רפובליקה
|
שיטות ממשל |
|
אוליגרכיה |
| פורטל מדע המדינה |
רפובליקה (לטינית: Res publica = עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבו השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות.
לפי הגדרה זו, משטרים מונרכיים או דיקטטוריים אינם רפובליקות. גם משטר שבו נבחר "נשיא לכל החיים" אינו נחשב כרפובליקה. מקור המילה בביטוי הלטיני "res publica" שפירושו "עניין הציבור" ומכאן משתמע, כי רפובליקה היא החזקת השלטון על ידי חלק גדול מהציבור. רפובליקה אינה בהכרח גם דמוקרטיה (לדוגמה הרפובליקות האסלאמיות או מרבית מדינות אפריקה), ודמוקרטיה יכולה להתפתח גם במדינה בה שיטת השלטון היא מונרכיה חוקתית כמו הממלכה המאוחדת (בריטניה).
בדרך כלל ברפובליקה נבחר ראש המדינה בידי הציבור והוא מכהן לתקופת זמן קצובה, שלאחריה נערכות בחירות חדשות והוא יכול להיבחר מחדש או לפנות את מקומו לנבחר אחר.
הרפובליקה העתיקה ביותר, שנקראה בשם זה, היא הרפובליקה הרומית ששלטה ברומא העתיקה בין השנים 509 לפנה"ס ועד 44 לפנה"ס. במשטר ברומא שלטו שני שליטים (קונסולים) והסנאט הרומי (מלשון "סנקס", שפירושו בלטינית "זקנים"), אשר היווה את הגוף המחוקק, שהעלה הצעות חוק להצבעות דמוקרטיות, בדומה לפרלמנט או לכנסת בימינו.
סן מרינו, אחת המדינות הקטנות ביותר על פני כדור הארץ, רואה בעצמה את הרפובליקה העתיקה בעולם. היא נוסדה כבר בשנת 301, והחוקה שלה - התקפה עד עצם היום הזה - נכתבה ב-1600. המהפכה הצרפתית ידועה בכך שהביאה לתחילת קץ עידן המונרכיות ששלטו באירופה עם הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.
העיקרון הרפובליקני
מלבד הרפובליקה כצורת משטר, משמשת הרפובליקה גם כמערכת ערכים. מזווית זו, אזרח ברפובליקה הוא חלק מקהילת האזרחים, ומתוקף כך הוא זכאי לזכויות ובעל חובות. יתרה מכך; הגשמת ערכיו של הפרט היא באמצעות החיבור לקהילת האזרחים, באמצעות לקיחת חלק מן המתרחש במרחב הציבורי. האזרח הרפובליקני נדרש לנתינה מסוימת למען המדינה, כחלק בלתי נפרד מאזרחותו[1]. החובות והזכויות של האזרח משתנות ממדינה למדינה.
ברומא הקלאסית, לדוגמא, האזרח נדרש לשלם מס על מנת לזכות בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינתיים. יתרה מזו, ככל שאזרח שילם מס גבוה יותר, כך קולו בהצבעות השפיע יותר. הצבא הורכב מאזרחים בלבד, אשר מימנו מכספם את השירות בו בתקווה לזכות בשלל ולמען ביטחון הרפובליקה. המשרות הציבוריות היו ללא שכר, כלומר - גם הן מומנו מכיסו של האדם המכהן בהן. עשירי הרפובליקה התחרו ביניהם על הזכות לשרת במשרות ציבוריות נעלות, על מנת לזכות ביוקרה, להשפיע על המדיניות, ולהתמנות למצביאים לאחר השירות האזרחי. הסדרים אלו הם דוגמאות להתנהלותה יוצאת הדופן של רומא הרפובליקנית, על רקע המונראכיות בעולם העתיק, שהתבססו על ציות מוחלט ואי-מעורבות של הפרט במדינה. ברומא האזרח נדרש לחובות רבות (כמו מס, שירות לציבור, שירות צבאי, מעורבות בפוליטיקה) והיה בעל זכויות תואמות (כמו זכות הצבעה וחלק בשלל המלחמה), ואזרח המשתתף בענייני המדינה נחשב לאזרח טוב וערכי.
