קרב הימרה

קרב הימרה (ביוונית: Ἱμέρα; בלטינית: Himera; בפיניקית: 𐤇𐤌𐤓) היה קרב שהתרחש ליד העיר הימרה בסיציליה בשנת 480 לפנה"ס בין קרתגו ובעלות בריתה המקומיות לבין ברית של ערים יווניות שהתאגדו כנגד הפלישה הקרתגנית. בקרב זה הובסו הקרתגנים ונאלצו לשלם פיצויים בסך 2,000 טאלנטים כסף ולוותר על שאיפות ההתפשטות שלהם באי – עם זאת הם לא נאלצו לסגת או לפנות שטחים שהיו ברשותם, ושימרו באי מצב של אי לוחמה שנמשך כ-70 שנה. הקרב התרחש בסמיכות לקרב סלמיס ולקרב תרמופילאי בו הביסו היוונים את ממלכת פרס ושמו קץ לשאיפות ההתפשטות וההשתלטות שלה על הערים היווניות בצד האירופי. הפיניקים היו בעלי בריתם של הפרסים אך ככל הנראה פעלו בסיציליה מתוך אינטרסים פנימיים שלא היו קשורים למאבק היווני-פרסי – עם זאת מרבית החוקרים מסכימים כי הקרב הביא להיחלשותה הניכרת של קרתגו ולקץ שאיפותיה הטריטוריאליות בסיציליה למשך שנים רבות.

תיאור רומנטי מדומיין של הקרב

רקע

החל מהמאה ה-9 לפנה"ס ביססה קרתגו את מושבותיה באגן המערבי של הים התיכון בעוד היוונים היו מרוכזים באגן המזרחי. הניסיון של היוונים לערער על ההגמוניה של קרתגו במערב הים התיכון הביא לסדרה של התנגשויות שנקראו בשם הכולל המלחמות היווניות-פוניות.

אחד המאבקים החריפים ביותר התרחש סביב השליטה בסיציליה שם הוקמו מאז 750 לפנה"ס מושבות יווניות וערים עצמאיות במזרח האי ששאפו להתפשט ברחבי האי, ובכך הביאו להתנגשות בלתי נמנעת עם קרתגו בקרב הימרה, שנחשב לאחד הקרבות המרכזיים במלחמות היווניות-פוניות.

הצדדים הלוחמים

היוונים

בשנים 750–650 לפנה"ס הקימו היוונים שורה של מושבות באגן המערבי של הים התיכון ובסיציליה, הפיניקים נמנעו בהתחלה מעימות ישיר עם היוונים עד הגעתם של היוונים לחופי ספרד - דבר שהתפרש בעיני הפיניקים לחציית קו אדום, הואיל והפיניקים היו מעוניינים לשמר את שליטתם הבלעדית על מצר גיברלטר על מנת לשמר בלעדיות על המסחר בבדיל (שהובא באוניות מהאיים הבריטיים), והגישה לנמלי הסחר שלהם בחופיה הצפון מערביים של אפריקה. כמו כן השליטים היווניים הטירנים של הערים היוניות שהשתחררו זה מכבר מהשלטון הקרתגני שאפו להרחיב את תחומי ההשפעה הכלכלית והפוליטית שלהם על ידי התפשטות טריטוריאלית לאזורים הפנימיים והמערביים של האי על חשבון שכניהם המקומיים - דבר שסיכן את ההגמוניה הקרתגנית באי.

קרתגו

קרתגו הייתה זה מכבר מעצמה ימית דומיננטית שחלשה על מושבות רבות בצפון אפריקה ובאיים במערב הים התיכון. בשנים הראשונות של הקמת המושבות היווניות בסיציליה (החל מ-750 לפנה"ס) נמנעו הקרתגנים מעימות עם המתיישבים היוונים - מצב זה של סטטוס קוו נמשך במשך עשרות שנים עד לעלייתה של שושלת בני מאגו במאה ה-6 לפנה"ס, שאז פרץ העימות הצבאי הראשון באי, בשנת 580 לפנה"ס, כאשר הקרתגים חברו לתושבים המקומיים האלימים לקרב עם היוונים מסלינוס ורודוס ליד ליליבאום. מסופר כי בשנת 540 לפנה"ס הגיש מלכוס "הגדול" מקרתגו את סיציליה כשי לעיר האם צור אולם ככל הנראה מדובר בהתפארות שווא. ההתנגשות הצבאית הבאה בין הצדדים התרחשה 70 שנה מאוחר יותר, בשנת 510 לפנה"ס והסתיימה בחתימת הסכם שלום שהביא תועלות כלכליות מרובות ליוונים.

