שבועה
שבועה היא הצהרה של אדם על דברי אמת, אשר במסגרתה מתחייב הנשבע בשם דברים שונים לרוב בשם אל בו הוא מאמין, בחייו, בכבודו או בחיי אחרים כי כל טענותיו אמת[1].
במשפט המקובל נהוג שהעדים נשבעים כי עדותם אמת, לרוב הם נשבעים בשם האל בו הם מאמינים ותנאי זה הכרחי לתקפות העדות. על מנת שהשבועה תהיה בבחינת כלי משפטי יעיל לבירור האמת, על הנשבע להאמין הן בקיום האל והן ביכולת האל להענישו אם ישבע לשקר.
בתורה מופיע האירוע בו נשבעו אברהם ואבימלך וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע"[2].
מאז ומתמיד הייתה השבועה מתן תוקף מיוחד להתחייבות או לאמת דבר שבפי האדם. נראה שהרמת היד בשבועה מקורה כבר בזמן העתיק, להורות שנשבעים באל שבשמים, כפי שניתן לראות משבועה נוספת של אברהם[3] ומחזיונו של הנביא דניאל[4].
שבועה בדין הישראלי עריכה
השתלשלות מעמד השבועה ככלי משפטי בדין הישראלי עריכה
השבועה שימשה מקדמת דנא כאחד מהכלים החזקים, הנתונים בידי בית הדין, לחקר האמת.[דרוש מקור]
כיום ניכרת מגמה להימנע משימוש במנגנון השבועה במערכת בתי המשפט ובתי הדין הרבניים בישראל[5], ולהעדיף קבלת תצהיר.
הוכחה לצמצום השימוש בשבועה היא חקיקת חוק לתיקון דיני ראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם-1980 (להלן: "החוק"), שביטל את השימוש בשבועה בבתי המשפט, והותיר זאת למקרים בהם סבור השופט, תוך הפעלת שיקול דעתו, כי הדבר עשוי לסייע לגילוי האמת. בדברי ההסבר להצעת החוק[6] הוסבר כי הסיבה לירידת קרנה של השבועה היא שאנשים המדקדקים במצוות התורה ומאמינים בחומרת השבועה לא עושים בה שימוש, ומוצאים לה תחליף על ידי הצהרה ב"הן צדק". מנגד, מי שעושה שימוש בשבועה הוא דווקא הציבור שלא מאמין בחומרתה, ובכך בעצם מוחמצת מטרת השבועה ככלי משפטי.
סיבה נוספת לצמצום השימוש בכלי השבועה ככלי משפטי בבתי הדין הרבניים היא חומרתה הרבה והפורענות שעלולה להיגרם אם תוכן השבועה שקרי[7].
השבועה בחוק הישראלי עריכה
סעיף 19 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971[8], מקנה סמכות לבית המשפט או שופט בית משפט השלום, בכל עניין שאין לגביו הוראה על כך בחיקוק אחר, להשביע אדם או לקבל ממנו תצהיר במספר מקרים:
- הדבר נדרש לבית משפט או לעניין אחר בישראל, או לבית משפט או לרישום מסמך מחוץ לישראל;
- האדם חייב שבועה או תצהיר;
- האדם רוצה למסור הודעה בשבועה או בתצהיר;
- האדם רוצה לערוך בפניו מסמך שעריכתו מחייבת שבועה או תצהיר.
בשנת 1980 התקבלה בחוק עמדת המשפט העברי השוללת באופן עקרוני את שבועת העדים ונחקק סעיף 5 לחוק דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה)[9] המקנה לבעל הדין זכות לסרב להישבע מטעמי דת או מצפון[10] . במקרה זה יוכל להישבע בהן צדק. הסעיף קובע חריג, לפיו מקום שבית משפט משוכנע שהסירוב לשבועה אינו בתום לב, לא יהא רשאי העד שלא להישבע. נוסח השבועה שנקבע בסעיף 5 הוא: "אני נשבע באלוהים, כי עדותי בבית משפט זה היא עדות אמת, האמת כולה, והאמת בלבד".
כיום נדירים מאוד המקרים בהם נמסרות שבועות בבית המשפט, וכיום מזהירים את העד כי הוא חשוף לעונשים הקבועים בחוק[11].
