ריצ'רד פרינס
ריצ'רד פרינס (באנגלית: Richard Prince; נולד בשנת 1949 באזור תעלת פנמה שנשלט אז על ידי ארצות הברית) הוא צייר, פסל וצלם אמריקאי שנחשב אחד מהאמנים הפוסט מודרניים החדשניים ביותר ב-30 השנים האחרונות בעולם כולו.[1]
 | |
| פורטרט של ריצ'רד פרינס | |
| לידה |
6 באוגוסט 1949 (בן 74) אזור תעלת פנמה, ארצות הברית  |
|---|---|
| מקום לימודים |
אקדמיית ת'אייר |
| תחום יצירה |
צילום אמנותי |
| זרם באמנות |
אמנות עכשווית |
|
www | |
  | |
עבודותיו בתחום הצילום, מבטאות את ניסיונותיו "להטות את המהלך הצורני של תולדות הצילום באמצעות דחיית מוסכמותיו..."[2] ומשקפות את יחסו לתרבות הצרכנית האמריקאית ואת גישתו הביקורתית כלפי מעשה האמנות, שבמרכזה עולה השאלה מהו למעשה מקור.
בודריאר טען כי התרבות הפוסט מודרנית מתאפיינת בשפע אינסופי של מסמנים תלושים. הפרסומות יוצרות יחסים מדומיינים בין מסמן למסומן, כך שמתחולל תהליך המטשטש את הגבולות בין האמיתי למזויף, בין המציאות לבדיה. פרינס הרחיק לכת אף יותר. "המקורות" לעבודות הצילום שלו, הם צילומי פרסומות שמעצם מהותם הם מסומנים שאין להם אחיזה במציאות. הוא שכפל את השכפול, את הבדיה, את המדומיין, ויצר דגמים מחודשים של הדגמים שצולמו קודם לכן. מריה מוריס המבורג, אוצרת הצילום של המוזיאון מטרופוליטן בניו יורק, התבטאה, כי עבודותיו של פרינס אינן משקפות רק את ההיבט של חיינו, אלא גם את ההיבט הדומיננטי של חיינו.
שכפול צילומים שצולמו בידי אחרים וניכוסם (Appropriation art), התגבש כשפה אמנותית פופולרית בסוף שנות ה-70. בין האמנים הבולטים שעסקו בנושא זה, היו האמניות שרי לוין, סינדי שרמן וברברה קרוגר. בשנת 1975, החל פרינס לצלם צילומים מסחריים שהופיעו במגזינים שונים והציגם כעבודות מקוריות שלו. על כך הוא העיד: "שאלתי את עצמי, מדוע לא לצלם את התמונות הללו מחדש ולמסגרם במסגרת אמיתית כפי שממסגרים צילום אמיתי. אני מתכוון, ממש לגנוב אותם, לשכפל אותם... אמרתי לעצמי, שכח את הדרך בה הם נעשו וצלם אותם מחדש". לדבריו, כאשר הוא מביט מבעד למצלמה על פיסת תמונה המופיעה במגזין, נוצרת אצלו גישה חדשה המעורבת במעשה הצילום. "כשאני מצלם, אני יודע שהתוצאה תהייה "כמעט - almost" זהה למקור. ה"כמעט" הזה, זהו העניין עבורי. אני יודע שזוהי למעשה אותה תמונה, אלא שעטפתי אותה בעדשה של 35 מ"מ".[3]
עבודותיו של פרינס נמכרות בסכומי עתק. עבודתו - "ללא כותרת" (בוקר), שנלקחה מפרסומת לסיגריות מלבורן, אותה צילם במקור סם אבל (Sam Abell), נמכרה במכירה פומבית בשנת 2005 בכריסטיז בלמעלה ממיליון דולר, ועבודתו "אחות מעבר לים" ("Overseas Nurse") שיצר בשנת 2002 נמכרה בסותבי'ס בלונדון במחיר 8,452,000 דולר.
