עבדים מעטים עשו ניסיון כן לנצר את עבדיהם: למרות שברוב המטעים היו כנסיות, המיסות נערכו לעיתים רחוקות בלבד, הכמרים היו מעטים ולמעטים שהופיעו מפעם לפעם לא הייתה אפשרות להכניס את המאמינים ברזי פולחן נוצרי אמיתי. הטקסים הביתיים והתפילות המשפחתיות גברו והתפשטו כשבעל העבדים הנהיג את התפילה הנוצרית והעבדים חזרו עליה בצורה מכנית בלי להבין את המשמעות.
המאפיינים של הקדושים הנוצריים וכן ביטויים בתמונות ובפסלים אפשרו לאפריקאיים להעביר מקבילות בין הקדושים לאלים כאשר שניהם אחראיים על תחומים מסוימים בחיים ושניהם מתווכים בין בני האנוש לישות העל.
מכיוון שליורובה הייתה תפיסה של האל היוצר כל, אולודומארה (Oludumare), היורובה השבויים ראו בו את האל הנוצרי. ייתכן כי הדבר התאפשר גם מכיוון ששתי הדתות הן ביסודן פנתאיסטיות, שתיהן מאמינות באל עליון מרוחק ובעיקרו לא נגיש לבני תמותה וכן בפנתאון של אלוהיות פחותות שאליהם ניתן לפנות ישירות בעתות מצוקה.
אופי הדת הקתולית שהגיעה לברזיל הוא שהכריע ביכולתם של האפריקאיים להיראות כמקבלים את דת הלבנים ובה בעת לשמור על דת אבותיהם. הפולחן הקתולי האיברי, הרחוק מאופי הפולחן הקשוח והסגפני של רומא, שימר את אופי הדת הקתולית הימי ביניימית של הקונטרה-רפורמציה, דת עממית המעוגנת באמונה בקדושים עושי הנסים. דרך תפילות והבטחת נדרים בקשו הקולוניאליסטים הלבנים הגנה, עזרה, בריאות וכדומה.
הדת הקתולית שהכירו האפריקאים הייתה זו של פולחן הקדושים, ושל הערצה של ישויות רוחניות שפתרו את הבעיות הארציות. הקשר הברור הזה בין אב טיפוס של קדושים לאלים אובחן ואומץ על ידי האוכלוסייה האפריקאית.
הטבע הפוליתאיסטי של הדת הקתולית הברזילאית הושלם על ידי שורת קווי דמיון מבניים לדת היורובה: טקסים ומנחות, אמונה בקסם ובחיזוי העתיד, עבודת האבות (קודמים), נדרים והקרבות ואלים העוסקים בבעיות היומיום – הבסיס של האמונה האפריקאית- כל אלה מצאו את המקבילות בעולם הקתולי.
אפילו סימן הצלב כבר היה סימן קדוש לעבדים שהגיעו מדאהומי. בצורה זו יכלו האפריקאיים להמשיך ולבצע טקסים פגאניים, עתה מוסווים כפולחן קתולי, ולכבד את אליהם שקלטו עתה את שמות הקדושים הנוצריים. בברזיל הקתולית, הדמיון בין המנהגים הדתיים של האוכלוסייה הלבנה והשחורה, בצירוף עם מדיניות כללית של סבלנות והטמעה דתית הדרגתית, אפשרו לאפריקאיים לבנות חזית של קתוליות ובו בזמן לשמור את היסודות של אמונתם.
עם זאת ההקבלות בין האלים לקדושים הנוצריים הועברו במאה ה-19 על ידי אנשים שנולדו באפריקה ולמדו את החשיבות של התכסות בקתוליות. בעזרת כסות זו הם יכלו להמשיך לתפקד בהתאם לכוחות הטבע והקהילה של אפריקה, שהותאמו, בעזרת הדת הכפויה החדשה, לנסיבות החדשות. הדורות הבאים נולדו לתוך מציאות כפולה: למציאות הקנדומבלה האפריקאי המוסתר ולמציאות הקתוליות הברזילאית הגלויה.
הרדיפות של הקנדומבלה פסקו רק באמצע שנות השבעים של המאה ה-20 ורק מאז ניתן היה לחברי הקנדומבלה להיות כנים מבחינה דתית ללא סיכון. למרות זאת ולמרות שעתה נשמעים קולות הקוראים להפריד בין הפולחן הקתולי לזה של הקנדומבלה, שתי המציאויות הדתיות הללו מצויות בבאהיה ולא רק שאינן סותרות, אלא הן אף משלימות אחת את השנייה.
דמויות ופסלים של קדושים קתוליים ממשיכים לשמש במרכזי קנדומבלה רבים כמייצגי האלים, שלא יכולים להיות מגולמים כשלעצמם בהיותם כוחות טבע וחוקי החיים האנושיים. רוב כוהני וכוהנות הקנדומבלה וחברי המרכזים שלהם, עד ליום זה, מוטבלים כקתוליים וכמקובלי האלים כאחד. הפסטיבלים השנתיים העיקריים בבאהיה מבוססים על ההקבלה בין האלים לקדושים, כאשר ימי החגיגה של קדושים נותנים הזדמנות לאפרו-ברזילאיים לעבוד את האלים ה"מחופשים" כפי שעשו אבותיהם בימי העבדות.
לדוגמה: festa do bomfim : שטיפת כנסיית ה-Bomfim בסלבדור בינואר כוללת תהלוכות של כוהנים ומקובלי קנדומבלה הנושאים כדי מים גדולים על ראשם בעזרתם ישטפו את מדרגות הכנסייה כשחזור של טקס שנתי חשוב של "Waters of Oxala" שבוצע באופן פרטי במרכזי הקנדומבלה.
מרכזי הקנדומבלה (terreiros) עריכה
בסלבדור בבאהיה יש כ-2,000 מרכזים (terreiros) של קנדומבלה, רובם שייכים למסורת הנאגו/יורובה. לרוב עומדת בראש כל מרכז אישה הידועה בשם מאי ג'י סאנטו (mãe-de-santo ) "אם הקדוש" ובמקרים מועטים יותר מנהל את המרכז גבר ואז הוא נקרא פאי ג'י סאנטו (pai-de-santo) "אב הקדוש".
מספר החברים בכל מרכז משתנה ונע מעשרים למספר מאות של חברים.
אין שום קשר בין מרכזי הקנדומבלה השונים. כל מרכז הוא אוטונומי, תלוי ב"אביו" או ב"אמו" ואינו מכיר בשום סמכות גדולה משלו.
אמנם, המרכזים התארגנו ב-1937 ב"איחוד הכתות האפרו-ברזילאיות של באהיה", אך היה מדובר במוסד מלאכותי של הגנה קולקטיבית כדרך הסינדיקטים, שאין בו שום דבר אפריקאי לא במקורות ולא בחוקים, ושהשאיר לכל קנדומבלה את האוטונומיה המוחלטת שלו.
כל מרכז הוא בבחינת אפריקה בזעיר-אנפין שבה המקדשים הפכו לבתים קטנים המפוזרים בערבה אם עובדים את האלים באזור הפתוח, או לחדרים מופרדים בתוך בית אם עובדים את האלים בערים. המרכז הופך למקום פולחן על ידי הקדשה והקדשה זו מקורה בקבורת האשה Axé) העוצמה הרוחנית של הקנדומבלה.
המושג, במקרה זה מתאר דברים השונים מאוד אחד ממשנהו, אך העובדה המשותפת לכולם היא שכולם משמרים את העוצמה המקודשת: המזון המוענק לאלים, עשבים לרחיצת נשים המוכנסות בברית, עשבים לריפוי מחלות וכדומה. בברזיל, שלא כמו באפריקה, העוצמה הרוחנית של המרכז צריכה להכיל את העוצמה הרוחנית של כל האלים. לאחר שאוספים את כל העצמים המקודשים חופרים בור באדמה ומכניסים לתוכו את העצמים (ההרכב משתנה ממקום למקום) ולאחר שהדבר נעשה אפשר לפתוח את המרכז.
ההיררכיה החברתית של מרכזי קנדומבלה עריכה
ההיררכיה החברתית של מרכזי קנדומבלה היא נוקשה וברורה. כל מרכז מנוהל על ידי אם או אב הקדוש (במושג היורובה: באבאלורישה, babalorixa): כוהני הקנדומבלה המשמשים בתפקיד השמאן, מהווים את נתיב התקשורת העיקרי בין העולם החומרי של בני התמותה לעולם הרוחני של האלים.
סמכות של אם או אב הקדוש היא אבסולוטית, היא/הוא אחראיים על כל אירועים והתפקידים החשובים, אדמיניסטרטיביים ורוחניים, הם הפוסקים בכל הוויכוחים - פנימיים וחיצוניים, הם המוציאים לפועל של ההוראות המרכזיות של הקנדומבלה, שומרים על הכבוד, מבצעים חובות ושומרי הסודות, הם המחנכים העיקריים של ה"טירונים".
אב/אם הקדוש גם משמשים כמרפאי הקהילה: הם מגלים את מקור הבעיה הרפואית או הרוחנית ומספקים פתרון ולשם כך הם עשויים להיעזר בכישוף.
התפקיד העיקרי שלהם הוא לשמר ולטפח את העוצמה החיונית לקיום. עוצמה זו היא נקודת המשען עליה סובבת הצלחתו של המרכז. כשהעוצמה מוזנת ומטופלת כראוי היא גדלה כאש קדושה ומקנה עוצמה רוחנית, שגשוג ובריאות לכל המשרת אותה.
יש תפקידים רבים נוספים במרכז. את רובם ממלאים פיליוס דג'י סנטו (filhos/filhas-de-santo), בני/בנות הקדוש. תפקידים אלו ממלאות לרוב הנשים. לאחר שהן עברו לפחות את השלבים הראשונים של החניכה, בנות הקדוש קשורות מבחינה סמלית וטקסית לעברו ועתידו של המרכז. היכולת שלהן להפוך להתגלמות האלים בזמן הטראנס עוזרת להפרות את המרכז ואת הפרט בעוצמה הנעלה של האלים. בנות האלים מייצגות את כוח העבודה הכפרי של המרכז: טבחיות, מנקות וגננות.
בין בנות האלים, אחת משמשת כשנייה במעלה בהיררכית המרכז, מאי פיקנה (mãe pequena), האם הקטנה. תפקידה לדאוג כי רצונות אם הקדוש מבוצעות ולנהל את תפקודו היומיומי של המרכז.
