רפואה
 |
לערכים, תחומים ומושגים ראו פורטל הרפואה. |
רפואה היא מדע העוסק בחקר אבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף אוזן וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'.
קל להתרשם בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, וגם משיפור הסניטציה והתזונה. לעתים קצרה ידה של הרפואה ובמחלות מסוימות היא יכולה להציע אך טיפול סימפטומטי ומסייע למחלה.
היסטוריה
הרפואה בימי קדם
ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרה-היסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון הועבר מדור לדור, הורחב ושוכלל. מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו.
בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. גם בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר ולדת. השימוש בתפילות, קמעות ולחשים כהגנה מפני מחלות, רווח במדינות לא מפותחות וקיים גם במדינות מפותחות.
טקסטים מראשית הציוויליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות.
במצרים העתיקה התבססה הרפואה על שילוב של אמונות מאגיות, תרופות וטיפולים. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמחותפ (כ-2650 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". הטקסט שנחשב לטקסט הרפואי הקדום ביותר, פפירוס אדווין סמית' המיוחס לאמחותפ, עוסק בניתוחי חירום ומפרט לגבי פגיעות ראש, צוואר וגוף. הוא כולל ארבעים ושמונה סוגי פגיעות והטיפול המתאים להן. חלק מההליכים המתוארים נחשבים הליכים רפואיים סבירים לתקופתם. פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס) מתאר מתכונים לשש מאות שבעים ושבע תרופות, וכן תיאורים אנטומיים ופזיולוגיים.
בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם כוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה.
במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן".
בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף.
ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'נר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.
תחילת הרפואה המדעית
מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל.
כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19.
אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר).
בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה, בו הועמק חקר האנטומיה והפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים.
הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני קלאודיוס גלנוס (200-129), גדול חכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אוויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.
הרפואה בימי הביניים
|
ערך מורחב – רפואת ימי הביניים |
עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית הייתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (שלא ככתבי קלאודיוס גלנוס).
התקדמות הרפואה הייתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק בן שלמה הישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרמב"ם היה כנראה מראשוני המבקרים השיטתיים של גאלינוס (לפחות מחצית המאה לפני רוג'ר בייקון). בסוף פרקי משה ברפואה הוא מעודד את הקורא-המתלמד לבקר את דבריו על סמך ההגיון והנסיון האישי. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות.
עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהייתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס.
הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, הייתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.
הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)
עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. לאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעותינו אודות גוף האדם. פרצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות כדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. מיכאל סרווטוס, ספרדי שהתגורר בצרפת גילה במאה ה-16 את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור דם ריאתי).
במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:
- ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
- בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ על ידי לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
- מרצ'לו מלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
- בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
- ב-1713 פרסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
- סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
- אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
- בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
- ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר.
התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אצל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'נר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.
הרפואה במאה ה-19
בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם.
להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בתפקידם המחליא של החידקים.
ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והוריד את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטרייה. עד מהרה גם זוהו חרקים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה).
בעקבות תגליות אלו, החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. אלברט מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות.
בתחומי רפואה אחרים הועמקו בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב-1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה.
בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב-1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הרדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד . התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה שפותחו ושוכללו במאה ה-20.
הרפואה במאה ה-20
ההתמחות המקצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל; הדבר נובע מריבוי הרופאים וכן מהצטברות במשך השנים של כמות רבה של ידע בכל אחד מתחומי הרפואה, דבר המאפשר התמקדות טובה יותר. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות וטכנאים.
לאור ההתפתחות המהירה של מדעי הרפואה חשוב מאוד עדכון מתמיד של הועסקים בתחום בהתפתחויות האחרונות. בהקשר לכך חלק מהשתלמויות מאורגנות על ידי גופים מסחריים כגון יצרני התרופות. בארצות הברית שמים דגש מיוחד על השתלמויות במסגרת שלא תלויה בגופים מסחריים - פירוט אקדמי.