התושבים המקומיים

התושבים המקוריים של סיציליה הורכבו משלוש קבוצות אתניות של תושבי איטליה הקדומים שהתיישבו באי. הקבוצה האתנית הבולטת ביותר וככל הנראה הקדומה ביותר שהתיישבה באי היא של הסיקאנים, שהיגרו ככל הנראה מחצי האי האיברי. בסיציליה התגלו ציורי קיר במערות המתוארכים לאלף ה-8 לפנה"ס המצביעים על התיישבות כבר בסוף עידן הפליסטוקן (כ-12,000 שנה קודם זמננו), כמו כן נמצאו עצמות של קרנפים ופילים גמדיים שהוכחדו ככל הנראה בעקבות התיישבות שבטים אלה. הקבוצה השנייה היא של האלימים, שהיגרו ככל הנראה מאנטוליה בסוף תקופת הברונזה (המאה ה-12 לפנה"ס). הקבוצה השלישית היא של הסיקלים או הליגורים, שהיגרו מחצי האי האיטלקי ב-1200 לפנה"ס והתיישבו באזור המרכזי של סיציליה. עם התבססותה של קרתגו בסיציליה הפכו שבטים אלו לבני חסותה ובעלי בריתה במאבק מול המושבות היוניות העצמאיות באי.

השתלשלות המאורעות

הערים היווניות העצמאיות בסיציליה נשלטו ברובם על ידי טירנים, שליטים עצמאיים ששאפו להרחיב את תחומי השפעתם. הבולט שבהם היה גלון הטירן של גלה שהשתלט זה מכבר על עיר הנמל המרכזית סירקוזה בדרום מערב סיציליה ועל ערים נוספות והיה מעוניין לערער את ההגמוניה הקרתגית באי. אליו חבר תרון הטירן של אקרגאס שכרת עמו ברית פוליטית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין המשפחות.

העיר הימרה נשלטה על ידי טרילוס (שהיה ידידו האישי של חמלקרת, ראש הצבא הקרתגני), אולם ב-483 לפנה"ס הוא הודח על ידי תרון שהוסיף את העיר לתחום שליטתו. טרילוס פנה בבקשת עזרה לקרתגו אולם זו השתהתה במשך 3 שנים - לבסוף ב-480 לפנה"ס שלחה קרתגו את חמלקרת המצביא הקרתגני שהחזיק גם בתואר "שופט" לעזרת טרילוס. לפי המקורות העתיקים גייס חמלקרת צבא של 300,000 חיילים מאיבריה, קורסיקה, איטליה, גאליה ואפריקה אולם קרוב לוודאי כי מספרים אלו מוגזמים. לפי הערכות סבירות יותר מנה צבאו כ-50,000 חיילים שנשלחו באניות בצי שמנה 200 אניות קרב וכ-3,000 אניות אספקה - המטרה הייתה להקים בסיס בסמוך לעיר הימרה ומשם לתקוף את העיר, אולם בסמוך לחופי סיציליה בעיר פנורמוס התחוללה סערה וחלק ניכר של הצי טבע יחד עם הסוסים ומרכבות המלחמה שיכלו להוות מרכיב מכריע בקרב.

חמלקרת הקים מחנה בסמוך לפנורמוס (כיום פלרמו) והחל לארגן את כוחותיו ואת התיקונים ההכרחיים בספינות שנפגעו. לאחר 3 ימי התארגנות יצא בראש כוחותיו לכיוון הימרה כשהוא מצעיד את חילותיו לאורך החוף (ומלווה על ידי ספינות ששטות במקביל) והקים מחנה בסמוך לעיר.

בינתיים התכונן תרון לקרב בתוך העיר. חמלקרת הוביל כוח סיור בסמוך לעיר והביס את היוונים בהתנגשות הראשונה בין הצדדים שהתרחשה מחוץ להימרה - בתגובה חסמו היונים את שערי העיר ושלחו בקשת עזרה לגלון שהגיע עם צבאו וחנה מעבר לנהר. גלון שילח את הפרשים שלו שעשו שמות בכוח הסיור ושיפר את מצבם ואת המורל של היוונים הנצורים בעיר שפתחו מחדש את שערי העיר.