שבועה בעת העתיקה עריכה
שבועה במקרא ובחוקי המזרח הקדום עריכה
במקרא, שבועה מופיעה פעמים רבות בסיטואציות בין אישיות בעלות אופי משפטי אך מחוץ לכותלי בית הדין[12]. בסיטואציות של שבועת אלוהים לאדם לא נעסוק, נתמקד בדינים בהם המערכת המשפטית דורשת מאיש או מאישה העומדים בפני בית הדין להישבע. הדוגמה הראשונה לכך במקרא נמצאת בפרשת סוטה שם נדרשת האישה הסוטה להישבע על ידי הכהן[13]. יתר האזכורים לשבועה הם חלק מדיני עדות שקר – למשל, "אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה" ובהמשך "אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר".
מקבצי חוקים נוספים אנו מקבלים את הרושם שעדות בשבועה נמצאת בשימוש נרחב למדי בעת העתיקה. בחוקי אשנונה (מהאלף השני לפנה"ס) כתוב: "אם בית האיש התמוטט... ונעלם הפיקדון אשר נמסר לו, ישבע בעל הבית באלוהים בשר היכל תישפך לאמר: יחד עם רכושך אבד רכושי, לא פעלתי אוון או מעשה תרמית. אין לבעל הפיקדון דברים עליו"[14]. באופן דומה מוזכר בספר החוקים החתי: "איש כי יאסור שור, סוס,..., ומת בהמה כמוה ייתן תחתיה. אך אם יטען "בידי שמיים מתה" – ישבע"[15] גם בלוחות של חוקי אשור התיכונה יש ביטויים למעמדה הקובע של שבועה בסיטואציות משפטיות, למשל – "אם אישה הנשואה לאיש גנבה מאומה מביתו של איש אחר,..., בעל הרכוש הגנוב ישבע "מעולם לא הרשיתי לה לקחת" ... בעל הרכוש הגנוב אותה ייקח ואת אפה יקטום"[16]. גם אצל השבטים הבדואים יש הסתמכות רבה על שבועות כתחליף לדרכים אחרות להצדקת תביעות[17].
במכתבי לכיש נמצא פעמיים הביטוי "חי יהוה" כשבועה, ואף הקיצור "חיהוה" המעיד על תפוצת הביטוי בשפת הדיבור, למשל: ”חַיהוה אם נִסה איש לקרֹא לי ספר”[18]. הקיצור "חיהוה" מופיע גם במכתבי ערד[19]. הביטוי נפוץ מאוד גם בתנ"ך[20].
יסודות השבועה מבחינה דתית עריכה
השבועה מורכבת משלושה יסודות מהותיים[21]:
- התחייבות לומר אמת;
- פנייה לאלוהים לשמש ערובה להתחייבות;
- הפקרת עצמו לענישה ודאית אם יכזב.
אלמנטים מס' 2 ו-3 הם בעלי גוון דתי מובהק, המבוססים על האמונה כי קיימת ישות עליונה המופקדת על הסדרת העולם באופן מוסרי.
ניתן לראות כמה היבטים אפשריים להיות השבועה כלי דתי:
האחד, הליך בו מזמנים את האל באופן מודע כדי שישפוט, ואם הנשבע נמצא משקר, על האל להענישו. בזאת משתקפת הנכחת האל בהליך השפיטה[22].
דבר השפיטה והענשה נלמד מהביטוי "כה יעשה"[23] ובביטוי "עד ה'"[24] בהם אנו מבקשים להנכיח את האל בהליך השפיטה.
השני, בקשה להשוואה בין אמיתות תוכן העדות לבין אמיתות מציאות וחיות האל. הדבר נלמד מהביטוי: " חי ה'[25] ", קרי, הצהרה שאם הנשבע מוסר דברי כזב, הרי שמטיל הוא דופי הן במציאות האל והן בהיות האל חי וקיים.
השלישי, בשבועה בשמו של האל, הנשבע מביע את אמונתו באל ודבקותו בו, שנאמר: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ[26]"
הרביעי, השבועה מהווה מעשה בית דין במסגרתה האל מעניש את הנשבע אם נמצא משקר.
