ויקיפדיה

שארל קורם

שארל קורם (צרפתית: Charles Corm‏; 1894–1963) היה תעשיין, סופר ונדבן לבנוני.[1][2] הוא נחשב למנהיג תנועת הפיניקיזם שהציתה גל של לאומיות שהובילה לעצמאותה של לבנון.[3][4][5] במדינה שסועה בסכסוכים עדתיים, כוונתו של קורם הייתה למצוא שורש משותף לכל הלבנונים מעבר לאמונתם הדתית.[2] בגיל 40 הוא פרש מאימפריה עסקית מצליחה כדי להקדיש את זמנו לשירה ולכתיבה.

שארל קורם
לידה 4 במרץ 1894
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית ביירות, וילאייט ביירות
פטירה 19 בספטמבר 1963 (בגיל 69)
לבנוןלבנון ביירות, לבנון
מדינה לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק תעשיין, משורר, סופר, מתרגם ומו"ל
מקום לימודים אוניברסיטת סן-ז'וזף
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

במהלך חייו זכה קורם ביותר ממאה אותות כבוד ופרסים בינלאומיים, ספרותיים ולא ספרותיים, כולל פרס אדגר אלן פו לשירה ב-1934, אזרח הכבוד של ניו יורק,[6][7] המפקד הגדול של האקדמיה האמריקנית הבינלאומית (ארצות הברית), מפקד מסדר ההצטיינות האנושית (שווייץ), קצין גדול של המסדר האקדמי האיטלקי (איטליה), קצין גדול של המסדר הלאומי של הארז (לבנון), קצין גדול של המסדר הלאומי אגודת המשוררים הצרפתית (צרפת), עמית החברה המלכותית (אנגליה) וזוכה מדליית הכבוד של השפה הצרפתית מטעם האקדמיה הצרפתית ב-1950 (צרפת).[8]

עסקיו עריכה

עם סיום לימודיו בגיל 18, נסע קורם לעיר ניו יורק, שם שכר משרד קטן בוול סטריט כדי לנהל עסקי יבוא ויצוא. זמן קצר לאחר מכן השיג פגישה עם איל העסקים הנרי פורד, האיש העשיר בעולם באותה תקופה.[1][9] לאחר הפגישה, קורם שריין את סוכנות פורד מוטור לכל אזור המזרח התיכון בתקופה שבה פורד מוטור הייתה יצרנית הרכב היחידה בעולם.[1] בשיאה, האימפריה העסקית של קורם, שהייתה כולה תחת "שארל קורם ושות'", הייתה האימפריה העסקית הרב-לאומית הראשונה והגדולה במזרח התיכון, והעסיקה אלפי עובדים מטורקיה ועד איראן. מפעליו הפכו לפרנסתם של אלפי משפחות ותרמו לפיתוח התשתיות והכבישים, מסילות ברזל וגשרים במדינות שעדיין לא הוקמו.[2][10]

ב-1928 הוא תכנן[11], ללא הכשרה אדריכלית רשמית, את המטה של חברת פורד במזרח התיכון, שנקרא מאוחר יותר "בניין וגני קורם". הבניין הוקם ב-1929 בביירות,[9] לאחר מכן הפך לבית משפחת קורם.[11] זה היה גורד השחקים הראשון במזרח התיכון והמבנה הגבוה ביותר בלבנון עד 1967. הגנים חלשו על 14,000 מ"ר, והיו הגנים הפרטיים הגדולים ביותר בביירות, שכללו בשטחם מגוון שרידים אמנותיים וארכאולוגיים, כמו גם עצים אקזוטיים וצמחים נדירים.[2]

כשבידו עושר רב, האיש שכונה "הטייקון הסורר"[9] החליט להקדיש את חייו לספרות ולנדבנות בהגיעו ליום הולדתו ה-40.[1]