קשר רופא - מטופל
|
|
ערך מורחב – יחסי רופא-מטופל |
עד המאה ה-20 הקשר היחיד האפשרי בין חולה לרופא היה מפגש פיזי או מפגש הרופא עם בן משפחה שתיאר את הבעיה הרפואית (ולעתים נדירות מכתב בדואר אליו צורפו תוצאות בדיקות לשם חוות דעת נוספת). עם התפתחות התקשורת נוצרו אמצעי קשר נוספים ובהם טלפון ומכשיר קשר שאיפשרו קשר מילולי בין רופא לבין מטופל ואפשרו התייעצות עם רופא מומחה מרוחק.
התפתחות נוספת הביאה את הדואר האלקטרוני והטלפון הסלולרי שיצרו נתיבי קשר נוספים בין מטופל לרופא. קבוצות הדיון באינטרנט שהתפתחו לפורומים יצרו קהילת אנשים בעלי ידע בתחום שיכלו לייעץ, בין אם היו רופאים בעצמם או שהיו אנשים שרכשו ידע בתחום. רשת האינטרנט יצרה מקורות ידע ומידע שנפתחו בפני החולים ובני משפחותיהם ואפשרה העמקת הידע הן של הרופאים והן של המטופלים. אחד מהתחומים שנפתחו בפני המטופל הוא איסוף מידע מקדים על הרופא אותו הוא עומד לפגוש, הן מידע ביוגרפי והן חוות דעתם של מטופלים קודמים.
העיסוק ברפואה בישראל
עיסוק ברפואה בישראל מוגדר בפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976 כ"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפויים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא; לרבות ריפוי באקופונקטורה". רשאים לעסוק ברפואה רופאים מורשים בלבד. יוצאים מהכלל הם רוקחים מורשים, מיילדים מורשים ורופאי שיניים מורשים לפי הפקודות החלות עליהם או מטפלים ומייעצים באקראי וללא שכר או גמול וכן העובדים תחת פיקוחו הישיר של רופא מורשה.
פקודת הרופאים עומדת מול המציאות הנוכחית בישראל, מציאות של מטפלים שאינם רופאים מורשים ללא פיקוח על רמת הכשרתם, בטיחות ואיכות טיפוליהם ושל מטפלים שאינם רופאים מורשים שרמת הכשרתם ואיכות טיפוליהם מבוקרת אולם אין הם רשאים לעסוק ברפואה. הכנסת מנסה להסדיר את המצב בעזרת חקיקה מתאימה. מטפלים מתחומים שונים שאינם רופאים מורשים, המועסקים על ידי קופות חולים ומוסדות אחרים, פועלים תחת פיקוחם של רופאים.
בישראל פועלים ארבעה בתי ספר לרפואה: באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובטכניון. בית ספר חמישי עתיד לקום בצפת בחסות אוניברסיטת בר-אילן. מספר המקומות המוגבל בבתי הספר הקיימים וביקוש גדול למקומות אלו גרר שתי תופעות הקשורות זו בזו. מצד אחד, תנאי הקבלה לבתי הספר הללו קשים מאוד, ובמשך שנים רבות רף הקבלה ללימודי רפואה הוא הגבוה מבין כל תחומי הלימוד. מצד שני, ישראלים רבים נאלצים לצאת ללמוד רפואה מחוץ לישראל, בין היתר בהונגריה, באיטליה ובמקומות אחרים. חלק ניכר מהרופאים בישראל הם בוגרי מוסדות זרים.
בסוף 2008 היו בישראל 33,051 רופאים רשומים, שהם 448 לכל 100,000 נפש. בישראל מסיימים את לימודי הרפואה כ-600 רופאים חדשים מדי שנה (ב-2008, לעומת כ-900 ב-2000).
הרופאים המתמחים בישראל מתלוננים על תנאי עבודה ושכר ירודים, ובשנת 2011 נקטו צעדי מחאה חריפים, תוך עימות לא רק עם המעסיקים, אלא גם עם ההסתדרות הרפואית בישראל.
בעקבות ריבוי מעשי אלימות נגד אנשי רפואה, ביולי 2011 נחקק חוק חדש שקובע, שמי שיפעיל אלימות פיזית או מילולית כלפי מטפלים ורופאים או יגרום נזק לרכוש בית החולים, יקבל אזהרה ממנהל המוסד הרפואי או ממי שהוסמך על ידו. אם אותו אדם יחזור וינקוט בכל סוג של אלימות בשנה שלאחר האזהרה, תישלל ממנו זכות הכניסה למוסד רפואי למשך תקופה של שלושה חודשים אם נקט באלימות מילולית או השחית רכוש ועד שישה חודשים אם נקט באלימות פיזית, למעט לצורך קבלת טיפול רפואי.