חייו עריכה
ריצ'רד פרינס נולד ב-6 באוגוסט 1949, באזור תעלת פנמה המהווה משנת 1977 חלק מהרפובליקה של פנמה. במהלך ריאיון שערכה עמו אוה פרינץ בשנת 2005, נשאל מה עשו הוריו בפנמה. הוא ענה בשמץ של סרקאזם כי הוריו היו מרגלים וכי בזמן המלחמה הקרה, עבדו עבור ארגון המכונה המשרד לשירותים אסטרטגיים, ששמו שונה מאוחר יותר לשם המוכר סי אי איי. משפחתו התגוררה במקום 5 שנים ולאחר מכן עברה להתגורר בפרוור של בוסטון, שם עברו ימי נעוריו. בתקופת התבגרותו הושפע פרינס מיצירתו האקספרסיוניסטית המופשטת של האמן האמריקאי ג'קסון פולוק, שהצלחתו הייתה אז בשיאה, ובהשראתו החל לבדוק את האפשרות לבסס קריירה אמנותית כדרך חיים. "אני מאוד נמשך לרעיון שמישהו יכול לממש גישה אנטי חברתית ומתבודדת".[4]
בשנת 1967, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, טייל פרינס זמן מה באירופה. עם חזרתו, הוא החל ללמוד במכללת נסון (Nasson) במיין, אותה תיאר כמקום לימוד ללא מסגרת וללא ציונים. בתום לימודיו, עבר להתגורר בשנת 1973 בניו יורק. פרינס הודה כי המשיכה שלו לניו יורק נולדה בעקבות התצלום המפורסם של פרנץ קליין בוהה החוצה מחלון הסטודיו שלו ברחוב 14. הוא התייחס לדיוקן של קליין כאל "אדם הבוחר להיות לבד ולבקר את העולם שבחוץ, ממגדל השן של הסטודיו שלו".[5] בריאיון שנערך עם אוה פרינץ (Eva Prinz) בחודש נובמבר 2010, אמר פרינס כי מאז היותו ילד הוא חלם להתגורר בעיר ניו יורק. "הדירה הראשונה ששכרתי הייתה ברחוב פרינס פינת ברודוויי בסוהו. לא הכרתי אז נפש חיה וימים שלמים הסתובבתי מבלי לדבר מילה. השיחות היחידות שניהלתי היו עם מוזגים בבארים. כיוון שלא היה לי רקע אוניברסיטאי, לא היו לי את הקשרים המתאימים שיובילו אותי להכיר אנשים מעולם האמנות. אך כיוון שמתמיד אהבתי אמנות, לעולם לא עלתה שאלה באשר להיותי אמן..."[6]
בשנות העשרים של חייו הוא חווה את המרד של שנות השישים והשתתף בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם. בשנים אלה עבד במגזין טיים במחלקת גזרי העיתונות, שם החלו הניצנים הראשונים של דרכו האמנותית. בתום ימי עבודתו במקום, הוא החל לצלם אובייקטים שונים מתוך גזרי פרסומות שהושלכו, והשתמש בהם ליצירת עבודותיו. לנושאים שבחר הוא התייחס באופן הבא: "אוקיינוסים ללא גולשים, בוקרים ללא מרלבורו ... אף על פי שאני מודע לצורת הביטוי הקלאסית של התמונות, אני נוטה לבחור דווקא בתמונות שאיני מאמין בהן ומנסה להציגן מחדש באופן שתהיינה בלתי אמינות עוד יותר".[7]
לאחר 25 שנים, בהן התגורר פרינס בניו יורק, הוא עבר ל- Upstate New-York, שם הוא ממשיך ביצירתו עד עצם היום הזה. הוא מכר את ביתו השני ששימש כמיני מוזיאון, למוזיאון גוגנהיים, וזמן קצר לאחר הרכישה, נשרף הבניין כליל בעקבות מכת ברק שפקדה אותו. במהלך השנים יצר פרינס סדרות רבות של עבודות בנושאים שונים, המתייחסות כולן באופן ביקורתי ל"תרבות הדיסנילנד" האמריקאית.[8]
במהלך השנים, הוצגו עבודותיו של פרינס הן בתערוכות קבוצתיות והן בתערוכות יחיד, בגלריות ובמוזיאונים החשובים בעולם.
