קרון הרחצה הוא מתקן שהומצא בשנת 1750 על ידי בנג'מין ביל (Benjamin Beale)[1], קוייקר שהתגורר במארגייט שבאנגליה והיה נפוץ במאה ה-19 ואיפשר רחצה בים בלי להפר את כללי הצניעות הוויקטוריאנים. הקרונות היו חלק מכללי ההתנהגות הנוגעים לרחצה בים שנכפו בנוקשות בעיקר על נשים, אולם גם חלק מההתנהגות שמצופה מכל אדם הגון. מבחינה טכנית, קרונות הרחצה היו עגלות סגורות מעץ שהוסעו על גלגלים לים.

נשים בחליפות רחצה לצד קרונות הרחצה. התמונה מתארת מצב בלתי אופייני, שכן האשה ההגונה של 1902 לא הייתה מראה עצמה על החוף לבושה בחליפת הרחצה שלה.
Mermaids at Brighton נשים שוחות מאחורי קרון רחצה, תחריט מאת ויליאם הית', בסביבות 1829.
אישה וגבר בבגדי ים, בסביבות 1910. אישה יוצאת מקרון רחצה. כאשר רחצה של גברים ונשים יחדיו הפכה מקובלת בציבור, ימיו של קרון הרחצה היו ספורים.

הקרון המצויד בגלגלים נרתם לסוסים ונגרר אל תוך הים לעומק המבוקש. מטרייה גדולה בצידו האחורי של הקרון הסתירה את המתרחץ מעיני הציבור. על החוף שימשו קרונות הרחצה גם כמלתחות.

בבריטניה היו עקרונות הצניעות נוקשים במיוחד. גברים ונשים הופרדו לחופים נפרדים על מנת שלא יוכלו להסתכל אחד על השני בעודם בחליפות הרחצה שלהם. אף על פי שבמושגים של ימינו היו החליפות נחשבות צנועות עד מאוד.

השימוש בקרונות הרחצה עריכה

בשל הדרישה לפרטיות, מרבית התאים של קרונות הרחצה היו נטולי חלונות ונודעו לשמצה בחושך המוחלט ששרר בהם. כותב בעיתון הבריטי המנצ'סטר גארדיאן תהה בשנת 1906, כיצד אף אחד לא חשב להתקין גג מזכוכית שיתיר כניסת מעט אור.

המשתמשים בקרון הרחצה היו נכנסים לתא הקטן של הקרון בעודם על החוף ולבושים בבגדי היום יום. בפרטיות תאם היו המשתמשים מחליפים לחליפת הרחצה שלהם, תוך מיקום הבגדים בתא גבוה שנשמר יבש.

לאחר מכן החליקו או גלגלו את קרון הרחצה לים, לרוב קרונות הרחצה היו מצוידים בגלגלים רחבים והם הוכנסו והוצאו מהמים באמצעות עגלון עם סוס אחד או שניים. לעיתים נדירות הונע הקרון באמצעות כוח אנושי בלבד. בכמה אתרי נופש פופולריים הונחו מסילות עץ שעליהן הוסעו הקרונות. במקרים מסוימים חוברו כבלים לקרון והוא נמשך באמצעות מנוע קיטור.

לאחר שקרון הרחצה הגיע ליעדו, יצא המתרחץ מתאו למים. לצורך היציאה למים בצד של הקרון שאינו מופנה לחוף צוידו קרונות רחצה רבים בשתי דלתות, אחת קדמית ואחת אחורית. בהיעדרן של שתי דלתות היה על הקרון להסתובב לפני הירידה של המתרחץ למים. שימוש נאות הכתיב שהכניסה למים תתבצע בצורה כזאת שהקרון יחסום כל תצפית על המתרחץ מהחוף, וכמה קרונות אף צוידו במין אוהל מבד שיכול לרדת עד גובה המים ובכך איפשר למתרחץ מרחב שבו פרטיותו מובטחת. משערים שקרונות רחצה מסוג זה העניקו פרטיות טובה עד כדי כך שהמתרחצים יכלו לרחוץ בעירום, אולם אם הדבר נעשה הרי שהוא לא דווח בהרחבה במקורות בני הזמן.

בכמה אתרי נופש היה אדם שנקרא "טבלן" (Dipper), שהיה לרוב אדם חסון מאותו המין של המתרחץ ותפקידו היה לסייע למתרחץ להיכנס ולצאת מהמים. על כמה מה"טבלנים" נאמר שהם נהגו להשליך את המתרחצים למים ולשלוף אותם בחוזקה, אולם נוהג זה התקבל כחלק מחוויית הרחצה באוקיינוס.

לעיתים צוידו קרונות הרחצה בדגלון, שהמתרחץ היה מניף על מנת לסמן לנהג או למפעיל שהוא מוכן לחזור לחוף.

היסטוריה של קרון הרחצה עריכה

על פי כמה מקורות, פותחו קרונות הרחצה לראשונה על ידי בנג'מין ביל בעיר הנופש מארגייט, שבמחוז קנט באנגליה בסביבות שנת 1750. על פי מקורות אחרים קרונות הרחצה נהיו פופולריים רק כמה עשרות שנים לאחר מכן. עם זאת, נראה כי התיעוד הראשון לשימוש בקרונות רחצה הוא תחריט של ג'ון סטרינגטון, המצוי בספרייה הציבורית של סקארברו. התחריט, המתוארך ל-1736, מראה מתרחצים המשתמשים בקרון רחצה.

השימוש בקרונות הרחצה היה נפוץ במיוחד בממלכה המאוחדת ובחלקים של האימפריה הבריטית שבהם הייתה אוכלוסייה בריטית משמעותית, אך הקרונות שימשו גם בחופים בצרפת, בגרמניה, ובארצות הברית כמו גם בארצות אחרות.

החוקים שקבעו כי תהיה הפרדה מגדרית בחופים בוטלו בבריטניה בשנת 1901, והשימוש בקרונות הרחצה דעך. בתחילת שנות ה-20 הקרונות כמעט ונכחדו ולא נעשה בהם שימוש אפילו בחופים שיועדו לקהל מבוגר. במקומם הוקמו מבנים צבעוניים מעץ המכונים ביתני חוף שאותם ניתן היה לרכוש או לשכור, והם בשימוש בבריטניה גם בימינו לשם אחסון ציוד, החלפת בגדים ומסתור בעת שמזג האוויר אינו נוח.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא קרון רחצה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה