ראנו קאו
ראנו קאו (בשפת הרפה נוי: Rano Kau, מילולית: "אגם עצום") הוא הר געש כבוי, אחד מבין שלושת הרי הגעש הכבויים היוצרים את אי הפסחא, אי באוקיינוס השקט השייך לצ'ילה. ההר נוצר מקילוחי לבה בזלתיים בפליסטוקן, כשהסלעים הצעירים ביותר מתוארכים 150,000 עד 210,000 שנים לפני זמננו.
 | |
| מבט על הלוע שבראנו קאו, ועל הפרצה בשוליים | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | חרוט מגן |
| גובה | 324 מטר |
| מדינה |
צ'ילה  |
| מיקום | אי הפסחא צ'ילה |
| מספר הר געש | 356011[1] |
| התפרצות אחרונה | פליסטוקן |
| קואורדינטות | 27°11′10″S 109°26′11″W / 27.186136°S 109.436523°W |
|
(למפת אי הפסחא רגילה) | |
  | |
הלוע עריכה
בלוע הר הגעש שוכן אגם לוע, שהוא אחד משלושת גופי המים המתוקים הטבעיים היחידים באי. האגם מכוסה בצמחייה של טוטורה, מין נפוץ של צמח מים שגדל גם באמריקה הצפונית והדרומית, כשריכוז גדול שלו גדל באגם טיטיקקה. האגם שוכן בגובה 100 מטרים מעל גובה פני הים, אבל הוא נמוך מהשוליים הגבוהים ביותר של הלוע ביותר מ-200 מטרים. רוב החרוט הגעשי מוקף במי ים, ומרביתו עברה סחיפה משמעותית מכל צדדיו, למעט צדו הצפוני, ומה שנותר ממנו הוא צוק רחב באורך ארבעה קילומטרים לאורך חלקו הדרומי-מערבי של אי הפסחא. כך שנוצרו צוקים גבוהים מעל לים, שבמקום אחד (טה קארי קארי, te kari kari), נוצרה בשוליים פרצה. לפי סימנים שונים היה פעם החרוט גבוה הרבה יותר, וככל הנראה חלה שקיעה והלוע הרחב בצורתו הנוכחית הוא בעצם קלדרה.[2] הקירות הפנימיים של הלוע משופעים בזווית של בין 65° (התלולה ביותר, ליד הפסגה) לבין 45° (המתון ביותר, על שפת האגם). מחורבות הכפר הטקסי אורונגו פני הצוק צונחים לכיוון דרום-מערב בזווית של 50 מעלות לחוף הים כ-300 מטר מתחת לכפר. בצידו הצפוני, הר הגעש משתפל אל נמל התעופה הבינלאומי מאטאוורי.
ראנו קאו שוכן באתר המורשת העולמית של הפארק הלאומי רפה נוי ועל שמו קרוי אחד משבעת חלקי הפארק. האתר הארכאולוגי העיקרי בראנו קאו הוא הכפר הטקסי ההרוס אורונגו השוכן בנקודה בה מתמזגים הצוקים אל הים וחומת הלוע הפנימית. בכפר זה, המשקיף על שלושה איונים, התנהל הפולחן השנתי של "איש הציפור", שבו התחרו נציגים של החמולות מי יהיה הראשון שיצליח להביא בחזרה מהאיון הגדול ביותר ביצה של שחפית כהה. אהו אחד עם כמה מואי תועד על הצוקים בראנו קאו בשנות השמונים של המאה ה-19, אך הוא נפל לחוף הים בזמן משלחת רוטלג' (אנ') בשנת 1914.
בנוסף לבזלת, מכיל ראנו קאו כמה סלעים געשיים אחרים כולל אובסידיאן (שהיה אחד המקורות העיקריים לסתתים בעבודות האבן האי) ופומיס.
קוטר הלוע הוא כ-1,500 מטרים ובתוכו מיקרו אקלים משלו. תאנים וגפנים משגשגים בראנו קאו בעזרת ההגנה מפני הרוחות הממטירים גשם על מרבית שאר האי. המדרון הפנימי היה האתר של עץ הטורומירו האחרון בטבע עד שנכרת להסקה בשנת 1960.
פעילות גאותרמית עריכה
בשלב כלשהו בתחילת המאה העשרים צילם מושל האי תמונה של קיטור הנפלט מקיר הלוע.[3]
רקע גאולוגי עריכה
אי הפסחא הוא אי געשי הבנוי בעיקר משלושה הרי געש כבויים שהתמזגו: מאונגה טרוואקה, פויקה וראנו קאו. טרוואקה, הפסגה הגבוהה ביותר באי הפסחא (507 מטרים), מהווה את עיקר המסה של האי, בעוד ששני הרי הגעש הנוספים יוצרים את צורתו המשולשת של האי. פויקה, השני בגובהו (370 מטרים), יוצר את הכף המזרחי, וראנו קאו, יוצר את הכף הדרומי. שניהם מתוארכים לפליסטוקן, בעוד שטרוואקה, מתוארך לתקופה שבין הפליוקן לפליסטוקן. על פי תיארוך אשלגן/ארגון, הר פויקה הוא בן שלושה מיליון שנים, הר הגעש טרוואקה הוא בן 300,000 שנים, וראנו קאו – אף שלא תוארך - נוצר בין שניהם.