עבודותיו עריכה
עבודות הצילום של פרינס נוצרו בשני פורמטים עיקריים: הן כדימוי בודד שמוסגר באופן עצמאי והן כסדרה של דימויים שיש בהם מכנה משותף שכונסו ומוסגרו כמקשה אחת. העבודות הללו מופיעות תחת הכותרת חבורות (Gangs).
חדרי אורחים עריכה
העבודה העוסקת בחדרי אורחים, המורכבת מסדרה של ארבעה תצלומים, הייתה הסדרה הראשונה שיצר פרינס בשיטת השכפול והניכוס של המקורות המצולמים. הוא צילם חדרי אורחים מעוצבים שהופיעו במגזין ניו יורק טיים, כחלק ממסע פרסום של יצרנית רהיטים ידועה. המכנה המשותף בכל התצלומים המרכיבים את העבודה, הוא המרכיב החזותי המופיע בהם: אוסף אקלקטי של חפצים בסגנונות שונים ומתקופות שונות, כגון ספות קטיפה, שולחנות קפה מסוגננים, שטיחים מעוצבים וחפצים דקורטיביים המשקפים את סגנון החיים הבורגני. פרינס ניסה להציג באמצעות עבודה זו את שיטת המכירה של מוצרים מסחריים המאופיינת בקודים סטריאוטיפיים המתיישבים היטב עם דעות קדומות, תשוקות ופחדים.[9] "זה לא היה חדר האורחים שלי, וחשוב מכך, זה גם לא חדר האורחים של אף אחד. זו הסיבה שהתחלתי לשכפל תמונות מסחריות. מאחורי תמונות אלה אין יוצר. הן בסה"כ תפאורה מוגזמת, תמונות שאין להן שם העומד מאחוריהן".[10]
בוקרים עריכה
בתחילת שנות ה-80, החל פרינס להציג עבודות מסדרת הבוקרים – דימויים שנלקחו מצילומי פרסומת של סיגריות מרלבורו. הוא סילק מתוך הצילומים המקוריים את הטקסט הנלווה, הגדיל אותם ומסגר אותם כעבודות אמנות לכל דבר. הוא התייחס לפרסומות הללו כאל אשליות הנמכרות לציבור באמצעות מוטיבים ארכיטיפיים, כגון דמות הבוקר השרירי הרוכב לעבר השקיעה. הוא טען כי הצגתן באור זוהר וחיובי, מהווה בחובה מעין הבטחה כי הגברים המעשנים יזכו אף הם בתכונות הגבריות המזוהות עם דמות הבוקר.
לדברי פרינס, הוא החל לצלם את תמונות הבוקרים, כיוון שלא ניתן לראות אותם עוד בשום מקום, "אלא בטיים לייף בלבד. בעת עבודתי, כאשר עיינתי בשבעה או בשמונה מגזינים שונים, מצאתי ברובם מודעות של סיגריות מרלבורו. כאשר גיליתי אחת, אמרתי, זו שלי, תודה רבה...התעניינתי במראה של הפרסומות הללו ורציתי להציג מחדש את הדבר הכי קרוב, הכי אמיתי".[11]
- העבודה בוקר 'ללא כותרת' נמכרה ב-1,248,000 דולר.[12]
חבורות עריכה
ריצ'רד פרינס התייחס לעצמו פעמים רבות כאל אספן יותר מאשר כאל אמן. בסדרה חבורות, אספנותו באה לידי ביטוי ביצירת מבחר עבודות העוסקות בנושאים שונים. גם בסדרה זו, אסף פרינס את מקורותיו מהמגאזינים, אך בפעם הזו, הוא זנח את צילומי הפרסומת והתמקד בנושאים המתייחסים לנישות חברתיות שונות המייצגות חלק בלתי נפרד מתרבות ההמונים: אופנועים, אופנה, גלישה, ידוענים ועוד. אחת מהעבודות הבולטות היא העבודה 'חברות' ( Girlfriends), בה חקר פרינס את דימוי האופנוע בתת-התרבות של הנוער האמריקאי, ששימש כסמל למרד במוסכמות. את המקורות לעבודה זו, שאב פרינס ממגאזינים העוסקים באופנועים, ובאמצעותם יצר סדרה של תצלומים בה מופיעות נשים צעירות חשופות חזה, או בלבוש פרובוקטיבי, כשהן ישובות על אופנועים או גוהרות עליהם במבחר תנוחות.