- אוגה (oga) הם החברים הגבריים של המקדש שתפקידם הוא יותר עניין של כבוד מאשר תפקיד פעיל. לרוב הם אינם עוברים את טקס החניכה. לרוב הם באים ממעמד חברתי או פוליטי גבוה מחוץ למרכז. האוגה תורם כספית ופוליטית למרכז ומעלה את יוקרתו בעיני הקהל החילוני.
- אשוגון (axogun) אחראי על הקרבת בעלי החיים. הוא מקריב אותם ומחלק את המנחות השונות לאלים על פי הנחיות קשוחות.
- מאי דג'י אופה (mãe-de-ofa) משמשת כמומחית לעשבים. היא/הוא מכיר/ה את זהות כל העלים והעשבים הקדושים, איך לאסוף אותם ואיזה מנחות ראוי להשאיר לאלי היער אוסאים (Ossaim) ואושוסי (Oxossi).
השפעת על חיי היומיום בסלבדור, בירת באהיה עריכה
סלבדור, בירת באהיה, בצפון מזרחה של ברזיל, היא העיר הקדושה של הקנדומבלה. הקנדומבלה זו הדת המעניקה את הבסיס הרוחני ואת מבנה העל של החיים בבאהיה.
למרות שקנדומבלה חשוב גם במחוזות אחרים, בבאהיה השפעתו חודרת כל וקובעת את פרטי הפרטים של חיי היומיום, מצבעי הבגדים אותם לובשים עד למאכלים אותם אוכלים בכל יום נתון. הקנדומבלה מהווה השראה לצורה ותוכן של חלק נרחב של התרבות העממית כולל מילים של שירים וצעדי ריקוד. הקנדומבלה מהווה גם מערכת אזוטרית שמעניקה הסברים פילוסופיים וקוסמולוגיים לגחמות החיים האנושיים ברמה החברתית והאישית.
בסלבדור - רשמית עיר נוצרית- יש יותר ממיליון ורבע תושבים. יותר מ-75% מהם צאצאים של אפריקאים. יש בעיר יותר ממאה כנסיות ועם זאת אין מספרן או השפעתן מתקרבות ל-2,000 מרכזי קנדומבלה.
בימי שישי מתלבשים אנשים רבים בלבן מכיוון שיום שישי מוקדש לאושלה (Oxala), האל שיצר את האדם ועל כן נחשב לאבי האנושות וצבעו לבן: צבע חוכמה ושלום.
בפינות הרחוב עומדות מוכרות המאכלים, נשים אפריקאיות הלבושות בתלבושות קנדומבלה אופייניות, המכונות גם "באינות". נשים אלו הן נשים שעברו את טקס החניכה והמטעמים שהן מוכרות כוללים את המאכלים האהובים על האלים.
פרטי השגרה היומית של האנשים הקשורים בקנדומבלה גם היא מוכתבת על ידי דתם. כל יום בשבוע קשור לאל מסוים שאת צבעיו האנשים לובשים, את מאכליו אוכלים, וממאכלי הטאבו שלו הם קרוב לוודאי ימנעו. הקישור של ימים מסוימים לאלים יכול אף לקבוע אם האנשים יקיימו יחסי מין. ביום שמוקדש לאל המגן שלו יעדיפו חלק מהאנשים להתנזר.
אפילו אופי ואירועי השנה מנובאים על ידי הקנדומבלה. בראשון לינואר העיתונים ואף בחדשות הטלוויזיה הממלכתית מודיעים את זהות האל שנקבע על ידי כוהני וכוהנות הקנדומבלה כאל שישלוט בשנה הקרובה. לפי זהות האל מחליטים האם השנה תהיה שנת שלום או מלחמה, מחלות, סערות או שנת יצירה ויצרנות.
בסלבדור יש מסעדות הקרויות בשם האלים, תמונות ופסלי האלים ממלאים את הרחובות, השלטים והבניינים בסלבדור. כך, סמלי הקנדומבלה מהווים, בדרכים רבות, חלק קבוע ורגיל של חוויות יומיומיות של כל תושבי סלבדור.
לקנדומבלה אין ספרי קודש. העקרונות והתאוריות שלו צריכים להיות מוטבעים בחיי היומיום כדי להתקיים. אין פער בין טבעי לעל-טבעי, בין קודש לחול. האנושי והעל-אנושי אינם כה רחוקים. הם חודרים זה אל זה ויכולים להפוך אחד לשני. לאלים יש תכונות אנושיות ואנשים מסוימים משאילים את גופם לאלים כדי לאפשר לישויות הרוחניות להצטרף לקהילה האנושית. אין גם חוסר המשכיות בין כוחות הטבע (אלים) לבין בני האדם מכיוון שכוחות הטבע מועברים לממדי אנוש כך שהאנשים יכולים לתקשר אתם ואף להשפיע עליהם.
מכיוון שהאלים, "התגלמות תופעות הטבע", מזוהים עם צמחים, בעלי חיים, מאכלים, מינרלים וצבעים מסוימים האנשים יכולים להיות כל הזמן בקשר עם האנרגיות הרוחניות שלהם באמצעות כל אחד מאלמנטים אלו. אם כך, ישנה המשכיות בין העולם האנושי, הטבעי והרוחני. שיטת אמונה זו מאפשרת לאנשים להבין את טבע כוחות היקום ומעניקה דרכים ספציפיות להיכנס ולשמור את המגע אתם על מנת לקדם את ההרמוניה החברתית והאישית.
