רעף

לוח עמיד לחום ומים לריצוף גגות


שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות

פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
גג רעפים

רעף הוא לוח המיוצר מחומרים עמידים נגד חדירת מים וחום, כגון חרס, אבן, לווחה, חרסינה, עץ וזכוכית, ומשמש לקירוי גגות.

עקרונות הבנייה ברעפים בימינו דומים לגגות הרעפים שבנו היוונים והרומאים במאה השישית לפני הספירה. ברוב מדינות העולם המפותח מקורים מרבית בתי המגורים ברעפי חרס או בטון. הרעף הוא האלמנט החיצוני ביותר במערכת הגג, ועל כן נמצא חשוף לפגעי הטבע: חום וקור, קרינה, קרח, פיח. מידותיו הקטנות ואופן חיבורו לגג מאפשרים לו לספוג הפרשי חום וקור קיצוניים ללא עיוותים ופגעים במבנה הגג. עיצובו של הרעף נשאר כמעט ללא שינוי מאז החל ייצורו המודרני התעשייתי, אשר איפשר נעילה מדויקת בין מרכיביו.

רעפים המונחים על קורות עץ ואגדים מתועדים כבר לפני 4,000 שנה ועדיין משמשים ונחשבים ברחבי העולם כשיטת הקירוי המועדפת בבניית בתי מגורים. השיטה התפתחה בשני מוקדים במקביל: בסין וביוון העתיקה. במזרח הקרוב ובאגן הים התיכון נפוץ הגג הרומי/יווני הבנוי משני חלקים: הטיגולה (התחתון) והאימבריקס (העליון). השיטה נמצאת עד היום בשימוש נרחב ללא כל שינוי בארצות הלטיניות (יוון, צרפת, פורטוגל ואיטליה). גגות רעפים כאלו נבנו בהרחבה בארץ ישראל עד המאה השביעית והכיבוש הערבי. גג הרעפים הלטיני הוא בעל שיפוע מתון בניגוד לגג הצפון אירופאי שהתפתח ממסורת של קירוי בלוחות עץ. רעפי חרס לא עברו צפונה מהאלפים עד למאה ה-8 לספירה. הם נקלטו בצפון אירופה בתחילת המאה ה-11 בצורת לוחות שטוחים בעלי חפיפה כפולה ומשולשת, בשונה מהגג הלטיני עם החפיפה הבודדת. השם לרעף המסורתי בשפות הצפון אירופאיות הוא אריח Tile ,Zigel. גג האריחים הצפון אירופאי המסורתי שונה מהלטיני

  1. מבנה קורות עץ מסיבי הנושא משקל כפול ומשולש.
  2. אריחים שטוחים וצפופים עם חפיפה כפולה אשר אינם דורשים כל שכבת איטום תחתונה.
  3. שיפוע חזק מעל 45% למניעת חדירת מים קפילרית. ללא כל קשר לשלג.

ב-1920 הופיעו לראשונה רעפי בטון ננעלים מתועשים באנגליה. רעפי הבטון מיוצרים בתהליך שונה מרעפי החרס ונפוצים מאוד ברחבי העולם.

בשוק העולמי המתועש מקורים מדי שנה כ-1.5 מיליארד מ"ר של גגות רעפים, כ-50% רעפי חרס וכ-50% רעפי בטון.

רעפי מרסיי עריכה

באמצע המאה ה-19 הופיעו רעפי חרס מתועשים מדויקים וננעלים, אשר יוצרו בבלגיה ובצרפת. רעפים אלו אשר הגיעו גם לארץ ישראל וכונו כאן רעפי "מרסיי" החליפו בכל רחבי העולם את שיטות הקירוי המסורתיות. עם הזמן נבנו בארץ ישראל מספר מפעלים לייצור מקומי של רעפי מרסיי, בעיקר על ידי הקהיליה הטמפלרית בירושלים.

הרעף המוכר בשמו כ"רעף מרסיי" הומצא לפני כ-200 שנים בצרפת. מדובר בשכלול של הרעף הותיק והפיכתו למוצר מודרני על ידי הוספת שוליים משתלבים. אבל לא רק שכלול המוצר הביא לפופולריות שלו; גם תהליכי תיעוש ומיכון ופיתוח מואץ של נתיבי תחבורה לעיר מרסיי, יחד עם גילוי מרבצי חרסית גדולים - הביאו לכך שהרעף החדש שיוצר במרסיי, יזכה לביקוש גבוה. בעיר פעלו מספר מפעלים לייצור רעפים, וכל מפעל הטביע על תוצרתו את סימן הזיהוי שלו. המפעלים שיווקו את תוצרתם ברחבי העולם והמושג "רעפי מרסיי" הפכה למותג בעל שם עולמי.

לארץ ישראל החלו הרעפים האלו להגיע בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19. הביקוש לרעפים אלו זינק בעקבות שני חורפים סוערים במיוחד בשנות ה-70 של אותה מאה. רישומיהם של פגעי מזג האוויר הקשים הביאו את המתיישבים הטמפלרים לאמץ את שיטת בניית הגגות שהכירו מאירופה, והם החלו לבנות על בתיהם גגות משופעים עם רעפים. בעיקר בלטו אותם גגות על מבנים ציבוריים, בהם מבני דת וחינוך. גם בכפרי הצ'רקסים שהגיעו באותה תקופה לארץ ישראל, בנו התושבים את גגות בתיהם כפי שבנו במולדתם שבקווקז. עד היום אפשר לראות גגות עם רעפי מרסיי בכפר כמא ובריחניה, שני הישובים הצ'רקסים בישראל.

מחירם הגבוה של רעפי מרסיי הביא יזמים מקומיים להתחיל לייצר רעפים גם בארץ ישראל. במתחם "בית היתומים הסורי", שהקים המיסיונר לודוויג שנלר, הוקם מפעל רעפים שהיווה תחרות לייבוא היקר. בפרסומת משנת 1914 מתגאה "בית החרושת לרעפים של של בית היתומים הסורי שנעללער" כי התוצרת שלהם זולה יותר וכי הרעפים שלהם "מצטינים בחזקם ובטיבם על אלו הבאים ממרסיליה". בפרסומת נטען שרבע מיליון רעפים מתוצרתם נמכרו כבר "והקונים שבעים רצון על הצד הטוב ביותר".

גלריית תמונות עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא רעף בוויקישיתוף