כל עבודה המשתייכת לסדרה חבורות, היא למעשה גריד המורכב מסדרה של תצלומים בודדים שיש להם מכנה משותף. הם ניצבים זה לצד זה בטורים ובשורות (לפי מספר התצלומים), והרווחים ביניהם יוצרים רקע לבן המדגיש כל תצלום בנפרד. בין העבודות הנמנות עם סדרה זו הן - 'לחיות חופשי או למות' 1986, 'חופי משי' 1984 ו'אחיות'.
בדיחות וקריקטורות עריכה
החל משנת 1984, החל פרינס ליצור עבודות שנושאם הוא בדיחות טקסטואליות וקריקטורות שנשאבו מתוך ספרים, עיתונים וחוברות קומיקס. באותה עת, התגורר בפארק אווניו דרום, בחדר האחורי של גלריה 303. הרעיון לעסוק בנושא זה, עלה כאשר רשם מחדש על פיסת נייר בכתב ידו, בדיחה שהופיעה בניו יורקר. כשראה את מעשה ידיו, עלתה בדעתו המחשבה, כי הוא היה מקנא, לו היה רואה את העבודה הזו תלויה על קיר בגלריה. הבדיחות שמחזר הופיעו בפורמטים שונים. תחילה כבדיחות טקסטואליות בודדות ועם הזמן, כבדיחות טקסטואליות המשתלבות בדימויים שונים. לעיתים, הוא מיקם בעבודתו שתי בדיחות לצד דימויים, שהקשר ביניהם מעורפל. אחת הדוגמאות הממחישות את השילובים הללו, היא עבודתו 'מהפכה טובה 1991' (1991 Good Revolution) המורכבת משני תצלומים (שחור/לבן), בהם נראית דמות אדם מפוסלת במכנסי אגרוף קצרים. הדמות ניצבת ליד כיריים ומלווה בטקסט הבא: "האם אתם יודעים מהי משמעותה של השיבה הביתה בשעות הלילה לאישה המעניקה לכם מעט אהבה, מעט חיבה ומעט רגישות? המשמעות היא, כי אתם נמצאים בבית הלא נכון. זוהי המשמעות".
כאשר נשאל פרינס בראיון שנערך עם ג'ולי בלקוב בשנת 2,000, כיצד הוא מגדיר את הסוגה האמנותית של ציורי הבדיחות, ענה כי העבודות הללו הן אבסטרקטיות, במיוחד באירופה, אם אינך דובר אנגלית".
לעיתים נקט פרינס בתשובותיו לשאלות שנשאל, בגישה צינית וביקורתית: " אמנים יוצקים פסלים מברונזה, יוצרים ציורים כבירים, משוחחים על מחירים, בגדים, מכוניות ומבזבזים כסף רב. אני כתבתי בדיחות על פיסות נייר קטנות ומכרתי כל אחת מהן ב-10 דולר. סוחר אחד קנה שתיים וביקש 10% הנחה. בעקבות זאת החלטתי שכל 6 חודשים אכפיל את המחירים. כל זה היה אפשרי, כיוון שאף לא אחד הביט על עבודותיי. זה לעיתים מצב הוגן, בו אתה יכול להתקדם הלאה עם דברים רבים".
פיליפ ורגנה (Philippe Vergne), מנהל מרכז אמנות במיניאפוליס, התייחס לסדרת הבדיחות באמרו כי פרינס אינו מתבדח אודות הדברים שאינם חשובים לו.[13]
ידוענים עריכה
סדרה זו עוסקת בתופעת המציצנות של ההמונים אחר חייהם האישיים של ידוענים (בעיקר שחקניות קולנוע מפורסמות), שניזונה מתעשיית הפפראצי. בדומה לאנדי וורהול שיצר את הסדרה 'מרילין מונרו', יצר פרינס סדרה של תצלומי תקריב שנלקחו מספרים, מתמונות מסחריות ומגלויות. לעיתים שילב פרינס בעבודה את חתימת ידה המקורית של הידוענית ולעיתים זייף את חתימתה כדרך ביטוי נוספת לדון בנושא ה'אותנטיות' שהעסיק אותו החל מראשית דרכו האמנותית.