טקסי הקנדומבלה עריכה
טקסי חגיגות האלים עריכה
חגיגות פומביות לאלים של הקנדומבלה, המהוות רק חלק קטן מפעילויות הרוחניות של המרכז, הם טקסים תרבותיים המשחזרים אלמנטים מהמציאות הרוחנית וההיסטוריה של היורובה. הנוכחים והמשתתפים בטקסים אלו משיגים אנרגיה רוחנית כתוצאה מנוכחות האלים אתם הם מגיעים לקשר והרמוניה קרובים. אנרגיה זו עוזרת להם לשפר את איכות חייהם. כמות קטנה של מאכלים האהובים על האל שלכבודו נערכת החגיגה, מונחים על מזבחו כדי שהאל יספוג את התמצית הרוחנית שלו והשאר מוגש לכל הנוכחים בטקס. אנשים שחולקים את הסעודה עם האל מכניסים לגופם חלק מהעוצמה של האלים.
הקשרים בין בני האדם לאלים הם קשרי תלות הדדית. בני האדם זקוקים לאלים אך גם האלים יכולים להתקיים רק אם בני האדם יאכילו אותם וישאילו להם את גופיהם בהם יוכלו האלים לרקוד ולהמחיש את פרטי הקיום המתמשך שלהם.
טקסים פומביים נחגגים ביום מסוים בשנה המוקדש לאל מסוים. התאריך המדויק משתנה ממרכז למרכז ומקנדומבלה לקנדומבלה. חלק מהחגיגות כגון החגיגות לכבוד יאמנז'ה ואושלה אומצו על ידי האוכלוסייה הברזילאית הרחבה ולבשו צורה של חגיגות וטקסים פומביים עצומים. למרות זאת רוב החגיגות הן צנועות יותר ומוגבלות לחברי המרכז ולמספר צופים.
הקורבן: החלק הזה של הטקס אינו סודי לגמרי, אך בדרך כלל הוא מתקיים בפני מספר מועט של אנשים, כולם חברי הכת. ללא ספק קיים חשש שמראה הדם יחזק בקרב הלא מוכנסים בברית את הסטריאוטיפ הרווח לגבי ה"ברבריות" או " אופי של דעות קדומות" של האמונה האפריקאית. ההקרבה מבוצעת על ידי האשוגון שזהו תפקידו בהיררכיה הכהונתית. הקורבן הוא תמיד בעל חיים הנקבע בהתאם לאל לו הוא מוענק. "בעל חיים על שתי רגליים" או " בעל חיים על ארבע רגליים" לפי המינוח המסורתי: יונה, תרנגולת, כבשה ועוד. מין החיה המוקרבת צריך להיות זהה לזה של האל המקבל את הדם ודרך ההריגה משתנה גם היא בהתאם למקרה: תלישת הראש, מכה בראש, הקזת דם וכדומה.
מדויק יותר לדבר תמיד לא על קורבן אחד כי אם על שניים, מכיוון שלא משנה באיזה אל מדובר אשו צריך להיות תמיד הראשון לו יקריבו את הקורבן. כך יש את הקורבן הראשון של "בעל חיים על שתי רגליים" לאשו, וקורבן שני בדרך כלל של "בעל חיים על ארבע רגליים", לאל לו מוקדשת החגיגה.
המנחה: בעל החיים המוקרב עובר מידי האשוגון לידי הטבחית שתכין את מזון האלים. הדם, החלקים הפנימיים, הכנפיים והראש שייכים לאלים. את מה שנשאר מבעל החיים לא זורקים: הוא מבושל וחלק מהתבשיל יושם בצלוחיות ויועמד לפני סלעים או חלקי ברזל המייצגים את האלים. הטבחית, אייה באסה (iya-basse), (אסור כי תהיה במחזור) לא מכינה רק את הקורבן. יש צורך באותו מספר מנות כמספר האלים שיקראו להם במהלך הטקס. היא מכינה את המנות האהובות על אלים אלו ותיתן "לאכול" מהמנות לאבנים שמייצגות אלים אלו. מה שנשאר מהאוכל נאכל בסוף הטקס על ידי המאמינים.
לפני הטקס עצמו הבאראקאו (barracão), מקום המפגש המרכזי, מקושט בצורה ריטואלית בצמחי פולחן.
פאג'ה דג'י אשו (Pade de Exu): את הקורבן מקריבים בבוקר, תהליך הבישול המנחות לאלים נמשך לאורך אחר הצהרים, הטקס הפומבי מתחיל עם שקיעת השמש ונמשך עמוק אל תוך הלילה. הטקס מתחיל תמיד ב-Pade de Exu שפעמים רבות ניתן לו פירוש מוטעה: התפיסה אשו הוא שד. הוא יכול להפריע לטקס אם לא יחלקו לו כבוד ולכן צריך לבקש ממנו לעזוב.
