רצח משפחת הצאר

הכינוי הרווח לרצח ניקולאי השני לבית רומנוב, משפחתו ומשרתיו, שאירע ביקטרינבורג בלילה שבין 17-16 ביולי 1918 לפי הנחיית סובייט אורל הבולשביקי

רצח משפחת הצאררוסית: Расстрел царской семьи) הוא הכינוי הרווח לרצח ניקולאי השני לבית רומנוב, משפחתו ומשרתיו, שאירע ביקטרינבורג בלילה שבין 1617 ביולי 1918 לפי הנחיית סובייט אורל הבולשביקי.

למרות היעדר התיעוד, ההערכה המקובלת על רוב החוקרים היא שלרצח היה אישור של ולדימיר לנין ויעקב סברדלוב. שרידי הגופות נמצאו בשנת 1991 ובשנת 1998 הועברו לקתדרלה במבצר פטרופבלובסקיה בסנקט פטרבורג.

הסיבות לרצח עריכה

הרעיון לרצוח את הצאר היה קיים בתנועה המהפכנית הרוסית מתחילתה במאה ה-19. ולדימיר לנין קרא לעשות זאת בכמה מחיבוריו החל ממהפכת 1905 (אחיו הוצא להורג לאחר ניסיון התנקשות בצאר).

לאחר הדחת הצאר במהפכת פברואר הושמו הוא ומשפחתו במעצר בית בפושקין. לפי עדותו של אלכסנדר קרנסקי קיבלה ממשלת המעבר בקשות רבות של אזרחים להוציא להורג את הצאר המודח. באוגוסט 1917 הועברה משפחת הצאר לטובולסק. הכוונה הייתה להעביר אותה למקום מרוחק ממסילת רכבת כדי להקשות על הבריחה. לאחר מהפכת אוקטובר הוחלט להעביר את משפחת רומנוב למוסקבה ולהעמיד את הצאר לדין.

ככל הנראה בגלל מרד הלגיון הצ'כי ומצב הבולשביקים בחזית המזרח הוחלט על הרצח. זמן רב סברו שהחשש מפני ניסיון לשחרר את המשפחה היה אחת הסיבות לרצח, ואומנם, לפי עדותם של מבצעי הרצח עצמם, זייפו הבולשביקים מסמכים בדבר ניסיון בריחה כדי להכשיר את הרצח.

המעבר ליקטרינבורג עריכה

 
בית איפטייב

יש כמה גרסאות על הסיבה להעברת המשפחה מטובולסק ליקטרינבורג. ככל הנראה היה המעבר חלק מתהליך הקשחת תנאי המעצר והכנה למעבר למוסקבה, שם תוכנן במשפט ראווה של הצאר. ארגון המעבר לטובולסק הוטל על וסילי מיאצ'ין, חבר ותיק של יעקב סברדלוב. באביב נפל אלכסיי רומנוב (בנו של הצאר) ובגלל מחלת ההמופיליה שלו לקה בשיתוק ברגליו. בשל כך עברה המשפחה ליקטרינבורג בשני שלבים. ב-22 באפריל הגיעו ליקטרינבורג ניקולאי, אשתו ובתם מריה, וב-23 במאי הגיעו יתר בני המשפחה ומשרתים.

המשפחה שוכנה ב"בית איפטייב". מבנה שהיה שייך לפני כן לקצין הנדסה ונהרס בשנות ה-70 של המאה ה-20. חוץ ממשפחת רומנוב גרו בבית חמישה משרתים, ובהם רופא המשפחה. כמה פעמים הוצע למשרתים לעזוב את המשפחה אך הם העדיפו להישאר למרות הסכנות. משפחת רומנוב התגוררה בבית איפטייב 78 ימים.

מפקד השומרים היה בתחילה הקומיסר אבדייב. השומרים נהגו לגנוב מהעצורים דברי ערך ומזון, להפחיד אותם ולפגוע בכבודן של בנות המשפחה. לנזירות המנזר הקרוב ניתן אישור להביא אל משפחת רומנוב דברי מזון. ב-27 ביוני מצאה המשפחה מכתב בצרפתית מקצין ובו קריאה להתחיל בהכנות לבריחה. אחר כך התקבלו עוד שני מכתבים כאלה שקראו להם להתכונן לבריחה בהקדם. באחד הלילות ישנו בני המשפחה בבגדיהם בהמתנה לניסיון הבריחה. מסמכים שפורסמו בשנים 1992-1989 גילו שכל המכתבים האלה היו זיופים של הבולשביקים בניסיון לבדוק את מצב הרוח של בני המשפחה ואת נכונותם להימלט. המכתבים נכתבו על ידי פיוטר ויקוב, שנהרג בשנת 1927 בידי תומכי הצאר כנקמה על השתתפותו ברצח משפחת רומנוב.