לגבי מה שהתרחש בהמשך קיימות שתי גרסאות זאת של הרודוטוס וזאת של דיודורוס סיקולוס ואחרים.

הגרסה של הרודוטוס

היוונים והפיניקים לחמו מעלות השחר ועד שקיעת החמה, כאשר חמלקרת צופה במתרחש מתוך מחנהו ומעלה קרבנות לבעל, לשם הצלחתו בקרב, במדורה ענקית. כאשר נוכח חמלקרת שצבאו עומד להיות מוכרע בקרב הוא מתאבד בקפיצה לתוך המדורה. גופתו מעולם לא נמצאת והיוונים בונים במקום אנדרטה לזכרו. הרודוטוס מוסיף ומציין שלפי מסורת הסיקילים קרב הימרה וקרב סלמיס נערכו באותו היום.

הגרסה של דיודורוס

בתגובה למתקפה של גלון שלח חמלקרת (בעודו מקריב קרבנות לפוסידון) בקשת עזרה לבעל בריתו היווני בסלינוס, אולם השדר יורט על ידי גלון שהחליט להתחזות לכוח היווני שבושש מלהגיע. כך הצליח חיל הפרשים של גלון להסתנן לתוך המחנה הימי הקרתגני כשהוא מעלה באש את ספינותיו של חמלקרת. לאחר מכן צעד הצבא היווני לעבר הקצה הדרומי של הימרה לכיוון המחנה היבשתי. הצבא הקרתגי עזב את המחנה והתארגן במורד הגבעה כשהוא כופה על היוונים להילחם במעלה הגבעה. הקרב שניטש היה עז וממושך כאשר אף צד אינו מצליח להשיג יתרון.

בזמן הפלישה למחנה הימי הצליח פרש יווני מחופש להרוג את חמלקרת בעוד זה מקריב קרבנות. ברגע שהחדשות על מותו של המפקד הקרתגני הגיעו לשדה הקרב החלה דמורליזציה בשורות המחנה הקרתגני והיוונים הצליחו להכריעו כשהם מניסים את הקרתגנים בחזרה למחנה. הצבא של גלון שטף את המחנה והיוונים החלו לבזוז את האוהלים באי סדר. האגף האיברי של הצבא הקרתגני התארגן והצליח לגרום אבדות כבדות לצבא היווני שהיה עסוק בביזה, היוונים לחמו בחזרה אולם בשלב זה הייתה ידם של האיברים על העליונה. ברגע קריטי זה של הקרב החליט תרון להצטרף למערכה כשהוא תוקף את הקרתגים מהאגף ומעורפם ומכריע את הקרב שרידי הכוחות נכנעים או נסוגים לעבר האניות והקרב מסתיים.

תוצאות הקרב

בקרב זה השיגו היונים בראשות הטירנים גלון ותרון ניצחון מכריע. בחוזה השלום שנחתם עם קרתגו נאלצה זו לשלם לגלון פיצויים בסך 2,000 טאלנטים כסף ולבנות שני מקדשי זיכרון בהימרה. גלון הגדיל לעשות ותבע מהקרתגים לבטל את מנהג הקרבת קורבנות אדם שהיה נהוג אצלם, אם כי תנאי זה היה ברמה ההצהרתית בלבד. עם זאת למרות ניצחונו המרשים לא תבע גלון מהקרתגנים ויתורים טריטוריאליים כלשהם בסיציליה והם המשיכו את אחיזתם האיתנה באי. בעקבות חתימת הסכם שלום זה הגיעו המושבות היווניות והקרתגניות בסיציליה למצב של סטטוס קוו של אי לוחמה ושימור המצב הקיים שנמשך כ-70 שנה.

לקריאה נוספת

• * כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה. עותק דיגיטלי בתוך: אתר דעת. (ספר שביעי, סעיפים 153-167.)
• הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998. (ספר ז', 153-167.)
• משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, תשס"ב (הספר בקטלוג ULI)
• צבי הרמן. קרתגו - המעצמה הימית. תל אביב, עמ' 111–116, הוצאת מסדה, 1963.

• Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather and others. Cambridge (MA) Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1933-1967. Digitized copy of books 1-32 in: LacusCurtius. (Battle of Himera: book 11.20 ff.)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב הימרה בוויקישיתוף