על פי האמונה אשו הוא המתווך ההכרחי בין בני האדם לעל-טבעי, המתרגם המכיר בו זמנית את שפת בני התמותה ואת שפת האלים. מטרת הטקס אם כן, היא להביא לאלי אפריקה את קריאת בניהם מברזיל. הטקס נחגג על ידי שתי "בנות אלים" הזקנות ביותר במרכז לצליל שירה אפריקאית בפני כוס מים וצלחת המכילה את מזונו של אשו. הכוס והצלחת יילקחו מיד לאחר מכן מחוץ לחדר בו יתקיים הטקס, בדרך כלל לצומת דרכים, אחד המקומות החביבים על אשו. למרות שהטקס מופנה לאשו הוא כולל גם תפילה לאבות הקנדומבלה או למתים.
הקריאה המוזיקלית: אשו אינו המתווך היחיד בין בני האנוש לאלים, כך גם שלושת תופי הקנדומבלה. רום (rum) הגדול ביותר, רומפי (rumpi) הבינוני ולה (le) הקטן ביותר. אין אלו תופים רגילים: הם נטבלו במים הקדושים של הכנסייה, יש להם סנדקים, ניתן להם שם, ונר שלם נישרף עד תום לפניהם. התופים "אוכלים" כל שנה דם של תרנגולת ואת המטעמים שמכינים ממנה שמים לפניהם ליום שלם שיספיקו "לאכול". בכלים אלו יש משהו מהאלוהי ולא ניתן למכור אותם ואף לא להלוות לטקסים מיוחדים. על ידי המוזיקה שלהם בלבד ניתן להוריד את האלים לגוף המאמינים. פרט לתופים יש גם את אג'ידאוי (agidavi), מקלות אותם מכים אחד כנגד השני ואגוגו (agogô) פעמון שמאיץ את "רכיבת האלים על סוסיהם": כניסת האלים לגוף המאמין.
הריקודים המקדימים: האלים נקראים על פי סדר מסוים המשתנה מקנדומבלה לקנדומבלה, אך קבוע תמיד באותו המרכז. הסדר קרוי שירה (Xire ) והוא מתחיל תמיד באשו ומסתיים באושלה, אדון השמים האל הנערץ ביותר.
כל אל מקבל לפחות שלושה מזמורים המושרים בשפה האפריקאית ומלווים בקצב התופים. המזמורים נועדו לגרום לאלים לבוא. המזמורים לא רק מושרים הם גם נרקדים מכיוון שהם מהווים גם העלאה של אירועים שונים מהיסטוריית האלים: אלו הם פרגמנטים מיתיים והמיתוס צריך להיות מוצג בזמן שבו הוא מסופר בשביל לקבל את כל כוח היכולת הסיפורית.
במקרים שהטקס ממשיך זמן רב מבלי שהאלים ירדו, מנגנים התופים את toque adarrum שלא מלווה במזמורים מכיוון שכעת לא קוראים לאל מסוים אלא לכולם בבת אחת והקצב נעשה מהיר יותר ויותר כשהוא גורם לפתיחת השרירים, הקרביים והראשים ובכך מאפשר את חדירתו של האל לו חיכו זמן כה רב. כשהתקף הדיבוק מתבצע, האוגה (oga) (נשים האחראיות על שמירת בני האלים כשהם בטראנס) מורידות מבני האלים כל דבר שיוכל לחנוק אותם בזמן העוויתות ובראש ובראשונה את הנעלים.
המעשה בנעליים הוא סימבולי: מדובר בקילוף אישיותם הברזילאית כדי לגרום להם לחזור למצבם האפריקאי. לנעלים חשיבות רבה בחיי הכושי האמריקאי – הנעליים היו סימן לחופש. כשעבד יצא לחופשי הדבר הראשון שעשה היה לקנות זוג נעליים כדי להשתוות ללבן. ואפילו אם הוא לא נעל אותן הוא החזיק אותן קשורות בחבל לצווארו או לידו. ירידת האלים לתוך בני האדם מחזירה את האנשים למצבם האפריקאי, לחיים השבטיים של אבותיהם. הם יגעו מעתה באדמה (שהיא אלה בפני עצמה) ברגלם היחפה.
עוצמת ההתקף משתנה מאדם לאדם ומאל לאל. אם העוצמה חזקה מדי, ישים הכוהן המנהל את הטקס את ידו על עורף ה"סוס" כדי להרגיעו, לאחר מכן ילבישו אותו בבגדי האל וישימו בין ידיו חפצים סימבוליים של מעמדו החדש (חרב של אוגון, קשת של אושוסי וכדומה).
כל חבר במרכז יכול לקבל רק את האל אליו נקשר בטקסי הקבלה. רוחות האלים לא נכנסות בכל אלה שעברו את טקסי הקבלה ובוודאי שלא בנשים במחזור שאסור להן אפילו להשתתף בטקסים. נשים בהריון שמותר להן להשתתף בטקסים לא "יעלה" עליהן האל שלהן לעולם. גם אנשים המבקרים ממרכזים אחרים אינם אמורים להיכנס לטראנס. "בנות האלים" רוקדות ברודה (roda) (מעגל) עם כיוון השעון לקצבים של אלים שונים הבאים ברצף. ה"בנות" מבצעות את התנועות הכוריאוגרפיות של כל אל אותן למדו במשך תקופת החניכה. למרות שהדיבוק יכול להופיע בכל שלב בטקס כל אל מעדיף להופיע בשלבים המתקדמים של הריקוד שלו כשקצב התופים הוא מרבי.