המחאות עריכה
סדרת העבודות העוסקות בהמחאות נוצרה בעקבות סדרת הידוענים. בריאיון עם אוה פרינץ, אמר פרינס כי במהלך חיפושיו באינטרנט אחר תצלומי ידוענים המלווים בחתימותיהם, הוא נקלע לאתרי אספנות העוסקים בפריטים של אנשים מפורסמים, ביניהם המחאות מבוטלות. "חשבתי על המידע הרב הטמון בהמחאות האישיות...ועל הדרך בה הן תוצגנה לצד דיוקנותיהם של בעלי ההמחאות". הוא הוסיף ואמר כי אין לו עניין למשל בהמחאה מבוטלת של ריצ'רד ניקסון וכי הוא מעדיף את אלה של לי הרווי אוסוולד או של רוד סרלינג יוצר (אזור הדמדומים).
עם הזמן, הרחיב פרינס את הסדרה והוסיף עבודות המציגות המחאות מבוטלות ששייכות לו. "היה לי רעיון להציב 20 המחאות על קנווס וליצור ציורי המחאות. אהבתי את הרעיון שההזמנה לתערוכה עשויה להצביע על כך שאני עוסק בגאומטריה".
מכסי מנוע עריכה
"הסדרה מכסי מנוע, מתמקדת ברומן שניהלו בני הנוער האמריקאי עם המכוניות ה"שריריות" של שנות ה-60. בעבודות אלה משתף פרינס את הצופים בחלומות המגלמים בתוכם את התשוקה לבריחה, למהירות ולגמיאת מרחקים בדרכים הפתוחות".[14]
לצורך יצירת הסדרה, הזמין פרינס מכסי מנוע קלאסיים מפלדה, שהיוו מודל ליצירת דגמים מפיברגלס, בהם השתמש כמצע תלת־ממדי לעבודותיו. טכניקת ה'רדי-מייד' שנקט פרינס בסדרה זו תואמת היטב לסגנון הניכוס הייחודי שלו. צביעת מכסי המנוע בשכבות של צבעים מונוכרומטיים ושילובם כעבודות תלויות וכפסלים, הפכו בידיו של פרינס מרשימה קטלוגית של מלאי ליצירות אמנות.
ציורי אחיות עריכה
ציורי אחיות הן סדרה של עבודות בסגנון רטרו שאת המקור להשראתן שאב פרינס מהדימויים שהופיעו על כריכות ספרים משנות החמישים והשישים, המשתייכים לסוגה של ספרות זולה. פרינס סרק את כריכות הספרים למחשב והדפיסן על קנווס בטכניקת הזרקת דיו. לאחר מכן העניק לדמויות את המגע האישי שלו באמצעות שכבות של צבעי אקריליק על הקנווס. הוא הקפיד לשמר את שמות הספרים בעבודותיו: "האחות הגולשת", "האחות השובבה", "האחות המיליונרית", "האחות הרווקה" "אחות מסוכנת בעבודה", "אחות מתחילה" ועוד, אם כי בחלק מן העבודות, החליף את כותרות הספרים הנלוות לדמויות מסוימות, בדמויות אחרות. בכל העבודות מופיעות האחיות עם שביס אחיות על ראשן ועם מסכות מנתחים החוסמות את פיהן. העבודות הללו הוצגו לראשונה בשנת 2003 בגלריה גלדסטון, והמחירים שנדרשו עבורן נע בין 50,000 $ ל-60,000 $.