העיקרון הרפובליקני מנוגד לאופני תפיסה אחרים של החברה. לכך יש כמה דוגמאות מרכזיות:
- חשיבה הערכית העומדת בבסיסה של מונארכיה, מנוגדת בכך שהאזרח הרפובליקני נתפס כאדון במדינה, הנדרש למעורבות פוליטית גבוהה, ולא כנתין במונארכיה.
- בתקופה המודרנית קיימת מערכת ערכית מנוגדת אחרת לרפובליקה - הליברליזם. בעוד שעיקרון הרפובליקני מעמיד את הפרט בעל זיקה גבוהה למדינה מתוקף אזרחותו, העיקרון הליברלי מעמיד את הפרט כיחידה עצמאית, ואת המדינה כמסגרת שתפקידה המרכזי הוא שמירה על זכויותיו. כלומר, ברפובליקה יש דגש על חובות ועל מעורבות בקהילת האזרחים, ובליברליזם יש דגש על חירויות הפרט. אומנם ליברליזם ורפובליקה אינם תופעות סותרות מבחינה מדינית, אך קיים ניגוד מסוים ביניהם מבחינה ערכית.
- הלאומיות האתנית מנוגדת לעיקרון הרפובליקני, בכך שהיא מעניקה זכויות על בסיס מוצא ותרבות ולא על בסיס תרומה ושותפות בקהילה. החיבור בין בני האדם על בסיס אתני הוא שונה מהחיבור על בסיס שותפות בקהילת אזרחים. כמו הליברליזם, גם עיקרון זה אינו סותר את הרפובליקה מבחינה מדינית אך מנוגד מבחינה ערכית.
העיקרון הרפובליקני בישראל
בישראל ישנו הלך רוח רפובליקני משמעותי, יחסית למדינות מערביות אחרות, למרות היחלשותו החל משנות ה-80 של המאה ה-20. העיקרון הרפובליקני בא לידי ביטוי באופיה הציבורי של הציונות, אשר שמה דגש רב על האדם התורם לקהילה הרחבה (העם היהודי או החברה הישראלית), ועל כך שהזכויות הניתנות לפרט הן בעצם מתוקף תרומתו והיותו אזרח פעיל.
קבוצות אשר נתפסות כבעלות תרומה נמוכה יחסית, זוכות למקום שולי בתרבות. עלייה במעמדה של קבוצה כרוך בהשתלבותה בבניית החברה והמדינה. ישנן דוגמאות רבות לקשר שבין תרומה למעמד תרבותי: עולים, קבוצות לא יהודיות, נשים, חרדים ועוד. מקום מרכזי שבו נמדדת התרומה של יחידם לקהילה הוא השירות בצה"ל. הצבא נחשב בישראל לצבא העם, שדרכו ניתן לזכות ב"כרטיס כניסה" לחברה הישראלית.
כאמור, החל משנות ה-80 החל כרסום בעיקרון הרפובליקני. לכך אחראים גורמים שונים, שהמרכזיים ביניהם הם עלייתו של אתוס הליברליזם והגלובליזציה מחד, ועלייתו של אתוס הלאומיות האתנית מאידך. כלומר, השיח הישראלי שם רב דגש רב יותר על ערכים אידיווידואליסטים שבבסיסם דאגה של הפרט לעצמו, וכן על ערכים אתניים שבבסיסם מחויבות לקבוצת המוצא, ולא לקהילת האזרחים. כרסום זה משתקף בשירות הצבאי בדרכים שונות. דוגמה מרכזית היא הירידה בנכונות לשירות של בני המעמדות הגבוהים יותר בחברה, כתוצר של החשיבה האינדיווידואליסטית. הדבר מתבטא בעיקר בסרבנות ובהימנעות מכוונת משירות. התופעה הגיעה לשיא במשבר המוטיבציה של שנות ה-90'. דוגמה אחרת היא התרחבות תופעת הפטור על רקע דתי, וצפייה לזכויות שאינן מותנות בשירות.