מחול האלים: לאחר הפסקה בני ובנות האלים חוזרים לחדר הטקס לבושים בתלבושות מסורתיות של האלים ש"רוכבים" עליהם, אך מרגע זה אין הם בני/בנות האלים, אלה הם האלים עצמם שנתגלגלו ובאו להתערבב לרגע בבני כתם בברזיל. הפנים הופכות למסכות, עוברות מטמורפוזה, מאבדות את קמטי העבודה היומיומית, את אותות החיים הרגילים עם הדאגות והבעיות. רק האלים נמצאים, רוקדים, מדי פעם נותנים עצות או מגלים את העתיד. גבולות הטבעי והעל-טבעי לא קיימים עוד. אפריקה וברזיל הפכו לאחד: האקסטזה יצרה את האיחוד המיוחל.
הטראנס המשני: לקראת סוף החגיגות בשעות בוקר מוקדמות נכנסות לעיתים קרובות בנות האלים לטראנס משני. במצב ילדותי זה ארה (ere), האל מופיע כילד בן שלוש-ארבע. מכיוון שמדובר בסוף הטקס, ילדות וילדי אלים אלו מורשים לעיתים קרובות להישאר ולהשתולל בחדר הטקס. הם רודפים אחד אחר השני, בוכים, מתווכחים, משחקים בצעצועים דמיוניים ובקיצור מתנהגים כילדים מפונקים. הטקס הפומבי מסתיים בזאת.
טקסי הקבלה עריכה
יש שתי דרגות בין חברי הקנדומבלה: אלה שעברו את טקסי הקבלה ("המקובלים") מרמות שונות ובעלי תפקידים שונים, ואלה שלא באו בברית שמגיעים לטקסים ומחפשים עזרה בקרב הכוהנים, אך אינם שותפים באופן אינטימי ומשמעותי כמו ה"מקובלים". בהתייעצויות שלהם עם הכוהן/ת הם מחפשים דרך להבין את האירועים השוטפים ואת דינמיקת החיים שלהם, או שהם מבקשים הנחיה ועזרה בהתחייבותם כלפי האלים. הכוהן/ת משמש כמתווך בין העולם האנושי לעולם האלים והוא מבקש מידע ועזרה בשביל הנזקק על ידי זריקת 16 צדפות. הדרך בה נופלות ומסתדרות הצדפות מצביעה על מסרים מהאלים שהכוהן למד לפרש.
האדם המקבל את הייעוץ יידרש לעיתים לבצע פעולות מסוימות בעלי משמעות סימבולית. לדוגמה אדם הרוצה להצליח במשימה יידרש לבצע תנועות סמליות של הסרת מכשולים מדרכם, כשהתנועות המסוימות מתורגמות לעולם רוחני או אנרגטי ואז פועלות חזרה בעולם האמפירי של פעולות אנושיות.
המוכנסים בברית הם אנשים שיצרו קשר חזק במיוחד לאלים. בהתאם לדוקטרינת הקנדומבלה לכל אדם יש את האל העיקרי שלו שפועל כמדריך רוחני וששומר עליו. זהותו של האל יכולה להיקבע על ידי הכוהן דרך חיזוי בעזרת הצדפות. האל מייצג את האישיות האמיתית של האדם: את טבעו האמיתי כמנוגד לתפקידים ודרכי התנהגות שנלמדו על ידיו מהחברה. תהליך החניכה/ההכנסה בברית מאפשר לזהות בוודאות את המדריך הרוחני של האדם ומאפשר לו להיות מודע לטבעו ולדחפיו האמיתיים. ההכנסה בברית דורשת מספר שבועות של התבודדות. במשך השבועות הללו האדם לומד על האל שלו ומתקשר עמו. תקופת אימונים אינטנסיבית זו הכרחית כדי לאפשר לו לעלות על הדרך הנכונה, להתמקד ולהתחבר למקור האנרגיה הפנימית והעליונה. בקנדומבלה, בעיות בדרך כלל מפורשות כתוצאה של הדיסהרמוניה של האדם עם האל שלו שמהווה את מקור האנרגיה הרוחנית שלו. אפילו אם האדם יודע מי האל שלו ייתכן ואינו יודע איך לשרת אותו נכונה. הפרעות נפשיות מפורשות לעיתים קרובות כתוצאה של חוסר עבודת האל בצורה הנדרשת או מזיהוי מוטעה של האל המשויך לאדם.