מחוץ לניו יורק עריכה
בשנת 1996, עזב פרינס את ניו יורק ועבר עם אשתו השנייה האמנית Noel Grunwaldt ושני ילדיהם להתגורר בבית חד-קומתי במורדות הרי Catskills. את הסיבה למעבר תיאר באופן ציורי: "לאחר 25 שנים, עייפתי מניו יורק ומסגנון החיים שלה. מצאתי אותה משעממת וחוזרת על עצמה...החיים בניו יורק הם תמיד בתוך – בתוך בניינים, בתוך הרכבת התחתית. הייתי חייב להתנסות בדברים חדשים, לכן פניתי לקיצוניות הנגדית. יש לנו בית חווה קטן בסופה של דרך מאובקת ללא מוצא. כאן בחוץ, אין תנועת תחבורה. כאן אני לא צריך לרדת מספר מדרגות כדי לפגוש המונים על המדרכות".
המעבר החד מהעיר ההומה לחיק הטבע גרם לשינוי בטכניקת העבודה של פרינס. לאחר שנים רבות בהן שכפל דימויים הקשורים לתרבות הפופולרית, החל לצלם בעצמו דימויים בנליים מתוך סביבתו החדשה כדי להביע באמצעותם את יחסו לאמריקה השבעה. הוא אמר לאוה פרינץ בריאיון שנערך עמו בשנת 2005, כי הוא משתמש באלמנטים רפטטיביים, כגון בריכות שחיה, חישוקי כדורסל, וילות, ועציצים העשויים מצמיגי מכוניות. הוא פשוט מצלם אותם. וכדי שלא יהיו אי הבנות באשר יכולותיו כצלם, הוסיף ואמר כי "אני לא בטוח אם אני יכול להתייחס אל עצמי כצלם. אני לא צלם אמיתי. אני שוגה לעיתים קרובות. אני משתמש בצילומי חוץ בסרטי צילום המיועדים לצילומי פנים ולהפך. אני לא מבזבז את זמני בחדר חושך. אני בעצם משחק עם המצלמה".
עבודות מאוחרות עריכה
משנת 2007, החל פרינס ליצור סדרות של עבודות פיגורטיביות ולנקוט בגישה חדשה באשר לניכוס המקורות של עבודותיו. וילם דה קונינג, היה אחד מהאמנים שהיוו מקור השראה לסדרת העבודות שיצר בעקבות עיון בקטלוג בהן הופיעו עבודותיו. "הגיע הזמן ליצור הומאז' לצייר שאני מאוד אוהב", כך אמר. [15] הוא יצר סדרה של עבודות קולאז' המורכבות מגזרי צילומים מעבודותיו של דה קונינג, בהם מופיעים אלמנטים שונים: דמויות של נשים וגברים, אברי מין, ירכיים וחלקי פנים. כדי להאיר את סגנונו האישי ולהבחין בין הקו של דה קונינג ושלו, הוסיף לעבודות רישומים בעפרונות שמן וגרפיט.
"אמנים טובים שואלים {borrow), אמנים מעולים גונבים". זוהי ציטטה המיוחסת לפבלו פיקאסו. ציטטה זו מאירה גם את דרכו האמנותית של פרינס. לאחר שיצר את סדרת העבודות ה"שאולות" של דה קונינג, יצר פרינס סדרה חדשה של עבודות קולאז' המורכבת מגזרי רפרודוקציות של פבלו פיקאסו. פרינס שינה את התנוחות של הדמויות המקוריות והצבעים המקוריים והוסיף להם אלמנטים שונים. המגע האישי שלו, יצר תרגום המתבסס על ציטטות מעבודות פיקאסו. סדרה זו מהווה תרגום לאנרגיה המינית המופיעה בעבודות שונות של פיקאסו בשפתו הייחודית של פרינס.[16] אוסף העבודות שנוצרו במשך שנתיים, הוצגו במוזיאון פיקאסו במלגה.