מדעים הקשורים לרפואה
- אנטומיה - חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים
- פרמקולוגיה (רוקחות) - חקר התרופות והשפעתם
- פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות
- היסטולוגיה - חקר הרקמות
- פיזיולוגיה - חקר תהליכים בגוף
- אימונולוגיה - חקר תורת החיסון
- ביולוגיה
- פיזיקה
- כימיה
- ביוכימיה
- אלקטרוניקה רפואית
תחומי רפואה קלינית
- אנדוקרינולוגיה - עוסקת במערכות ההורמנליות של הגוף
- רפואה פנימית – עוסקת באבחנה וטיפול במחלות במבוגרים. לדוגמה: מחלות לב, ריאות ומערכת העיכול.
- רפואת משפחה – רופאים המתמחים בטיפול בבעיות ראשוניות בקהילה, ברפואה מונעת ובהתייחסות כוללנית לאדם בסביבתו.
- רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים.
- כירורגיה - ענף ברפואה המתמקד בטיפול על ידי ניתוחים.
- רפואת שיניים – ענף כירורגי המתמקד בשיניים ובחניכיים, בחלל הפה, בלסתות ובפנים. לרפואת השיניים עצמה מספר התמחויות: רפואת הפה, אנדודונטיה, אורתודונטיה, פריודונטיה ועוד.
- דרמטולוגיה – רפואת עור.
- רפואת חרום – רפואת התערבות מיידית בעיקר עקב פציעה.
- אונקולוגיה - ענף העוסק בחקר מחלת הסרטן.
- פסיכיאטריה - רפואת הנפש.
- אופטומולוגיה - רפואת עיניים.
- גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול.
- פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד רק בפי הטבעת.
- גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים.
- רפואה גרעינית - ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות.
- רדיולוגיה - ענף העוסק במכשירי דימות, קרינה וכדומה
- רפואה טרופית - ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים.
- רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות.
- רפואת כאב - ענף ברפואה שעוסק בשיכוך כאבים , ריפוי דלקות הגורמות לכאב, ומניעת כאב בעת ניתוח (רפואת הרדמה)
- אורתופדיה - ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים.
- רפואה תעסוקתית וסביבתית - .
- רפואה משפטית - התמחות ברפואה שמטרתה ליישם את העקרונות והידע של מדעי הרפואה על מנת לעזור בפתרון בעיות משפטיות.ראה - המכון לרפואה משפטית.
- רפואת ספורט - ענף ברפואה העוסק במחלות הקשורות לספורט.
- ראומטולוגיה - ענף ברפואה-פנימית העוסק באבחון וטיפול מחלות מפרקים ומחלות אוטואימוניות רב-מערכתיות.
- נפרולוגיה - רפואת הכליות.
- נוירולוגיה - רפואת מערכת העצבים המרכזית.
- המטולוגיה - ענף ברפואה העוסק בדם, רקמות יוצרות דם והמחלות וההפרעות הקשורות להם.
- קרדיולוגיה - ענף ברפואה העוסק במחלות לב וכלי דם.
תחומים המסייעים לרפואה הקלינית
- פיזיותרפיה – ענף פארא-רפואי המתמקד בריפוי מחלות, בעיקר באמצעות עיסויים ותרגילים גופניים.
- ריפוי בעיסוק - טיפול המבוסס על עיסוק פיזי\יצירתי במטרה לשקם אנשים הסובלים ממחלה כלשהי.
- הפרעות בתקשורת - טיפול בהפרעות שפה, דיבור ושמיעה.
- בדיקות מעבדה רפואית - מאפשר אבחון על סמך בדיקות שנעשות במעבדה רפואית.
- בדיקות רפואיות - מאפשר אבחון על סמך בדיקות שמבוצעות בטכנולוגיה רפואית .
- פסיכותרפיה - טיפול בהפרעות נפשיות.
- פסיכונוירואימונולוגיה (PNI)- ענף במצבי דחק המשפיעים על מערכת החיסון.
סוגיות ברפואה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
כתבי עת רפואיים באנגלית:
- The Lancet
- New England Journal of Medicine
- JAMA) Journal of the American Medical Association)
- Nature Medicine, מבית Nature
- BMJ) British Journal of Medicine)