רבקה בורשטיין-ארבר
רבקה בּוּרשטיין-אַרבֶּר (1894 – 13 באפריל 1993[1]) הייתה פסנתרנית ומורה לפסנתר ישראלית, מראשוני הפסנתרנים והמורים למוזיקה בארץ.
 | |
| רבקה בורשטיין-ארבר | |
| לידה |
1894 אודסה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
13 באפריל 1993 (בגיל 99 בערך) אחוזת בית, ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין ירקון |
| מוקד פעילות |
ישראל |
  | |
ביוגרפיה עריכה
רבקה בורשטיין נולדה בשנת 1894 באודסה, עיר הנמל שבדרום-מערב רוסיה, למשפחת מוזיקאים יהודים. אמה, ג'ניה (שיינדל) בורשטיין (1869–1967), הייתה מורה לפסנתר; אביה, יעקב בורשטיין, היה נגן בסון, שזכה לעבוד במחיצתם של צ'ייקובסקי ורימסקי-קורסקוב; שתי אחיותיה ואחיה היו מוזיקאים אף הם (אחיה היה צ'לן). (הוריה עלו לארץ ישראל כמה שנים אחריה, בראשית שנות ה-30; אחיה נהרג בלנינגרד.)[2][3][4]
בשנת 1909, כשהייתה בת 14, סיימה בהצטיינות את לימודיה בקונסרבטוריון בעירהּ אודסה, ומיד נסעה ללמוד בלייפציג שבגרמניה עם מלגה מאת אחות הקיסר וילהלם השני,[4] שם למדה בקונסרבטוריון אצל הפסנתרן קארל וֶנדלינג (גר').[5] בעודה תלמידה בת 16.5 זכתה בפרסים והופיעה כסולנית עם תזמורת הגֶוַונְדְהאוס שבניצוחו של ארתור ניקיש.[4] היא סיימה את לימודיה בזכייה בפרס שופן.[5][6] לאחר מכן המשיכה את לימודיה בברלין[5] אצל ארתור שנאבל ואז'ן ד'אלבר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאה בגרמניה, ותוך מאמצים שבה לרוסיה, לבירה פֶּטרוגרד (סנקט פטרבורג), שם המשיכה ללמוד תוך כדי המלחמה והמהפכה בקונסרבטוריון אצל פליקס בלומנפלד (אנ')[5] ואלכסנדר גלאזונוב,[4] וסיימה בזכייה בפרס רובינשטיין[5][6] (זכתה בפסנתר כנף[4]).
לאחר המלחמה וסיום הכשרתה החלה בקריירה מצליחה[5] של פסנתרנית קונצרטים, הופיעה באירופה ברסיטלים, עם תזמורות ובקונצרטים למוזיקה קאמרית וקנתה לעצמה שם אפילו בגרמניה.[7] לציונות נחשפה בקונצרט שערך מרדכי גולינקין בפטרוגרד באפריל 1918 במסגרת "שבוע ארץ ישראל" שארגנה ההסתדרות הציונית שבשיאו שר פיודור שאליאפין את "התקווה" בעברית. לאחר מכן החלה לנגן בקונצרטים של מוזיקה יהודית עם המלחין יוסף אחרון, ולבסוף החליטה לוותר על קונצרטים בווינה וברומניה ולנסוע לארץ ישראל. בשנת 1922 הגיעה לארץ לראשונה כתיירת, והחליטה לעלות ולהשתקע בה. לאחר ששבה לאירופה והשלימה את התחייבויותיה המקצועיות, עלתה לארץ במחצית הראשונה של שנת 1924 והתיישבה בתל אביב הקטנה.
עם הגיעה החלה להופיע ובהמשך ללמד נגינה בפסנתר. בארץ נישאה לאפרים ארבר (1887–1951), יליד אלכסנדרובסק שעלה ארצה ב-1907, בנם של התעשיין דוד דב ארבר ולאה בת אברהם זלמן איכילוב.[8] השניים היו הורים לשתי בנות.