עימות עם החוק עריכה
במהלך הקריירה, נאלץ פרינס להתעמת מספר פעמים עם רשויות החוק. בשנת 2008, הגיש הצלם פטריק קריו (Patrick Cariou) תביעה משפטית בבית המשפט המחוזי נגד פרינס, גלריית גגוזיאן {Gagosian Gallery), לורנס גגוזיאן (Lawrence Gagosian ובית ההוצאה לאור ריזולי (Rizzoli International Publications), בגין הפרת זכויות יוצרים. פרינס הציג בגלריית גגוזיאן 35 תצלומים ששוכפלו מעבודותיו של קריו, שבחלקם לא התבצעו כמעט שינויים. כמו כן הציג פרינס 28 ציורים שהכילו דימויים מתוך סדרת צילומים שצילם קריו בג'מאיקה שהופיעו בספר 'Cariou’s Yes Rasta book', שעסק בתיעוד תנועת הראסטאפרי. ב-18 במרץ 2001, פסקה השופטת המחוזית Deborah A. Batts, כי השימוש בעבודותיו של קריו אינו עומד תחת הקריטריונים של שימוש הוגן (fair use), שהיה הטיעון העיקרי בכתב ההגנה של הנתבעים.
בשנת 2009, עבודתו של פרינס "אמריקה הרוחנית" (Spiritual America), הייתה אמורה לקחת חלק בתערוכה שהוצגה בגלריה טייט בלונדון, שנקראה POP-Life - העולם החומרי', בה השתתפו אמנים הנחשבים לממשיכי המורשת של אנדי וורהול. עבודה זו, היא תצלום ממוסגר במסגרת מוזהבת, בה נראית ברוק שילדס בת ה-10, עומדת ערומה בתוך אמבטיה.[17] יום לפני פתיחת התערוכה, ביקרו קציני משטרה מהסקוטלנד יארד בגלריה, והזהירו את הנהלת הגלריה, לבל יציגו את התצלום בתערוכה, כיוון שהצגת ברוק שילדס כקטינה ערומה המאופרת בכבדות, עלולה להתפרש אצל הצופים, כמיניות פרובוקטיבית. אזהרה זו לוותה באיום להגשת תביעה בגין הצגת תועבה, והעבודה הוחלפה בעבודה אחרת שיצר פרינס הנקראת "אמריקה הרוחנית 1983", בה נראית ברוק שילדס הבוגרת, לבושה בביקיני.[18] עבודה זו הוצגה בהסכמתה, והתערוכה נפתחה במועדה, אך הקטלוג שהופק לקראת התערוכה, בה הוצגה העבודה האסורה, נגנז.[19] עבודה זו של פרינס זכתה להכרה במדינות רבות והוצגה בתערוכות שהתקיימו בבריסל, בפריז ובניו יורק. בשנת 2007, הוצגה העבודה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק בתערוכה רטרוספקטיבית, שכותרתה הייתה - 'עבודותיו של פרינס 2007 '.
מאמרותיו של פרינס עריכה
ג'ף ראיין שאל את פרינס אם עבודותיו הם סוג של "רדי מייד", או חלום של מישהו אחר, שהמפרסמים משתמשים בו כסוג של מניפולציה, כדי לרכוש את תשומת לבו של המתבונן. פרינס חמק באלגנטיות מהשאלה וענה כי "איני בטוח שאני רוצה לקחת חלק בחלומות של אחרים", אבל, הוסיף ואמר במחשבה שנייה, "שאולי בעצם אני מאפשר להיכנס לחלום שלי בשעה שאני נכנס לחלומותיהם של אחרים".
באותו ריאיון, נשאל פרינס מה הן מחשבותיו אודות 2 מעבודות הצילום ללא כותרת, שבאחת מהן נראות 3 נשים המביטות לאותו כיוון, ובשנייה נראות שלוש ידיים ענודות בשעונים. על כך ענה, "אני רוצה ליצור את הרושם כאילו העבודות הללו נעשו על ידי מישהו אחר, התמונות הללו צולמו טרם עידן הפוטושופ הדיגיטלי. הן נראות בפוקוס וללא פוקוס בעת ובעונה אחת... הן נראות כאילו הן סוג של זיוף יפני.....".
ריצ'רד פרינס התייחס לסדרה של תמונות, שהיא למעשה אוסף של תמונות שונות ממגזינים, שצולמו וכונסו יחדיו לכדי צילום אחד גדול. " אין זה משנה לדידי מהי איכותה של כל תמונה, האם היא בפוקוס או לא, האם היא צבעונית או בשחור לבן. מה שמשנה עבורי, הוא שאני עושה את מה שכבר נעשה". הוא הוסיף ואמר "כי האובייקטים המצולמים, חיים יותר בתמונה מאשר מחוץ לתמונה, כיוון שהם ימשיכו לחיות בה, גם לאחר שייפרדו מהחיים. זהו הדבר האמיתי".