ההכנסה לקנדומבלה נעשית בהדרגה ויש לה מספר שלבים:
שטיפת המחרוזת: שטיפת המחרוזת מסמלת את הדרגה הנמוכה ביותר. לכל חבר במרכז יש את המחרוזת האישית שלו כשחרוזיה צבועים בצבעי האל אליו הוא משתייך: לבן בשביל אושלה, לבן ואדום לשנגו, ירוק לאושוסי וכדומה. למחרוזת עצמה אין ערך אם היא לא עברה מראש הכנה קבועה, אם היא לא נשטפה. אדם הרוצה להשתתף בחיי קנדומבלה צריך להתייעץ תחילה בכוהן שיטיל למענו צדפות כדי לדעת את שם האל "אדון ראשו", לאחר מכן ניתן לרכוש את המחרוזת בשוק. כדי שיהיה לה ערך על המחרוזת להישאר לילה שלם מונחת על אבן האל שלה שנשטפה על ידי דם של ציפור שהוקרבה ועשבים מיוחדים ששטפו גם את המחרוזת. לזה מוסיפים את "ראש" האדם שנחשב כמושב האל. הראש יישטף באותם העשבים ובאותם המים ששמשו לשטיפת המחרוזת והאבן. כך שלושת חברי הטרינום (האל, האדם והמחרוזת) נכנסים במגע, דבר שמאפשר זרימה מיסטית מהאל לאדם דרך המחרוזת, לכן למחרוזת יש ערך רק לגבי בעליה. טקס השטיפה חשוב מאד: אדם העובר אותו עובר לעולם אחר. מעכשיו אין הוא אותו אדם חופשי שהיה קודם. הוא קשור לשורה שלמה של התחייבויות שליליות או חיוביות, של מטלות וחובות. הוא לא יכול לאכול מזון מסוים, לא יכול לקיים יחסי מין ביום בשבוע שמוקדש לאלו והוא ישתתף בהוצאות הקנדומבלה.
Bori: שם הטקס הוא "לתת לאכול לראש". האדם שבשבילו מבצעים את הטקס יושב על מחצלת המכוסה בבד לבן, חלקו העליון עירום ועל כתפיו מגבת פשוטה. הכהן, הלבוש גם כן בלבן, מתייעץ תחילה באוביס (Oubis, אגוזים) כדי לדעת את רצון האלים. אם הם מקבלים את הטקס, הוא מתחיל בציטוט נוסחאות מקודשות בשפה אפריקאית. הוא לועס בין שיניו את האגוז ומתיז את העיסה כשלוש פעמים על המטופל. מזונות שונים יוכנו, חלקם יוגש לאל, "אדון הראש", חלק אחר יוקדש למתים וחלק יוצב על ראש עושה הבורי. החלק האחרון יבושל לארוחה המסכמת. יוקרב תרנגול שדמו ישקה את אבן האל וכן את ראשו, רגליו, ידיו וחזהו של המאמין. את התרנגול מקריבים על ידי תלישה חזקה של הראש ומגישים את הגוף, המתעוות עדיין, שמצווארו זורם דם, לפה המטופל אשר צריך לשתותו. הטקס מסתיים בהתייעצות נוספת באגוזים כדי לדעת אם האלים היו מרוצים. המטופל יישאר לילה שלם בבית עם המזון על ראשו כדי שלאל יהיה די זמן לאכול.
ההכנסה בברית: לאחר שטיפת המחרוזת והבורי בן/בת האל ייכנסו לתוך מקדש בו יגורו עתה מספר חודשים (3 עד 12, תלוי בסוג הקנדומבלה). פותחים בהתייעצות עם הצדפות כדי לבדוק איזה אל דורש את המועמד לכניסה בברית. לאחר מכן בחשכת הלילה המועמד ירחץ במעיין מקודש. הוא נוטש את בגדיו הישנים לפני הכניסה למים ומקבל חדשים ביציאה. זהו מעשה סימבולי הבא להראות את המעבר מחיים רגילים לחיים מיסטיים. מכינים אבן חדשה, ייחודית למוכנס בברית והיא תדאג לו עד סוף חייו, כשהוא מצדו צריך לתת לה "לאכול". אבן של כל אל נשטפת בתמצית הייחודית לה (שנגו באמבט שמן דקלים ועשבים קדושים, יאמנז'ה בדבש וקמח תירס וכדומה). אבן זו תבוא במגע עם המוכנס בברית והמחרוזת. כדי לחזק את הטקס מבצעים גם טקס בורי שאמור לחזק את הראש.
קיבוע האל בראש ילדו ייעשה באיטיות, שלב אחרי שלב, מהכניסה למקדש ועד לטבילה האפילה המסיימת את התהליך. האופי ההדרגתי מיוצג על ידי סמלים: תחילה גוזרים את השיער במספרים, אחר כך מגלחים, הגולגולת נשטפת בדם בעל חיים על שתיים, ואחר כך של בעל חיים על ארבע. במשך כל השלבים הללו המועמד חי בחדר קטן קמריניה (Camarinha) ולא יכול לתקשר עם מבקרי הקנדומבלה מלבד במחיאות כפיים. כל אחד מהשלבים מתחיל בהקרבת קורבן לאשו. בחודשים האלו המועמד לומד את סודות הקנדומבלה. מלמדים אותו את כל מה שמעמדו לעתיד כבן אל יצריך אותו לדעת. בזמן ההכנסה בברית האישיות הקודמת שלו נשברת ונהרסת כדי להיות מוחלפת באישיות חדשה. במשך כל זמן החניכה צריך לשמור על טוהר הגוף: אסור לקיים יחסים.
כשההדרכה מסתיימת יש יציאה ראשונה של בן האלים, אך היציאה עוד לא פומבית רק אלו שכבר הוכנסו בברית משתתפים בה. יציאה נוספת מתבצעת תשעה ימים מאוחר יותר והיציאה השלישית והאחרונה, הפומבית, ביום התשעה עשר, כשלפניה עושים טבילת דם גדולה מבעלי החיים על ארבע. בטקס זה האל של המוכנס בברית נשלח לאפריקה למצוא את השם לאישיות החדשה שנולדה. רק המוות לבדו יבטל את ההזדהות הכפולה הזו של הפרט עם האל שלו ועם החברה האפריקאית.