באמצע שנות ה-20 הייתה למורה ראשית לפסנתר בבית הספר למוזיקה 'שולמית'.[6] לאחר שלוש שנים בתל אביב פתחה סטודיו, שבו עבדה 25 שנה, עד שהצטרפה לסגל האקדמיה הישראלית למוזיקה.[4] במשך עשרות השנים שלימדה העמידה תלמידים רבים, בהם מוזיקאים נודעים, פסנתרנים ומורים למוזיקה כמו מרדכי סתר, אליהו רודיאקוב,[9] אילנה ורד (אנ'),[10] הדסה שרמן, ישראלה מרגלית ורות הילמן.[4]
רבקה בורשטיין-ארבר הופיעה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית תחת שרביטיהם של מיכאל טאובה, גאורג זינגר, הוגו ריגנולד (אנ') ווולטר זוסקינד. הופעתה האחרונה עם הפילהרמונית נערכה ב-1953[4] (ובה ביצעה את הקונצ'רטו לפסנתר של גריג[11]). כמו כן, לאורך עשרות שנים הופיעה ברסיטלים, ניגנה רסיטלים ב"קול ישראל" והרבתה לנגן עם תזמורת קול ישראל.[4]
לאחר הופעתה הראשונה בארץ, כתב המלחין יעקב ויינברג כי מה שמעניין בייחוד באישיותה הנגינתית של בורשטיין-ארבר הוא "ביטחונה בכוחותיה בקשר לרגש הקצב, זאת אומרת כוח הרצון ויחד עם זה רגש הקצב, שאלה הם סימנים של אנשים מחוננים בכישרון אמיתי. בכל זאת, המנגנת אינה מבליטה את סגולותיה הטכניות המפותחת ואינה שמה אותן למטרה בפני עצמה, שזה דבר תדיר אצל הפסנתרנים בזמננו. אם חסרה לפעמים לגב' בורשטין התקיפות הדרמטית והאמיצה של הגבר, הנה מחוננת בליריות עמוקה המקננת בלב האישה".[7][12] ב-1933 קבע מבקר המוזיקה מנשה רבינא (רבינוביץ) כי היא מגלה "טכניקה משוכללת, הבנת היצירה ובניינה, ריכוז ושליטה בכלי על כל אפשרויותיו... הייתה אפילו עדינות בנגינה והטון היה ערב ורך. [היא] הוכיחה שוב שהיא שולטת בפסנתר במידה גבוהה מאוד ושיש לה הרשות להיחשב בין טובי הפסנתרנים בארץ".[13] בביקורת בעקבות קונצרט שערכה ב-1945 עם התזמורת הארצישראלית (לימים הפילהרמונית), תיארה המבקרת אוליה זילברמן את נגינתה כבטוחה ווירטואוזית.[14]
בשנת תשמ"ה-1985 הוענק לה תואר יקירת העיר תל אביב-יפו.[15]
רבקה בורשטיין-ארבר האריכה ימים כאמהּ, ונפטרה באפריל 1993, בהיותה כבת 99. נקברה בבית העלמין ירקון.[1]
משפחתה עריכה
בורשטיין-ארבר הייתה אם לשתיים.
בתה מיה אוריון אף היא פסנתרנית ומורה לפסנתר[16] (בעבר הורתה, כאמהּ לפניה, באקדמיה למוזיקה שבאוניברסיטת תל אביב[2]).
נישאה לעו"ד ד"ר גרשון אוריון (וינדיצקי), משפטן, שכיהן כפרקליט הראשי של חיל הים, כנשיא בתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון וכפרקליט פיקוד הדרום ולאחר שחרורו שימש כעורך דין ומרצה למשפטים.[17]
בתה דליה עם-שלם (אמסלם) (1928–2005[18]), שהחלה גם היא את דרכה כפסנתרנית אך זנחה את התחום בצעירותה, נישאה לשמשון עם-שלם, שבמשך שנים כיהן כיו"ר ועדת האִגרוף בהתאחדות לספורט, שימש כמאמנהּ של נבחרת ישראל באִגרוף והיה הרוח החיה של ענף האִגרוף בישראל. השניים ייסדו וניהלו את רשת מועדוני האִגרוף לנוער "כפפות הזהב".[19]
לקריאה נוספת עריכה
- 'Rebecca Burstein-Arber,' in: Gdal Saleski, Famous Musicians of Jewish Origin, New York: Bloch Pub. Co., 1949, p. 705.