"אני מתייחס לצילום תמונה שמישהו אחר צילם, כאל אקט מיני, בשעה שאני עומד מאחורי המצלמה ונועץ בה מבט ממושך. אני אהייה תמיד בר-מזל, שכן התמונה תמתין לי, ולעולם לא אזדקק לטיימינג הנכון או לתאורה הנכונה כדי לצלמה מחדש".
בריאיון שנערך עם סטיב לאפנייר בשנת 2003 למגזין ארטפורום, הודה פרינס כי "יש לי יכולות טכניות מוגבלות בהתייחס למצלמה. למעשה אין לי כישורים. אני משחק עם המצלמה. אני משתמש בחומרי מעבדה זולים כדי להגדיל את הצילומים...מעולם לא נכנסתי לחדר חושך".
ביבליוגרפיה עריכה
- O'Brien, Glenn et al. Richard Prince. Solomon R. Guggenheim Museum. New York. October 1, 2007 ISBN 978-0-89207-363-4
- Richard Prince Nurse Paintings. Distributed by Art Publishers. ISBN 0-9703422-1-7
- Newman, Michael (2007). Richard Prince: Untitled (couple). The MIT Press. ISBN 978-1-84638-003-7.
- Women. Hatje Cantz Verlag, 2004. ISBN 3-7757-1451-0. Book of photos.
- American English. Verlag der Buchhandlung Walther Konig, 2003. ISBN 3-88375-717-9. Photos of American and English first editions.
- 4 × 4. Korinsha Press & Co., 1997. Reprinted by Powerhouse Books, 1999. ISBN 1-57687-034-0. Book of photos, also includes interview of Prince with Larry Clark.
- Adult Comedy Action Drama. Scalo, 1995. ISBN 1-881616-36-3. Book of photos.
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של ריצ'רד פרינס
ריצ'רד פרינס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- מספריו ועבודותיו של פרינס באתר richardprincebooks.com
- רוברטה סמית, מאמר העוסק בעבודותיו של פרינס בעקבות תערוכה שהוצגה במוזיאון וויטני, 8 במאי 1992
הערות שוליים עריכה
- ^ מתוך Richard-Prince-Nancy-Spector, Solomon R. Guggenheim Foundation באתר fishpond
- ^ מוזיאון תל אביב לאמנות, 1994 (אוצרת, קטלוג), באתר של רונה סלע
- ^ מתוך ראיון שנערך עם Jeff Rian בספר Press Play - Contemporary artists in conversation, עמ' 503, 504
- ^ Richard Prince, June 1, 2000, Fairchild Publications
- ^ Nancy Spector, Richard Prince
- ^ מתוך ריאיון שנערך עם אוה פרינץ, נובמבר 2010, באתר farticulate.wordpress.com
- ^ Heiferman, Marvin "Richard Prince", "BOMB Magazine" Summer, 1988
- ^ ביטוי שאול מאוצר המילים של בודריאר בו נקט בהתייחסותו לתרבות האמריקאית
- ^ ראו סקירה על הסדרה באתר rfc.museum
- ^ מתוך סקירה מקיפה על עבודותיו באתר guggenheim.org
- ^ מתוך סקירה על סדרת הבוקרים באתר של מוזיאון גוגנהיים
- ^ ראו אזכור באתר Artnet
- ^ מתוך סקירה על עבודות פרינס באתר splicetoday.com
- ^ סקירה על הסדרה באתר מוזיאון גוגנהיים
- ^ ראו סקירה על סדרת העבודות פרינס - דה קונינג באתר trouvaillesdujour.blogspot
- ^ סקירה על סדרת העבודות בהשראת פיקאסו באתר frieze.com
- ^ ראו את העבודה "אמריקה הרוחנית"באתר artwork
- ^
Urmee Khan,Urmeekhan, Picture of Brooke Shields in bikini replaces naked Tate Modern shot, The Telegraph, 14 October 2009
- ^ מתוך עיתון הגרדיאן