ב-4 ביולי נמסרה האחריות על העצורים והשומרים לידי יקוב יורובסקי, איש צ'קה מקומי. עם מינויו הוחלפו רוב השומרים והגנבות נפסקו. לימים ציין יורובסקי שמינויו לתפקיד היה קשור במורל הנמוך של אבדייב והשומרים שבפיקודו. ב-6 ביולי אסף יורבוסקי את כל חפצי הערך של המשפחה ונעל אותם בארגז מיוחד שנמסר לחזקת הצאר המודח. ניקולאי כתב ביומנו שלאחר החלפת ראש השומרים עלתה רמת המזון; סביר לשער שקודם לכן נגנב רוב המזון שניתן להם.

ההכנות לרצח עריכה

כבר בסוף יוני נפוצו שמועות שניקולאי השני נרצח. ממוסקבה נשלח פקיד בכיר לבדוק את המצב. הוא הודיע שכל המשפחה נמצאת במעצר, הבית נשמר היטב והשמועות הן פרובוקציה של מתנגדי המשטר הסובייטי החדש.

לפי הגרסה הסובייטית הרשמית נפלה ההחלטה על ביצוע הרצח בסובייט אורל, ולשלטון במוסקבה נודע הדבר רק לאחר המעשה. בתחילת יולי 1918 נסע פעיל בכיר של הסובייט למוסקבה כדי לקבל הנחיות ברורות. ב-12 ביולי 1918 החליט הסובייט על ביצוע הרצח ועל דרכי הסתרת הגופות. ב-16 ביולי נשלח מברק לגרגורי זינובייב, וזינובייב העביר אותו למוסקבה. המברק התקבל במוסקבה בשעות הערב המאוחרות. אין עדויות של תגובתם של לנין וסברדלוב, אבל לא סביר שהם קיבלו מכתב חשוב כל כך ולא הגיבו כלל.

בשנות ה-30 הודיע לאון טרוצקי שההחלטה על ביצוע הרצח התקבלה במוסקבה. נדייז'דה קרופסקיה, אשתו של לנין, אמרה כמה פעמים שרצח משפחת הצאר נעשה באחריות בעלה.

ב-16 ביולי 1918 בערב שוחרר מבית איפטייב ילד שהיה עוזר טבח והיה חברו למשחק של אלכסיי, יורש העצר.

הרצח עריכה

יורובסקי הציע להרוג את העצורים בדקירות סכין בשנתם, אבל אז התברר שהעצורים אינם הולכים לישון, אולי בעקבות שחרור הילד. לפיכך החליט יורובסקי להעביר את העצורים אל המרתף בטענה שהבית נמצא בסכנת התקפה של אנרכיסטים. כשירדו העצורים למרתף הבית והתאספו באחד החדרים הקריא יורובסקי באוזניהם את החלטת הסובייט, ומיד פתחו אנשיו (ביניהם פיוטר ירמאקוב) באש. לא כל בני המשפחה נהרגו מהירי והיה צורך להשלים את ההריגה ביריות בראשם מטווח קצר ובדקירות כידונים. סמוך לשעה שתיים בלילה, ב-17 ביולי, הסתיים הרצח.

רשימת הנרצחים עריכה

לאחר הרצח הוחלט להסתיר את הגופות. הן הועברו למכרה נטוש בקרבת העיר ונשרפו. ב-17 ביולי קיבל יקוב סברדלוב את ההודעה על ביצוע הרצח וב-19 ביולי פורסם הדבר בעיתונות. בהודעה לא הוזכר רצח כל המשפחה והשלטון הסובייטי הודה בכך רק בשנת 1926, לאחר פרסום ממצאי החקירה בפריז.

רציחות נוספות עריכה

בשנים 19181919 נרצחו נציגים נוספים של משפחת רומנוב:

ב-18 ביולי 1918 נרצחו בעיירה אלפייבסק במחוז סברדלובסק:

ב-30 בינואר 1919 נרצחו במבצר פטרופבלובסקיה:

חקירת הרצח עריכה

ב-25 ביולי 1918 נכנסו חיילי הלגיון הצ'כי ליקטרינבורג והשלטון הבולשביקי הסתיים. מיד החלה חקירה וחיפוש אחר בני משפחת רומנוב. החוקרים ביקרו בבית איפטייב שבו בוצע הרצח ובמכרה הנטוש. הם אף חקרו כמה מן מהשומרים, אבל לא הצליחו להגיע אל מבצעי הרצח. הגופות עצמן לא נמצאו. החוקרים תמכו בגרסה הבולשביקית, שלפיה הוצא להורג רק ניקולאי השני. באותו הזמן פשטו שמועות על הופעתם של בני המשפחה במקומות שונים ברוסיה, אבל כולן נותרו בגדר שמועות.