דיני שומרים[27] מורים כי במקרה ש"יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ...כִי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ".
המכילתא[28] למדה מהמילים: "ונקרב בעל הבית אל האלוהים" שהנשבע פונה לאל, בדומה לפניה לאל באמצעות האורים ותומים על ידי הכהן לבירור שאלות. משמע, הנשבע מודע לכך שאם ימצא משקר, הרי שייענש על ידי האל. ניתן אפוא לראות קשר בין השבועה לבין האורים ותומים, ובכך לראות בשבועה כלי לבירור אלוהי בידי בית הדין.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- שבועה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שבועה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ גליה סמו, שבועה, 2005, באתר "מקראנט"
- ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוקים כ"ב–ל"ד
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"ב
- ^ ספר דניאל, פרק י"ב, פסוק ז'
- ^ נתן חי, השבועה בבית הדין הרבני-בין חזון למציאות, משפטי ארץ ב, תשס"ה, עמ' 459
- ^ הצעת חוק לתיקון דיני ראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם-1980, ה"ח 1471, 327.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ט, עמוד א'
- ^ פקודת הראיות, תשל"א-1971, באתר "נבו"
- ^ חוק לתיקון דיני ראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם-1980
- ^ נחום רקובר, לשילובו של המשפט העברי עמ' 23. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, (1999).
- ^ מור חזן, דיני ראיות - שבועה, (טרם פורסם)
- ^ שבועת אברהם לאבימלך, בראשית כא; שבועת עבד אברהם לאברהם, בראשית כד; שבועת עשו ליעקב, בראשית כה; שבועת אבימלך ויצחק, בראשית כו; שבועת יעקב ללבן, בר' לא; שבועת יוסף ליעקב, בר' מז; דוגמאות סיפוריות כאלה יש עוד לרוב. בויקרא ה מופיעה לראשונה גם התייחסות לעניין שמתקפת את המשמעות שיש לשבועה וקובעת שהתעלמות מקיום שבועה להרע או להיטיב מחייבת בקרבן.
- ^ אמנם, אין מדובר בבית דין במובן הרגיל. אך לא ניתן להתעלם מכך שהכהן מייצר הכרעה ופסק דין באמצעים העומדים לרשותו. במדבר ה יט
- ^ סעיף 37 בחוקי אשנונה; אברהם לבנון, קובצי חוקים של העמים במזרח הקדמון, חיפה, תשכ"ז (1967), עמ' 64.
- ^ סעיף 75; לבנון, עמ' 159.
- ^ לוח א' סעיף 5; לבנון עמ' 121.
- ^ לבנון עמ' 207. לבנון מביא בספרו כעשרים וריאציות שונות של שבועות בדואיות ומציג את הפרוצדורה השבועתית כולה כפי שהיא מתנהלת בקרב השבטים הערביים.
- ^ נפתלי ה. טור-סיני, תעודות לכיש, מוסד ביאליק והחברה לחקיתר ארץ-ישראל ועתיקותיה, עמ' 53-103
- ^ שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1992, עמ' 76-77
- ^ שמואל א', י"ט, ו', שמואל א', כ"ה, י', שמואל ב', כ"ב, מ"ז, מלכים א', א', כ"ט, מלכים ב', ד', ל', ירמיהו, ד', ב', ירמיהו, ה', ב', תהלים, י"ח, מ"ז, דברי הימים ב', י"ח, ג' ועוד עשרות פעמים.
- ^ משה שטרנברג, על שבועת עדים: טבעה, טעמה ותכליתה, הד המשפט א, תשי"ז-ח, עמ' 357
- ^ בנימין קלמנזון, [www.otniel.org/show.asp?id=22201 שבועת מודה במקצת], באתר ישיבת עתניאל
- ^ ספר שמואל א', פרק ג', פסוק י"ז
- ^ ספר שמואל א', פרק י"ב, פסוק ה'
- ^ ספר ירמיהו, פרק ד', פסוק ב'
- ^ ספר דברים, פרק י', פסוק כ'.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים ו'–י"ב
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין, טו (מהדורת הורוביץ-רבין 298–302