כותב עריכה

אף שרוב הסופרים הלבנונים באותה תקופה כתבו בערבית, קורם כתב בעיקר בצרפתית. אחת מתרומותיו בתחום היא "La Revue Phénicienne" (הביטאון הפיניקי), כתב עת שייסד ביולי 1919 והיווה השראה לעצמאותה של לבנון, ובו לקחו חלק סופרים רבים כמו סעיד עקל ומישל שיחא.[1][3][12][13] רושדי מעלוף, אביו של חבר האקדמיה הצרפתית והסופר אמין מעלוף, כתב: "שארל היה הראשון שהראה לנו איך לאהוב את לבנון, איך לזמר ולשיר את לבנון, איך להתהדר ולהגן על לבנון, ואיך להפוך לבוני-העל של לבנון הזאת".[2]

קורם נחשב לאחד הסופרים המזרח-תיכוניים המשפיעים ועטורי הפרסים ביותר. "La Montagne Inspirée" ("ההר הקדוש") שכתב זיכה אותו בפרס אדגר לשירה ב-1934. בנוסף, שארל, שאביו דאוד קורם היה מורה וחונך ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן הצעיר, תרגם לצרפתית את יצירת המופת האנגלית של ג'ובראן, הנביא.[2]

פיניקיזם עריכה

אליהו אילת, שלמד באוניברסיטה האמריקאית בביירות, הכיר את אלברט נקאש (קרוב של אלפרד נקאש), והוא הפגישו עם חוג בביירות הדן בבעיות שוטפות ובשאלות־היסוד של לבנון, והתבסס על הסכמה כי מכל התרבויות הרבות שהתקיימו בלבנון, הפיניקים הם שהניחו את היסוד החומרי והרוחני וייצבו את דמותה ומקומה של לבנון בתולדות האזור והאנושות כולה. הם המציאו את האלף־בית ובמסעי הסחר שלהם השכילו להפוך את הים התיכון מגורם מפריד לאמצעי מקשר ומלכד. פלישת הערבים לאזור הקפיאה הרבה מהתכונות שהורישו ללבנון אבותיה הפיניקים – 'חול המדבר העכיר את מימיו הבהירים של הים'. אילת נפגש בביירות גם עם קורם, ממייסדי הפיניקיזם. קורם ראה בתרבות הפיניקית התרבות היחידה שלבנון היא מולדתה, והשווה אותה לתרבות התנ"ך שהיא היחידה שארץ־ישראל היא מולדתה. כמו שתי התרבויות העתיקות, הוא גם השווה בין ההתעוררות הלאומית בלבנון לכמיהה היהודית והשיבה לארץ ישראל בעת המודרנית. קורם היה חסיד של חוקרי הפיניקים היהודים יוסף הלוי ונחום סלושץ, ועקב אחרי התגליות הפיניקיות באוגרית, וכדי להפיץ את ידיעת התרבות הפיניקים בקרב הלבנונים הוא ייסד והוציא, כאמור, כתב עת בשם "La Revue Phénicienne" (הביטאון הפיניקי). קורם תמך בעצמאות לבנונית ובחיזוק מעמד העדה המרונית בלבנון, אך התנגד להקמת ארגון הפלאנגות, שלטענו היה חסר בסיס רעיוני ודמה לפאשיזם האיטלקי.[14]

בהמשך, לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל, ניסו קורם ונקאש ליצור קשר עם ארגונים יהודיים במטרה לרקום יחסים בין המדינה היהודית ללבנון העתידות לקום, ואף לשתף שיתופי פעולה כלכליים. ואכן, הסוכנות היהודית קיבלה את הצעתו של קורם להקמת 'אגודת ארץ ישראל - לבנון', וביקשה ממנו לנסח תקנון לאגודה ולהציג את נציגיה הלבנונים, וקיימה קשרים עם נקאש בנושא הקמת סכר לייצור חשמל בנהר הליטני שישמש את לבנון וישראל, אולם חשש צרפתי מפני אינטרסים בריטיים גרם לגניזת התכנית. גם האגודה שהציע קורם לא נוסדה, בשל התמורות המדיניות בלבנון במהלך מלחמת העולם השנייה.[14]