ב-6 בפברואר 1919 הוחלף צוות החקירה ובראשו הועמד ניקולאי סוקולוב. הצוות החדש אסף מספר רב של עדויות ומסמכים, ובהם מברקים בין יקטרינבורג לשלטון המרכזי. את כל המסמכים לקח עמו סוקולוב לפריס, שם המשיך בחקירה עד יום מותו בשנת 1924. תוצאות ביניים פורסמו והן הבסיס למידע הקיים עתה על מה שאירע בבית איפטייב. בשנת 1997 נמסרו כל המסמכים שנאספו לידי שלטונות רוסיה.

שרידי הגופות נמצאו במהלך חפירות שבוצעו בשנת 1979. לפי הוראת שלטונות ברית המועצות הוחזרו השרידים למקום מוצאם. בשנת 1991 חודשו החפירות. לדעת המומחים השרידים הם אכן של גופות משפחת רומנוב למעט הנסיך הגדול אלכסיי והנסיכה הגדולה מריה. בשנת 2007 נמצאו שרידי גופות נוספות. לפי ההערכה הנוכחית השרידים שנמצאו בשנת 2007 הם אכן שרידי הגופות של אלכסיי ומריה.

בדיקות גנטיות שבוצעו במהלך שנת 2008 בארצות הברית הוכיחו שמדובר בשרידי גופותיהם של בני משפחת רומנוב.

בשנת 1975 הוחלט ביוזמת יורי אנדרופוב בפוליטביורו להרוס את בית איפטייב. לאחר סחבת של כמה שנים נעשתה ההריסה בשנת 1977, בימים שבוריס ילצין היה ראש הממשל בעיר. לטענתו הוא קיבל הוראה ישירה ולא יכול להתנגד. בשנת 1990 הוחלט להקים כנסייה על שרידי הבית. הכנסייה הוקמה בשנת 2003.

בשנת 2008 הכיר בית המשפט העליון של רוסיה בניקולאי השני ובני משפחתו כקורבנות טרור פוליטי וניקה אותם מכל אשמה. בשנת 2009 הוכרו כקורבנות הטרור גם 52 קרובי משפחה אחרים, וגם הם נוקו מכל אשמה.

בשנת 1981 הכריזה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה על קנוניזציה של בני המשפחה, וזו הוכרה משנת 2000 גם על ידי הכנסייה הפרבוסלבית במוסקבה.

טוענים לשייכות למשפחת רומנוב עריכה

מכיוון שהשלטון הסובייטי הסתיר את הרג בני המשפחה, נפוצו שמועות מיד לאחר הרצח שכמה מבני המשפחה ניצלו. היו אף שמועות שהצאר עצמו לא נהרג אלא הוטס לטיבט. בסך הכול נמנו למעלה מ-200 מתחזים, ומקצתם הצליחו למדי בהתחזות

  • אולגה: 28 נשים. הידועה מכולן היא מרגה בוטס (Marga Boodts) שהופיעה בצרפת ערב מלחמת העולם השנייה. היא הצליחה לשכנע חלק מבני האצולה באירופה ואף קיבלה מלגת מחיה.
  • טטיאנה: 33 נשים. הידועה מכולן היא מישל אנשס (Michelle Anches) שהופיעה בצרפת בשנות ה-20. היא הבטיחה לגלות את הפרטים לדגמר, נסיכת דנמרק (מריה פיודורובנה) שהייתה אמו של ניקולאי השני, אבל לא נפגשה אתה מעולם.
  • מריה: 53 נשים. הידועה מכולן היא צ'סלבה צ'פסקה (Ceclava Czapska) שנכדה היה טוען לכתר עד יום מותו.
  • אנסטסיה: 34 נשים. הידועה מכולן היא אנה אנדרסון (Anna Anderson). במשך 20 שנה ניסתה אנדרסון לקבל את ההכרה שהיא בתו של ניקולאי רומנוב בבתי משפט ברחבי אירופה, אבל לא הצליחה. על ניסיונותיה נעשה סרט. בדיקה גנטית שבוצעה לאחר מותה הוכיחה שאין לה קשר דם עם משפחת רומנוב.
  • אלכסיי: 81 גברים. רובם היו קשורים לאחת הנשים שטענו שהן בנות משפחת רומנוב.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא רצח משפחת הצאר בוויקישיתוף