קישורים חיצוניים עריכה
- תל-אביב: כבוד למורה ואמנית הפסנתר, דבר, טור 2, 15 באוקטובר 1944 (מופע במלאת 20 שנה לפעולתה החינוכית המוזיקלית בארץ)
- תמר אבידר, בת מאה פורטת יום יום על פסנתר, מעריב, 2 ביולי 1965 (עם הקונצרט לציון יובל הארבעים לעלייתה ולעבודתה כמורה לפסנתר בתל אביב)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 רבקה ארבר באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ 1 2 נפטרה ג'ניה בורשטיין, מעריב, טור 2, 9 ביולי 1967.
- ^ המוסיקאית ג'ניה ש. א. בורשטיין, מעריב, מודעת אבל, 10 ביולי 1967; שיינדיל בורשטין באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 תמר אבידר, בת מאה פורטת יום יום על פסנתר, מעריב, 2 ביולי 1965.
- ^ 1 2 3 4 5 6 'Rebecca Burstein-Arber,' in: Gdal Saleski, Famous Musicians of Jewish Origin, New York: Bloch Pub. Co., 1949, p. 705.
- ^ 1 2 3 תל אביב: קונצרט הפסנתרנית בורשטין, דבר, טור 2, 28 בינואר 1926.
- ^ 1 2 פרופ' יעקב וינברג, בחברה הירושלמית לנגינה: (הקונצרט של הג' בורשטין), דואר היום, 20 במאי 1924.
- ^ דוד תדהר (עורך), "אפרים ארבר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2351.
- ^ מ. גורלי, רשימות מוסיקליות | הפסנתרן אליהו רודיאקוב, דבר, טור 2, 8 בפברואר 1952; דינה אברך, משהו על לוניה, מעריב, טור 1, 17 ביולי 1969.
- ^ אורי קיסרי, הטיוטות שלי | אילנה ורד והפסנתר, מעריב, טור 1, 23 בינואר 1970.
- ^ מעולם האמנות: המנצח ולטר זיסקינד ינצח על קונצרט מיוחד, דבר, 5 בפברואר 1953.
- ^ ביקורת נוספת, כמה ימים לאחר מכן: דבורה רוזוליו, נשפי נגינה, הפועל הצעיר, טור 1, 30 במאי 1924 ("חוץ מהטכניקה הטובה וההבעה הבטוחה אפשר היה להכיר הבנה מיוחדת בדינמיקה של היצירה...").
- ^ מנשה רבינוביץ, על הקונצרט של הפסנתרנית בורשטין-ארבר, דבר, 15 במרץ 1933 (לצד הערכתו כלפי איכות נגינתה, רבינא קבל על בחירת היצירות בקונצרט, שבחלקו הראשון בלטו בו יצירות מוריה).
- ^ אוליה זילברמן, רשימות מוזיקאליות | הסוליסטים בתזמורת הא"י, משמר, טור 2, 22 באוגוסט 1945.
- ^ יקירי תל אביב–יפו, עמ' 24, באתר עיריית תל אביב.
- ^ ב. רון, הערות של מאזין | מיא אוריון-ארבר, דבר, 29 במרץ 1951.
- ^ אסתר וינדיצקי, דבר, 19 בנובמבר 1969; היום הלוויית א. וינדיצקי ז"ל, מעריב, 19 בנובמבר 1969.
- ^ דליה עם שלם באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ מ. גזית, עם שלם עם "כפפות זהב", דבר, 28 בנובמבר 1979; דורון סוסליק, "כפפות הזהב" – התאחדות על-פוליטית וכל-עדתית, דבר, 10 באוקטובר 1971; ברוך דגון, שמשון עם-שלם חוזר לענף האיגרוף עם תקוות רבות, דבר, 6 ביוני 1976; אבי אלפונסו, סימני התאוששות בענף האגרוף, אפוק טיימס ישראל, 20 באוגוסט 2006.