נדבן עריכה

קורם סייע במימון מספר מבנים בלבנון, כולל הפרלמנט הלבנוני, המוזיאון הלאומי, הספרייה הלאומית ונקודות ציון אחרות במדינה[1][2] בתקופה בה ללבנון המתהווה, שזה עתה השיגה עצמאות מצרפת, חסרו כספים. הוא גם מימן באופן אישי את הביתן הלבנוני בתערוכה העולמית של ניו יורק ב-1939,[1] ובעקבות כך העניק לו ראש העיר פיורלו לה גוארדיה אזרחות כבוד של ניו יורק.[2][6]

חברו הקרוב של קורם, סעיד עקל, אמר:

"שארל לא רק היה כוח מנחה מאחורי עצמאותה של לבנון, הוא גם עזר בהנחת היסודות החוקתיים של לבנון והשקיע מכספו בבניית ציוני הדרך הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים הדרושים כדי לתמוך בחזוננו ללבנון. במהלך השנים האלה, היה לי ברור מאוד ששארל לא דאג ביותר לכסף. במקום זאת, תחושת מחויבות עמוקה כלפי מה שהוא אהב תגמלה אותו בהצלחה יוצאת דופן בעסקים ובספרות כאחד."[2]

חיים אישיים עריכה

שארל קורם נולד ב-1894 בביירות, לבנון, לצייר הלבנוני המפורסם דאוד קורם (מוצג לעיתים כ"דייוויד קורם").[15] הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה למזרחנות באוניברסיטת סנט ג'וזף. בשנת 1912, בגיל 18, נסע לניו יורק. כדי לשרוד, הוא הקים עסק ליבוא ויצוא בברודוויי. מכיוון ששפת אמו הייתה צרפתית, הוא נכח בקביעות באותה הופעה בברודוויי עד שלמד את יסודות האנגלית.[10] ב-1934, בגיל 40, הוא עזב את העסקים לחיים של ספרות ונדבנות. בשל הצלחתו יוצאת הדופן בעסקים, ומאמציו הספרותיים עטורי השבחים מאוחר יותר, קורם נהנה מרשת קשרים בינלאומית מרשימה. לדברי רושדי מעלוף, "לשארל הייתה הסגולה המדהימה להתיידד עם כל מיני אנשים בקלות. לפעמים נדמה היה שאין מישהו שהוא לא מכיר. זה העניק לו כוח עצום בעסקים, בספרות ובפוליטיקה. בין אם באמצעות עסקים או אמנות, צ'ארלס בילה את חייו בבניית גשרים רבי עוצמה בין לבנון, שכונתה לעיתים קרובות באותה תקופה 'פריז של המזרח התיכון', לבין המערב".[2]

עוד בשנות הזהב של ביירות, רושדי מעלוף גם ציין כי לא היה זה יוצא דופן שאמנים, אינטלקטואלים ואנשי עסקים, פוליטיקאים ואנשי תרבות המבקרים בלבנון בפעם הראשונה, ביקרו את קורם בביתו, שאירח מסיבות גרנדיוזיות, בדרכם לפגוש האנשים ולראות מקומות: "הם ביקרו בלבנון בחיפוש אחר שארל קורם באותה דרך שחלקנו מבקרים באתונה כדי לראות את האקרופוליס. זו הערצה שרבים, לבנונים וזרים כאחד, נשאו כלפי שארל קורם, והיא נוכחת ביותר במיסטיקה שלו".[2]

קורם היה רווק במשך רוב חייו, אך לבסוף התחתן עם סמיה בארודי ב-1935. בארודי הייתה מיס לבנון ולקחה את המקום השני בתחרות מיס יוניברס ב-1934 בניו יורק.[1] לקורם ולאשתו נולדו ארבעה ילדים: דוד, חירם, וירג'יני ומדלן.[1]

בנוסף למורשתו הספרותית הפורה שניתן למצוא כעת ברוב הספריות והאוניברסיטאות ברחבי העולם, שארל קורם הותיר אחריו את עזבון מהגדולים ביותר באזור.[1][16]