רוב פעילויות המרכז אינן פומביות ומתייחסות רק למוכנסים בברית ולאליהם, כל טקס פומבי מתחיל ונגמר בהכנות פרטיות, פעולות פולחניות ובטקסים פנימיים של המרכז וחבריו היכולים להימשך ימים. מהות הקיום של הקנדומבלה ותכלית כל הפולחנים: בעיקר הפרטיים אך גם של הפומביים, היא להגביר את ההשתתפות האנושית בעוצמה הרוחנית של היקום. הפעילות הפולחנית מקשרת את האנשים לעוצמת היקום כפי שהוא מיוצג על ידי האלים. דרך צורות פולחניות ספציפיות ומגוונות ניתן לשחרר את העוצמה, לנתב אותה או לאגור זמנית ולהעביר לחפצים או לאנשים.
בזמן ההכנסה בברית המוכנס מקבל מלבד הכוח של האל האישי שלו גם חלק מהכוח של המרכז. ככל שדרגת ההכנסה בברית גבוהה יותר כך הוא יכול לאגור, לשלוט ולחלוק יותר כוח. רק דרך ההכנסה בברית לומד האדם את הידע על הכוח, את הגישה אליו ואת דרך השימוש והשליטה עליו. לכוהן טוב יש כוח רב בעקבות היחסים האינטימיים והאינטנסיביים שלו עם האלים. הכוח מאפשר לו להיות אפקטיבי ולהעביר אנרגיה חיובית למרכז, למוכנסות בברית ולקהילה הרחבה.
פילוסופיה דתית עריכה
הדתות האפרו ברזילאיות הם היתוך של נצרות ודת היורבה, הנצרות בדתות אלה בברזיל היא יותר צורנית ומשמשת כסמל, אבל היא גם חלק עקרי בזהותם הדתית, והם רואים עצמם כקתולים מאמינים. פולחן האלים והטקסים סביבם, הוא הפולחן והפילוסופיה הדתית- אין הפרדה בין גשמי לרוחני, בין קודש לחול, הגישה המטאפיזית היא שהנשמה והגוף אינם מתקיימים בעולמות נפרדים. החיבור לאלים נעשה על ידי טראנס גופני ונפשי, והאלים נתפסים כבעלי יכולת על טבעית לעזור למאמין. האלים שלהם יש לאדם גישה אליהם, נחשבים כחלק מהטבע, ולא כישות עליונה מעל הטבע כמו אולורום שאליו לא ניתן להגיע, והגוף נתפס ככלי דרכו אפשר להגיע לחיבור לאל ולהתגלות. לחושים ולגוף יש תפקיד חשוב, והוא גם לא נחשב למשהו שיש לדכאו ולראות בו משהו נעלה פחות מהקודש כי אין את ההפרדה הזאת שקיימת למשל בדתות האברהמיות. אך בדומה להם ישנה הפרדה ברורה בין טוב לרע.
בצורה די פרדוקסלית התפיסה הזו די נוגדת את הנצרות שהיא גם חלק בלתי נפרד מהזהות של הקנדומבלה, אך היא הפוכה ממנו, בנצרות יש הפרדה ברורה בין קדוש ליום יומי בין הארצי לגבוה. הגוף נחשב למשהו גשמי וארצי, והנפש לגבוהה ואלוהית והגוף מפתה אותך להתפתות לייצר כמבחן, בדתות האפרו ברזילאיות הגוף משמש ככלי לעיתים גשמי ולעיתים רוחני ולעיתים שניהם יחד בו זמנית. בנצרות העצמה היא בתפילה, במילה הכתובה, בקנדומבלה האקסטזה היא זו שמשחקת תפקיד עיקרי. והעצמה היא בסלגדאס (ריטואל שירים, ריקודים, תלבושות ומנהגים בחג מסוים) בטקסים, בטראנס הנפשי-גופני, ובריקודים. לעיתים חושים חזקים ועצמתים או צרכים "גשמיים" נחשבים גם הם כבעלי ממד מיסטי ורוחני.
היחס הזה לחושים גרמו שבניגוד לנצרות הקלאסית התפיסה לגבי מינית שונה, המיניות לא נחשבת כבעלת משקל בהיבטים דתיים. הנזילות בזהות ובנטייה המינית היא גדולה יחסית, ואין חשיבות מוסרית כפי שהיא קיימת בנצרות או ביהדות, ישנה הפרדה בין טוב לרע במין, וכן אלה, אך לא קיים בו ממד הגשמיות החטא כפי שיש בדתות האחרות.
לקריאה נוספת עריכה
- חותמה החברתי של דת הפולחן האפרו-ברזילאית
- Orixás - האלים של הקנדומבלה
- Bastide Roger, (1958), Le Candomble de Bahia (Rite Nago),Mouton & Co, Paris
- Lannguth Arthur John, (1975), Macumba: White and Black Magic in Brazil, Harper & Row, New York
- Voeks Robert A, (1997), Sacred Leaves of Candomble, University of Texas Press, Texas