עבודותיו עריכה

  • La Revue Pénicienne
  • La Montagne Inspirée (ההר הקדוש), זוכה פרס אדגר לספרות בשנת 1934
  • 6000 ans de Génie Pacifique au Service de l'Humanité (6,000 שנים של תרומת שלווה לאנושות)
  • Contes Erotiques
  • Les Cahiers de l'Enfant
  • Sonnets Adolescents
  • La Montagne Parfumée
  • L'Eternel Féminin
  • Médaillons en Musique de l'Ame Libanaise
  • Petite Cosmogonie Sentimentale
  • La Planète Exaltée
  • Le Mystère de l'Amour
  • La Symphonie de la Lumière
  • La Terre Assassinée ou Les Ciliciennes
  • Le Volcan Embrasé

אותות כבוד ופרסים עריכה

  • פרס אדגר לספרות 1934.
  • אזרח כבוד של ניו יורק, ארצות הברית.
  • מדליית הכבוד של האקדמיה הצרפתית 1950, צרפת.
  • עמית החברה המלכותית, בריטניה.
  • המפקד הגדול של האקדמיה האמריקאית הבינלאומית, ארצות הברית.
  • המפקד הגדול של מסדר גרגוריוס הקדוש, קריית הוותיקן.
  • המפקד הגדול של המסדר הריבוני של כתר הקוצים, איטליה.
  • מפקד מסדר ההצטיינות האנושית, שווייץ.
  • מפקד האגודה ההומניטרית של בלגיה.
  • מפקד אגודת סנט סטפן לזכויות אדם, ארצות הברית.
  • קצין גדול של המסדר הלאומי של הארז, לבנון.
  • קצין גדול של אגודת המשוררים הצרפתית.
  • הקצין הגדול של האקדמיה רונסארד, צרפת.
  • קצין גדול ממסדר בריגיט הקדושה, שוודיה.
  • קצין גדול של המסדר האקדמי האיטלקי, איטליה.
  • מדליית זהב של ניו יורק לשירותים נכבדים, ארצות הברית.
  • מדליית זהב של ניוארק, ניו ג'רזי, ארצות הברית.
  • מדליית זהב של המסדר הלטיני, צרפת.
  • מדליית זהב של המסדר הקיסרי של אנדריי הקדוש, רוסיה.
  • מדליית זהב ממסדר סן ברנרדו, ברזיל.
  • מדליית זהב של המכללה הלאומית של אונטריו, קנדה.

לקריאה נוספת עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Carla Henoud (24 September 2009) "Charles Corm, le visionaire", L'Orient-Le Jour.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Franck Salameh, Charles Corm: An Intellectual Biography
  3. ^ 1 2 Kaufman, Asher. 2004. Reviving Phoenicia: The Search for Identity in Lebanon. London: I.B. Tauris.
  4. ^ Samir Kassir, Beirut
  5. ^ אשר קאופמן, Pheonicianism: the Formation of an Identity in Lebanon of 1920
  6. ^ 1 2 They Went To The Fair, Saudi Aramco World July/August 1973
  7. ^ Lebanon Participation - Charles Corm (Commissioner General) speaking, New York Public Library Digital Collection
  8. ^ Charles corm, Académie Française
  9. ^ 1 2 3 "A forgotten legacy", Now (Mercury Media Inc.), 17 April 2008. Retrieved 11 September 2014.
  10. ^ 1 2 FIVA. "Charles Corm & Cie - The Automobile saga in the Levant (1920 - 1935)" (PDF).
  11. ^ 1 2 "Modern Beirut - Charles Corm", Time Out Beirut, 21 March 2011. Retrieved 11 September 2014.
  12. ^ "Les multiples facettes de Charles Corm, poète, homme d'affaires et rassembleur".
  13. ^ Charles Corm, Espace Français
  14. ^ 1 2 אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35 (אפריל 1985), יד יצחק בן-צבי, עמ' 109–124
  15. ^ Notre Dame de Jamhour
  16. ^ Oxford Reference for Charles Corm
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שארל_קורם&oldid=37414957"